סוג של פתיחה

מדי יום שישי הם פושטים על הכיכר המרכזית ברמת גן וגם בערים נוספות. סוכני השבת. פה קבוצת נשים שפונות אלייך ב"שבת שלום" חסוד תוך שהן שולפות מהשקית פמוטי-אינסטנט. שם בחור צעיר מאוד בלבוש חסידי, עומד מאחורי דוכן חב"ד עמוס פמוטים וסידורי תפילה, ומנסה לשכנע את העוברים ושבים להניח תפילין, ואינו מתייאש גם לנוכח ההתעלמות המופגנת מנוכחותו.

למה אתם עושים את זה? חקרתי כל אחד מהם לחוד. החב"דניק הסביר לי שבכך הוא מקרב את המשיח, הלא הוא הרב'ה בכבודו ובעצמו. החסודה מצידה מיהרה לבטל כל קשר לחב"ד, והסבירה לי שאולי יש נשים שלא יודעות שמצווה להדליק נרות שבת, אז היא מביאה אליהן את המצווה.

נכון, התופעה הזו קיימת כבר שנים, אבל נראה לי שלאחרונה זו הפכה להיות תמצית פניה של היהדות: מתעסקת בחיצוני, מרגישה חובה לעצמה לשנות את אורח חייו של הזולת ובעלת תשובות מן המוכן. כך קל הרבה יותר. די לראות את התגובות למאמר אמיץ אחד שקרא לביטול ברכת "שלא עשני אישה", כדי להבין עד כמה מאיים כל ניסיון לחרוג מהחשיבה השגורה.

איזו החמצה מפוארת. עולם שלם של מחשבה והגות הופך לנגד עינינו לרדוד ושטחי, ומיוצג על ידי צעקנים קנאים וצרי מוח.

לי ברור שאפשר אחרת. אפשר לדון בפתיחות על משמעותם של טקסטים מקראיים. זה בסדר לבחון מחדש טקסים ומוסכמות. ולא, ממש לא צריכים להיות דתיים בשביל זה.

היחסים שלי עם היהדות טעונים ומורכבים. את אורח החיים הדתי עליו גדלתי החלפתי מזמן באיזשהו מיקס פרטי שנכון לי ומתאים לי. את מקומה של הפרשנות המסורתית תפסו לימודים מגוונים ודיונים עם אנשים בעלי השקפות שונות.

לכן, לצד החב"דניק עם התפילין והאשה עם הנרות, אני רוצה לפתוח כאן, בכיכר הוירטואלית, דוכן משלי. דוכן של דעות בנושאי יהדות. אבל בניגוד להם, בדוכן שלי לא יישלפו מוצרי אינסטנט ולא יחולקו מניפסטים מוכנים מבית מדרשו של רב זה או אחר. ובעיקר, הוא יהיה מכוון לשמוע, לא פחות מאשר להשמיע.