נזיר ישועי, שיח' מוסלמי ודוקטור לתלמוד נכנסים לחדר.

זו לא התחלה של בדיחה, אלא תיאור של מפגש מרתק שנערך בעלמא בחנוכה, ואשר הוקדש לבחינת רעיון הנס בכל אחת מהדתות. כידוע, בכל שנה חוגגות שלוש הדתות את חגן בסמיכות זו לזו: חג החנוכה, חג המולד וחג הקורבן, ושלושתן עשירות בסיפורי ניסים על אור, משיחוּת, עלייה לשמיים והחייאת מתים. מה מבדיל? מה משותף?

את השיחה פתח האב דוד נויהאוז, כומר קתולי ועוזר הפטריארך הלטיני של ירושלים, שהסביר את מקומו המרכזי של הנס בדת הנוצרית. בלי אמונה בנס, ובעיקר בשני הניסים המרכזיים – ההתעברות של הבתולה וחזרתו של ישוע מן המתים – אין אמונה נוצרית. הבעיה, כך הסביר, התחילה בתקופת ההשכלה, עם הדחייה של כל מה שנוגד את הטבע והשכל. ולכן כיום רוב העולם המוגדר כנוצרי הוא נוצרי עפ"י תרבות אך לא עפ"י אמונה. שאלנו: ואיך אתה עצמך חי עם הסתירה? ההסבר שלו היה מעניין ונוגע ללב: הוא רואה בנס לא את ה"וואו" הגדול, אלא משהו יומיומי. למשל: כשאתה קם מדוכא בבוקר, באופן טבעי צפוי שמצב רוחך יוסיף להתדרדר. אבל פתאום מישהו מחייך אליך ועושה את המהפך בהרגשה שלך. מקרה? לא בעיניו. לתפיסתו זו היתה השליחות של אותו אדם, והוא זה שחולל את הנס אצלך.

שייח' וואל מחאמיד, לשעבר יו"ר המועצה המוסלמית ביפו, הציג את התפיסה המוסלמית, שקרובה עד להפתיע לזו של היהדות: על פי האיסלאם, הניסים נפסקו עם מותו של מוחמד, אחרון הנביאים. מצד שני, יש פריחה לאמונה הסוּפית במעשי נפלאות כמו ריפוי חולים, שנעשים ע"י מי שמוגדרים כ"ידידי האל". ה"ידיד" מרוקן את עצמו מכל הרוע, מתמלא בדברי האל ומכוח זה עושה נפלאות. איכשהו כל עושי הנפלאות הם תמיד אנשים עניים, פשוטים ומסכנים, ולאחר מותם הם הופכים לקדושים ואנשים נוהרים לקברם. נשמע מוכר? לא רק זה. גם באיסלאם עושי הנפלאות מעוררים את התנגדות האורתודוכסיה, שרואה בכך עבודת אלילים ועבודת קברים (האיסלאם היא דת ללא מתווכים), אך זוכים לפופולריות רבה בשכבות העממיות שמחפשות תשובה במיסטיקה.

ד"ר חנה פרידמן, ד"ר לתלמוד ומנהלת בית מדרש "עיתים" באונ' ת"א, הציגה את התפיסה היהודית. לא זו של התנ"ך, עם מעשי הניסים הגדולים, אלא זו של חז"ל, שהיא למעשה תפיסת היהדות שהתקבעה עד ימינו. וחז"ל, איך לומר, לא בדיוק התלהבו מהפרת סדרי עולם. כדוגמה הביאה ד"ר פרידמן את הסיפור התלמודי על האלמן העני שלא היה לו כסף לשכור מיניקת לילדיו, ונעשה לו נס ו"נפתחו דדיו". אמר ר' יוסף: כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס. אמר אביי: כמה גרוע אדם זה, שהשתנו לו סדרי בראשית. תפיסת הנס המינימליסטית של חז"ל מעדיפה את הפעולה במסגרת הטבעי והאפשרי. למה? לדעת ד"ר פרידמן, הבעיה  בהנכחת הנס באופן חזק מדי בחיינו היא במה שזה עושה לאדם. הנס נותן לאל דריסת רגל כה משמעותית בעולם היומיומי, שהיא עלולה לרמוס את הבחירה העצמאית שלנו. נס אמנם מפעים אך גם משתק, ורק במקום שנגמר הנס חוזר הטבע וחוזר האדם עם הבחירות האישיות והמוסריות שלו. ובכל זאת, כידוע לנו, ממש כמו באיסלאם, מתקיים כל הזמן החיפוש האישי אחר הנס, שהוא חיפוש אחר מגע ידו החם של האל.

במאה השנים האחרונות מצאה לעצמה תפיסת הנס היהודית זירה חדשה: הזירה ההיסטורית הלאומית, שבה התרחשה השיבה לחיים של אומה שמתה. אפשר להסביר זאת בניתוחים רציונליים, אמרה ד"ר פרידמן, אך לתחושתה יש כאן משהו שהוא גדול מאיתנו. אני מוכרחה לומר שאינטואטיבית אני מזדהה עם התחושה שלה, אך באותה מידה הסכמתי עם ההסתייגות של ד"ר רות קלדרון, מנחת הכנס, בנוגע לבעייתיות שבכך. כשעם שלם מאמין שעצם קיומו הוא נס, אמרה קלדרון, הוא עלול לאבד את הצניעות והמידתיות שלו, ולהגיע לתפיסה משיחית.

במפתיע (סוג של נס?) את התובנה האמיתית רכשתי דווקא כשהסתיים הערב. ביציאה פגשתי את ר', משוררת ממוצא מרוקאי שלומדת איתי בבית המדרש, אשה מרשימה ורבת הבעה, משותקת בשתי רגליה כתוצאה משיתוק ילדים. ר' היתה נסערת. בשבילה הנס אינו נושא לדיון אינטלקטואלי, אלא חווית ילדות פוצעת. בבית הוריה, כך סיפרה לי, הנס היה פיתרון לכל דבר: למצוקות הפרנסה, לקשיי היומיום, וכמובן – לשיתוק של הילדה, שסחבו אותה מעושה ניסים אחד לשני. וכשמחכים לנס, מתפללים ולא עושים שום דבר, לא לוקחים שום אחריות על החיים.

ואז הבנתי את סכנתו הכפולה של הנס: ממש כמו הפטריה של אליס מארץ הפלאות, מצד אחד הוא עלול להגדיל אותנו עד שנשבור וננפץ את כל מה שסביבנו. מצד שני, הוא עלול לגמד אותנו לחלוטין ולהפוך אותנו חסרי אונים. בשני המקרים, קיימת סכנה שלא נוכל למצוא את המפתח חזרה לעולם המציאות.

מודעות פרסומת