אדם וחווה על ספת הפסיכולוג*
בפסיכולוגיה, כמו בפסיכולוגיה, נתחיל עם משחק אסוציאציות: כשאומרים "אדם וחווה", מהן המילים הראשונות שקופצות לראש? רוב האנשים יגידו: "החטא הקדמון" או "החטא ועונשו". מרוב שהתרגלנו לחשוב על הסיפור במונחים הללו, שמקורם בתיאולוגיה הנוצרית, אנחנו אפילו לא שמים לב שבטקסט המקראי עצמו אין לא את המילה חטא ולא את המילה עונש. נכון, יש קללה, אך היא אינה מוטלת על אדם וחווה, אלא על הנחש ("ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה") ועל האדמה ("ארורה האדמה בעבורך"). אם מפשיטים מהסיפור את המעטפת התיאולוגית שהולבשה עליו, מגלים שיש כאן סיבה ותוצאה: בגלל שלא שמעתם בקולי זה יהיה גורלכם. האם גורל זה הוא עונש?
כשקוראים את הסיפור מבעד למשקפיים פסיכולוגיים, מתגלה תמונה מפתיעה: לא עונש יש לנו כאן , אלא תהליך חיובי של גדילה והתבגרות.
שלב ראשון: לידה
הסיפור מתחיל בהולדתו של האדם: "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". שני משחקי מילים מרמזים לנו על מצבו הפסיכולוגי של האדם שזה עתה נברא: השורש הדו-משמעי י.צ.ר, שהוא גם יצירה אבל גם יצר – בשלב זה יש באדם את הרובד היצרי בלבד, והוא לא יותר מאשר "נפש חיה", בדיוק כפי שהוגדרו בעלי החיים. גם מבחינה מעשית הוא שווה ערך לתינוק שזה עתה נולד: יש לו סביבה שמוכנה לקבל אותו וכל מחסורו ניתן לו, באמצעות גן עדן שבו "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל" ונהרות שמשקים אותו. וכמו תינוק, האדם אינו נדרש לעשות כלום או לקחת אחריות. המילים היחידות ששוברות את האידיליה הן "לעבדה ולשמרה", שאינן מסתדרות עם הפסוק לא מבחינה לשונית (גן עדן הוא בלשון זכר) ולא מבחינה רעיונית – הרי מדובר על גן שאינו זקוק לעיבוד ואין מפני מי לשמור עליו. ההסבר של רוב המפרשים הוא שמדובר בשמירה על הרוחניות או על המצוה האלוהית – מה ששוב מתאים למצבו של הילד, שהחובה היחידה המוטלת עליו היא לשמוע בקול ההורים.
הפרי האסור
בתוך הגן הנפלא הזה ישנם שני עצים הזוכים לציון מיוחד – עץ החיים, שאכילה ממנו מבטלת את המוות, ועץ הדעת – כאשר ה"דעת" התנכ"י מתייחס תמיד למיניות. נשמע מוכר מאיפשהו? אלו הם שני האינסטינקטים הבסיסיים שלדעת פרויד האדם נולד איתם ומנהל איתם יחסי משיכה-דחיה – המין והמוות. ולמרות שהגן מלא עצים נחמדים, רק שני עצים אלו זוכים להתייחסות מיוחדת, ודווקא אותם אוסר אלוהים, ההורה הגדול, ובכך, כמובן, מעצים את המשיכה אליהם.
למשיכה אל האסור יש מקור ברור – האשה. הפחד העמוק מפני נשים, הנובע מהמסתורין של המבנה הגופני והתפקודים הביולוגיים, חוצה זמנים ותרבויות (לשם השוואה – הסיפור על תיבת פנדורה במיתולוגיה היוונית, שגם הוא מייחס את היווצרות הרע בעולם לסקרנות הנשית).
אך לא נקדים את המאוחר. בינתיים אנחנו נמצאים בשלב הילדות. עדיין אין משיכה אל עץ הדעת, והעירום מתקבל כדבר טבעי וללא בושה. עם זאת, הסיפור כבר מכין אותנו להתפרצות הרבדים המודחקים מתחת לפני השטח, ונבנה שלב אחרי שלב, עד שהוא מגיע בהדרגה אל המפנה הבלתי נמנע.
שלב שני: קץ הילדות
עכשיו מגיע השלב המכריע בו התכנים העמוקים מתחילים לפרוץ את ההדחקות. ומי אחראי לפריצה? הנחש, גם הוא סמל אוניברסלי רב-משמעות, הנקשר מצד אחד לעולם המתים, ומצד שני למיניות ופוריות.
מלשון הסיפור המקראי ניתן להרגיש כיצד הולכת וגדלה המשיכה אל הפרי האסור ואיזה מקום גדל והולך תופס דווקא העץ המסוים הזה בלבה של חווה. כשמשווים את דברי האיסור שאמר אלוהים לאדם, לאלו שסופרו ע"י חווה לנחש, רואים כי צומצם השטח המותר (רק "מפרי עץ הגן נאכל" במקום האמירה הנדיבה "מכל עץ הגן אכל תאכל"). ולעומת זאת, "עץ הדעת טוב ורע" שבדברי אלוהים, הופך בפי חווה ל"ומפרי העץ (האחד ואין בלתו) אשר בתוך הגן". דוקא הפינה היחידה שנאסרה היא שעומדת עכשיו במרכז, ורק היא חשובה. (המתבגרים האלה, רק דבר אחד יש להם בראש).
מצד שני – כמו אצל כל מתבגר מצוי, פתאום ההורה כבר לא נחשב לסמכות בלתי מעורערת. כשחווה מספרת לנחש על האיסור, ה"ויצו אלוהים" הופך ל"אמר אלוהים" הפושר, וגם האיום כבר מוטל בספק – לא "מות תומת" אלא רק "פן תמותון". עוד מילת שכנוע קלה של הנחש, והאשה מגלה כי "טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל". ולאחר שנפרצו ההדחקות הכל קורה במהירות – "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאשה עמה ויאכל". א-ב-ל: יחד עם המודעות החדשה אל המיניות מגיעים גם רגשות של בושה, פחד ואשמה, ששולחים אותם אל בוטיק התאנה הקרוב.
שלב שלישי: "בזיעת אפיך תאכל לחם"
החלק המעניין ביותר מבחינה פסיכולוגית, הוא האמירות המופנות אל אדם וחווה, ואשר משנות את מצבם לנצח. ושוב נשאל: האמנם עונש?
האמירה לחווה כוללת שני מרכיבים. האחד הוא "ואל אישך תשוקתך". מה שאומר בעצם שמה שהיה עד כה מודחק ואסור, הוא עכשיו גלוי ולגיטימי. זה רע? והשני – "בעצב תלדי בנים". החידוש במצבה של חווה אינו בעצם היכולת הביולוגית להוליד, שקיימת ממילא בהיותה "נפש חיה", אלא בממד הרגשי שנלווה אליה. והממד הרגשי הזה הוא-הוא תמצית האמהות, ורק בזכותו היא הופכת ל"אם כל חי".
ואילו לאדם נאמר המשפט המפורסם "בזיעת אפיך תאכל לחם". במילים אחרות: חביבי, אתה כבר לא תינוק ואין לך משרתים בבית הזה, אז קח את עצמך בידיים ותתחיל לעבוד. הציווי הזה הופך אותו מכאן ואילך לאדם בוגר ויצרני, המתעמת עם הסביבה ואחראי למעשיו. רק בשלב זה הוא בשל להעמיד את הדור הבא – "והאדם ידע את חוה אשתו ותהר ותלד את קין".
בקריאה כזאת, לא רק שהתהליך המתואר איננו שלילי, אלא הוא הכרחי. אם לא יטעם האדם מעץ הדעת, ישאר לנצח בגן עדן של שוטים.
* הפוסט הזה מבוסס על עבודה סמינריונית שעשיתי בתואר ראשון, במסגרת החטיבה לפסיכולוגיה דווקא. מכל לימודיי האקדמיים, זו העבודה שהכי נחרתה אצלי ואני חוזרת אליה שוב ושוב (ולא רק בגלל שבזכותה עברתי את הקורס בציון מאה). בעבודה נדרשנו לנתח בעצמנו את המשמעויות הפסיכולוגיות של יצירה מיתולוגית לפי בחירתנו, והיתה זו הפעם הראשונה שבה חוויתי את תחושת ההישג שטמונה בהתמודדות עצמאית ופתוחה עם הטקסט המקראי.
יהדותי למשתמש 
קצת הערות פרשניות:
ה"ידיעה " לא תמיד מתייחסת למיניות. למשל "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" או "ולא נודע כי בא אל קירבֶּנַה (אפילו פרויד לא יטען כאן לאוריינטציה אוראלית…)
שמו המלא של העץ הוא: "עץ הדעת טוב ורע" ולכן יש לומר שענינו הוא ידיעה שמכילה חוויית טוב ורע
אלוהים לא אוסר מלכתחילה אכילה מעץ החיים, רק מעץ הדעת טוב ורע. אכן התוצאה של האכילה היא גירוש מהגן ואי נגישות לעץ החיים. אם הגירוש מגן העדן פירושו התבגרות הרי בהגדרה פירושו גם הזדקנות ומוות – כלומר עץ החיים כבר אינו אפשרי.
כדאי גם לזכור שחוה לא שמעה את הציווי האלוהי אלא קיבלה אותו מאדם – הוא נאמר לאדם לפני חיפוש בת הזוג – ולכן דבריה משקפים כנראה את הפרשנות של אדם לציווי
"והאדם ידע" הפירוש של צורה זו היא שיש כאן התייחסות למאורע שאירע הרבה לפני כן )בניגוד לצורה “וידע האדם”). אני חושב שהמשמעות הביולוגית של יחסי המין – המשך קיום המין – לא מאיימת על התמימות הילדותית. רק כאשר נוספת להם המשמעות של תאווה, חוסר שליטה ביצר, טוב ורע, מותר ואסור, אז נוסף מימד הבושה והאשמה.
האדם – בעודו "נפש חיה" מנסה למצוא בת זוג בקרב בעלי החיים אבל לא מצליח. כלומר היחסים בין אדם לבת זוגו מבוססים על משהו שהוא מעבר לרביה בלבד (עזר כנגדו)(וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ … וַיִּצֶר יְהוָה אֱלֹהִים מִן-הָאֲדָמָה כָּל-חַיַּת הַשָּׂדֶה …וַיָּבֵא אֶל-הָאָדָם… וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל-הַבְּהֵמָה ..וּלְאָדָם לֹא-מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.)
ויניחהו = פועל שמתייחס לתינוק (ותנח את הילד תחת אחד השיחים…)
כדאי לשים לב לעירום הילדותי התמים של אדם וחוה לעומת עורמתו הזדונית של הנחש
כל עוד רק חוה אכלה – העץ הוא תאווה (רק) לעיניים (פנטזיה) אבל נחמד העץ להשכיל, רק כאשר גם אדם אוכל עימה "וידעו כי עירומים…" ומתברר שהאשליה של הפנטזיה לא מתממשת.
אם אלוהים הוא אביו של אדם, הרי האדמה היא אמו. קץ הילדות הוא גם קץ ההנקה והאדם צריך להתחיל לעבוד את האדמה כדי לאכול – היא כבר לא מעניקה לו את עצמה יותר.
הא! (מחככת ידיים בהנאה. סוף סוף מישהו מרים את הכפפה ופותח דיון רציני).
לגבי ה"ידיעה" התנכית: אמנם לא תמיד מיניות, אך תמיד הידיעה קשורה במשהו פ י ז י. כך בדוגמאות שהבאת: "עתה ידעתי" – לאחר האקט הפיזי של עקדת יצחק; "ולא נודע כי בא אל קרבנה" – לכאורה מלך מצריים כן יודע שהפרות נבלעו, כי הרי החלום הראה זאת, אך הדבר לא ניכר באופן פיזי על הפרות הרזות. כך גם בשאלה של אברהם – "במה אדע כי אירשנה" שנענית בהנחיות לביצוע הטקס של ברית בין הבתרים. ממילא, כאשר מדובר על דעת בהקשר של איש ואשה, הכוונה היא לקשר הפיזי-מיני. ואכן, הרמב"ן מביא דעת מפרשים "שהיה פריו מוליד תאוות המשגל" (אם כי הוא עצמו חולק עליהם ודוגל בפירוש שאתה הבאת).
לגבי עץ החיים – אכן הוא לא נאסר, אך עדיין שני עצים אלו הם היחידים שצוינו בשמם המפורש. ואם נחזור להשוואה לאינסטינקטים הפרוידיאניים, אין ספק שיחסי המשיכה-דחיה ותחושות האיסור והאשמה לגבי המין חזקים יותר ועקביים יותר מאשר לגבי המוות.
מאיפה ידעה חווה על האיסור? אפשר להניח, כמו שאתה אומר, שאדם אמר לה, מה שמחליש את אשמתה לעומת אדם, ששמע דברי אלוהים חיים ולמרות זאת עבר עליהם. אך באותה מידה, יכול להיות שגם היא שמעה בשלב כלשהו את דבר אלוהים – לשתי האפשרויות אין תימוכין בכתוב.
אבל הקושי העיקרי שלי בדברים שלך הוא בניסיון, המלאכותי לטעמי, להפריד בין המשמעות הביולוגית למשמעות הפסיכולוגית של ההתבגרות ויחסי המין. נכון שבעלי חיים, כמו גם ילדים קטנים, נעדרי בושה. אך כל הניסיונות לשכפל את חוסר הבושה הזה בקרב בוגרים (קיבוצי השמו"צ בתחילת דרכם, למשל) לא צלחו לאורך זמן, כי הפסיכולוגיה, מסתבר, חזקה יותר מאידיאולוגיה.
רגע! לפני שאתה רץ למקלט הקרוב, רציתי להגיד שאהבתי את כל הסיפא עם הרעיונות מאירי העיניים שבו, ובעיקר את "אלוהים אבינו, האדמה אמנו", והקשר של הנקה והענקה. ואם אפשר להוסיף – ה"ויניחהו" מתקשר לי גם ל"וינח ביום השביעי", מה ששוב מחזיר אותנו לתינוק שפטור מעבודה.