"אני זוכר, ברעות השמש על המים, נולדתי לפניך תאומים" (נתן אלתרמן, "אגרת").

בפרק הקודם השארנו את אדם כששערי גן העדן נעולים מאחורי גבו לנצח, אך עם יכולת לנהל חיים עצמאיים. איזה מין אדם יהיה אדם? ואיזה בני אדם נהיה אנחנו?

אם את סיפור אדם וחוה ניתן להשוות לתהליך ההתבגרות, הרי שהפרק הבא הוא תיאור המאבק המתנהל בנפשו של האדם הבוגר, בין שני כיוונים מנוגדים – ה"קין" וה"הבל" שבו. קין, מלשון קנין – מייצג את הארציות, השגרה והחיבור לקרקע. קין הוא זה שהולך בתלם – תרתי משמע. הוא מסודר, חי את חייו על פי עונות השנה וצמוד למקומו הבטוח. ולעומתו הבל, שמשמעותו אוויר, רוח – הוא הנודד, הלא-מחובר. עיסוקו כרועה צאן דורש ממנו להתמודד כל יום עם אתגרים אחרים ולהיענות לבלתי צפוי: כאן כבשה שמתקשה להמליט, שם חיית טרף אורבת.

אותה כפילות חוזרת שוב בצמד התאומים הבא של ספר בראשית – יעקב ועשו, שעוד לפני לידתם הם מתוארים בביטוי הרב-משמעי "ויתרוצצו בקרבה". הראשון תם (מלשון תום= ללא פגיעה) ויושב אוהלים, בדומה לקין, והשני, ש"ציד בפיו" הוא כמו הבל, המתמודד מדי יום עם כוחות הטבע ונדרש לתושיה ויצירתיות.

לא סתם מוצאים הסיפורים הללו הד בלבנו. מי מאיתנו לא נתקף מפעם לפעם ב"הבֶלֶת" – אותו חוסר שקט פנימי שדוחף לשבור את השיגרה, לחפש אתגרים חדשים, לתת ביטוי לדחפי הרוח והיצירה. ומולו קמים האילוצים והחובות של היומיום וגוערים: שב בשקט, לא עכשיו!

אך האם באמת ניתן "להרוג את הבל"? לסיפור המקראי יש תשובה ברורה: אמנם קין, כמו אדם, מגורש ממקומו הבטוח. אך שוב זהו עונש שבעצם איננו כלל עונש, כי קין משולח לדרכו כשהוא נושא חותם של הגנה אלוהית. ויותר מכך – האילוץ לעקור ממקומו הבטוח מחייב אותו לסגל לעצמו את תכונותיו היצירתיות של הבל, ובכך להפוך למעשה לבן-דמותו. ממש כמו אדם לפניו, הגירוש הוא שגורם לקין להתנתק סוף-סוף מההתנהלות הפאסיבית, ורק אז הוא מקים משפחה, בונה עיר, וצאצאיו היצירתיים מנחילים לאנושות את המוזיקה ועיבוד המתכת.

תהליך דומה ניתן לראות גם בתולדותיו של יעקב. רק בבריחתו מעשו, כשהוא עומד חשוף, ללא הגנתה המתמדת של אמו, הוא מצליח להשתחרר מדפוס ההתנהגות הקודם, המבוסס על שקר ורמיה, נאבק במלאך ו"ויכול לו" ואז זוכה לשם הסמלי כל כך "ישר-אל", שהופך אותו למקבילו של עשיו הישיר עד בוטות.

התהליכים האלה של כפל וחיבור מוצאים את ביטוים בשיר אגרת של אלתרמן, שלצורך ניתוח שלם שלו נדרש הרבה יותר מפוסט אחד. אך רק על קצה המזלג:

אלתרמן פותח בתאור הכפילות הרודפת את האדם לאורך כל חייו:

לך עיני היום פקוחות כפתאומיים.
אלי שלי, אני תמים.
אני זוכר ברעות השמש על המים
נולדתי לפניך תאומים.

מכאן הוא עובר לניסיון לעקור מקרבו את היסוד היצירתי, העוכר שלווה:

עכשיו ערבית. עכשיו החלונות העבת.
כבית המנורה והמראות תדהה.
כי מת בי יחידך, הבן אשר אהבת,
אשר ידי היתה בו בשדה.

אני תמים אלי. לאט לאט הכיתי.
גררתיו אל הממכר מבית ומאם.
פשטתי כותנתו. לדמעותיו חיכיתי.
כבלתי זרועותיו והוא חייך אילם.

אלתרמן הוא אמן האסוציאציה התנכית, המופיעה בשיריו בצורת קוד בן שתיים-שלוש מילים, שבו הוא אומר לך: אני יודע שאתה יודע למה אני מתכוון. וכך, החיבור בין תאומים ו"תמים" מעלה מייד למחשבה את יעקב התם ותאומו-ניגודו עשו, השורה "כי מת בי יחידך הבן אשר אהבת" מכוונת ישירות לעקדת יצחק,  "אשר ידי היתה בו בשדה" מזכירה כמובן את קין והבל, ו"גררתיו אל הממכר… פשטתי כותנתו" – את סיפור יוסף ואחיו. כך, במספר שורות, מצליח אלתרמן לאגד את ארבעת סיפורי המקרא העוסקים בתחרות לחיים ולמוות על אהבת האב. זו התחרות שכמותה מתקיימת בנפשו של כל אדם,  כמו גם הניסיון "להרוג" את הצד התובעני, חסר המנוח, שאולי יהיה הרבה יותר קל בלעדיו.

אבל, כך מסתבר מייד, אין באמת תחרות בין שני חלקי הנפש. אלתרמן מראש מכיר בעליונותו של ה"הבל" שבו ובמעמדו המועדף, ומתוודה:

                         הלא תמיד ידעתי – הוא יקר ממני.
                         והוא רק הוא לך הטוב והיחיד.
                         על ערש מכאוביו גהרתי כאומנת,
                          הנעמתי לו שירים על מפוחית.

האלוהים האלתרמני, בדיוק כמו האלוהים התנכי, לא מסתפק סתם בפרי האדמה כמו שהביא קין – זו לא חוכמה, אלא דורש דווקא את "בכורות צאנך וחלביהן" – את הטוב ביותר שאתה מסוגל להפיק מעצמך, גם כשזה קשה ומייסר. וכמו קין לפניו, גם אלתרמן מכיר בסופו של דבר בעובדה שאתה לא באמת יכול לברוח מייעודך, והוא מסיים את האגרת במלים אלה:

אל עץ כבד, אלי, תבוא נפשי חיגרת.
תסיר את תרמילה הדל ותתמוטט
רציתי לחבר לך היום איגרת,
אבל אל לב הזמר נשברה העט.

ולפינת "המאמר שהייתי שמחה לכתוב בעצמי": הכתבה של אסף ענברי ב"הארץ"

מודעות פרסומת