"קודם כל תלמדי רש"י, ורק אחר-כך תתחילי לפרש לבד",
כך יעץ לי אחד המשתתפים במפגש לימוד, שבו העברתי שיעור שהתבסס על "קריאה יחפה" חפה ממפרשים. זה לא שאני מזלזלת במאות שנים של חוכמה ולמדנות, ובחלק מהמדרשים אני מגלה ממד פילוסופי ופסיכולוגי עמוק. עם זאת, יש לזכור שכל פרשנות (כולל זו שלי, כמובן), יותר משהיא מלמדת על הטקסט היא מלמדת על הפרשן עצמו, השקפותיו ותפיסת עולמו.

הפרשנים המסורתיים, שהיו כולם בעלי אמונה דתית עמוקה, התקשו לקבל את גיבורי המקרא כדמויות בשר ודם, כאלה שברזומה שלהם נכללים, לצד זכויות רבות, גם שקרים, ניאוף, בגידות ופגיעה בנשים וילדים. הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן אמירת חז"ל לגבי מעשה דוד ובת-שבע: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"  ותילי-התילים של ההצדקות התאולוגיות שהם נתנו למעשיו. לכן, מעניין לבחון כיצד מתמודדים פרשנים אלו עם הסיפור הטעון של יהודה ותמר (בראשית ל"ח), שכמו נרקח במוחו של כותב טלנובלות יצירתי במיוחד. השאלה מתחדדת עוד יותר לנוכח העובדה שהסיפור מעלה על הבמה שתיים מהדמויות המשמעותיות ביותר בחיי העם היהודי – זה שהעניק לו את שמו וזו שהעניקה לו את שושלת המלוכה.

והילד הזה הוא כנעני
אחרי מכירת יוסף מתנתק יהודה מאחיו ועובר לחבל עדולם, שם הוא מתחתן עם "בת איש כנעני". לזוג נולדים שלושה ילדים – ער, אונן ושלה. גם את בנו הבכור משיא יהודה לאשה מקומית, כנענית מן הסתם.

כבר בעיה. הייתכן שיהודה ובניו נשאו נשים מצאצאיו של כנען, שקולל על ידי נוח לדראון עולם? חס ושלום. תרגום אונקלוס, ובעקבותיו כל המפרשים, הופך את החותן הכנעני ל"תגרא" – סוחר. (כן, אנחנו היהודים יודעים איך זה כשהמוצא שלך הופך להיות מילה נרדפת לאחד שעוסק בכספים). הרמב"ן מוצא פתרון אחר – כנעני כזיהוי גיאוגרפי, לא אתני. או בלשונו: "תמר היתה בת אחת מן הגרים בארץ ולא בת איש כנעני ביחוסו, כי חלילה יהיה אדוננו דוד ומשיח צדקנו שיגלה לנו במהרה מזרע כנען העבד המקולל". אז קודם תקענו את החץ – טוהר שושלת היוחסין של דוד המלך, ואז ציירנו מסביב את העיגולים.

הבטחות צריך לקיים. או שלא. 
ער הבכור מתחתן עם תמר, אך בגלל שהיה "רע בעיני ה'" אלוהים ממית אותו. לפי החוק צריך הבן השני לייבם את האלמנה, כלומר להינשא לה ולהוליד עמה ילד שימשיך את שושלת האח המת. אונן, שיודע כי הילד לא ייחשב לבנו, "משחית זרעו ארצה" כדי למנוע זאת ממנה,  או, כלשונם הציורית של חז"ל, "דש בפנים וזורה בחוץ". על כך נענש גם הוא במוות מיד ה' (אם כי מצליח על הדרך לזכות בחיי נצח בשפה העברית).
יהודה, מחשש שגם בנו השלישי ימות כאחיו, משתמש בסמכותו כדי לשלוח את תמר חזרה לבית אביה "עד יגדל שלה בני", אך לא פועל למימוש הנישואים.

איך מתמודדים הפרשנים עם הפרת ההבטחה? מחילים על תמר בדיעבד את הכלל של אישה קטלנית, שנקבע רק בתקופת התלמוד (מסכת יבמות). לפי כלל זה, אשה שהתאלמנה פעמיים מוחזקת כמי שאחראית למות בעליה ולכן אסור לה להינשא שוב. (למותר לציין שלא קיים כלל הפוך לגבי "בעל קטלני") זאת  – על אף העובדה שהמקרא מציין במפורש שהבנים מתו בגלל חטאם-שלהם.
הרמב"ן רואה בכך, בצדק, פיתרון דחוק. אבל הזיכוי שהוא מעניק ליהודה מפוקפק לא פחות, והופך את אשמתה של תמר מאפשרות – לוודאות. לטענתו, יהודה בכלל לא התכוון להטעות אותה. שני האחים חטאו עם תמר בהשחתת זרעם בגלל שהיו בסך הכל נערים צעירים מאוד, ונפלו קורבן לאישה יפה ופתיינית. (ייחוס פריצות מינית לנשים שאינן משלנו היא טקטיקה ידועה מימי קדם ועד ימינו-אנו). הראשון מנע ממנה הריון כדי שיופיה לא יתקלקל, והשני כדי להימנע מייבום. יהודה, כך הרמב"ן,  בסך הכול ביקש למנוע חטא גם מבנו הקטן והעדיף לחכות עד "שיגדל וישמע למוסר אביו".

קדשה על אם הדרך
הימים חולפים.תמר הנואשת, שעלולה להישאר ערירית, עושה מעשה נועז: היא מתחפשת לזונה, מכסה את פניה כדי שיהודה לא יכיר אותה ואורבת לו על אם הדרך, כשהוא הולך לגזוז את צאנו. יהודה אכן נופל ברשת, אבל אופס, אין-עליי-ארנק-כרגע-מקבלים-כאן-גדי-באשראי? הוא נאלץ להשאיר לה כערבון את סימני הזיהוי שלו – החותמת, המטה והפתילים. אך כשהוא מנסה לשלוח את הגדי המובטח הגברת איננה, ואיתה נעלמו גם חפציו האישיים.
גם ההליכה לזונה, בניגוד לאיסור מפורש, לא בדיוק תורמת לתדמיתו המוסרית של יהודה. מה עושים המפרשים? לגבי האיסור, הרי כתוב "לא תהיה קדשה בישראל" ותמר לא מישראל. ולגבי המעשה עצמו – נו, באמת, למה ללכלך, הרי  "לשם קידושין בא עליה". יהודה האלמן ראה אשה פנויה, רצה להתחתן איתה, ובו-במקום קידש אותה בקידושי ביאה…
ושוב הרמב"ן מרגיש שזה פירוש מאולץ, ותולה גם הפעם את האשמה בטכניקות הפיתוי של תמר, שכדרך הזונות "מכסה קצת השער וקצת הפנים ומשקרת בעיניים ושפתיים ומגלה הגרון והצוואר", ובכלל, היא זאת שלקחה יוזמה "ותחזק בו ונשקה לו". טפו!

צודק מי שצודק אחרון
אחרי זה תמר נעלמת. הפעם הבאה שיהודה שומע עליה זה כשמספרים לו שהיא "הרתה לזנונים", והוא מצווה "הוציאוה ותישרף". ואז, באקט דרמטי, תמר שולפת את החותמת והפתילים שהוא השאיר אצלה כערבון ואומרת: "הכר נא… לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה". "צדקה ממני",נאנח יהודה בהשלמה, "כי על כן לא נתתיה לשלה בני". ואז מגיע ההפי-אנד – נולדים לה תאומים, זרח ופרץ, הוא פרץ שמזרעו עתיד להיוולד דוד המלך.

רגע, מה "צדקה ממני"? גם אשה, גם ספק-כנענית וגם מופקרת מינית תצא צודקת יותר מיהודה, ועוד אחרי כל המאמצים לזכות אותו? המפרשים מגלים יצירתיות רבה בניסיונם להיחלץ מפשוטו של מקרא. אפשרות אחת היא לחלק את המשפט אחרת כדי לצמצם את צדקתה של תמר למינימום. למשל: "צדקה – ממני", היא צודקת רק בכך שההריון הוא ממני (רש"י), או "צדקה – ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני," כלומר – היא צדקה במעשיה, שנבעו ממני וממה שאני עשיתי (אבן עזרא). האפשרות השניה היא להפוך אותה מצודקת לצדקת, ובכך להעביר את הדיון מיחסים בין אנשים ליחסים עם אלוהים, ששם יש כל מיני חשבונות נסתרים. למשל  מדרש חז"ל: "יצאה בת קול ואמרה: ממני ומאיתי (אלוהים) יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים". או, אפשרות שמעלה הרמב"ן, שצדיקותה נובעת מכך שהיא התעקשה על מצוות הייבום, אם לא באמצעות הבן אז באמצעות האב.

ורק מפרש אחד – הרשב"ם, נכדו של רש"י, קובע בפשטות נוגעת ללב: "צדקה ממני" – יותר ממני. היא השלימה תנאי שציויתיה (לשבת בבית אביה) אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה כי לא נתתיה לשלה בני".

ואם יש משהו שחסר לי היום בשיח הפרשני וההלכתי, ובחומות המתגבהות של סייגים וחומרות שמתיימרות להיות תורה למשה מסיני, זה בדיוק הקול הצלול הזה של הרשב"ם, שמישיר מבט אל הטקסט כפי שהוא, וקורא לצדק בשמו.

Advertisements