כוח התפילה או התפילה ככוח?

מעשה ברב ישיש וחולה מאוד, תלמידיו המתפללים יומם ולילה שיוסיף לחיות, וקול בודד אחד שמבקש מהם להיות זהירים בתפילתם. בימי התַּנָּאים היתה זו שפחתו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה. על פי הסיפור במסכת כתובות, בהתחלה עוד ביקשה השפחה שהתלמידים יכניעו את מלאך המוות. אך דווקא היא, שראתה את הרב כבשר ודם, הבינה טוב  מהם את מצבו, וכשנוכחה בייסוריו הקשים ללא נשוא שינתה את תפילתה וביקשה 'יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים', הפילה לארץ כד של חרס ובנפילתו נשתתקו קולות התפילה ונסתלק רבי מן העולם.

בימינו, מי ש"הפיל את הכד" היה הרב בני לאו, לנוכח מצבו הקשה של הרב אלישיב בן ה-102 ששכב מורדם ומונשם. בשעה שבעיתונים החרדים התפרסמו מידי יום מודעות ענק המבשרות על כינוסי תפילה המוניים ומוקד טלפוני מיוחד חילק פרקי תהילים לרפואתו של הרב אלישיב, העז הרב בני לאו לכתוב בדף הפייסבוק שלו: "מתפילתה של אותה שפחה למדנו הלכה שלעתים נכון וראוי להתפלל להניח לנשמה להסתלק מן הגוף הבוגדני…אף אנו נתפלל שהרב יוסף שלום אלישיב, שחי כל חייו בצניעות ובמסירות , ימצא שקט ומנוחה ויסתלק מכל ייסורי הגוף."  אך בעוד הגמרא מביאה את הסיפור על ר' יהודה הנשיא כביקורת סמויה על עיוורונם של התלמידים מלראות את המציאות כמות שהיא, אצלנו מי שחטף את חיצי הביקורת היה הרב בני לאו עצמו, אשר כבר למחרת יצא בהבהרה לפיה   "הדברים שלי עסקו בכוונה בתפילה ולא ביקשו לערער על עצם התפילה…. דווקא בגלל כוחה ובגלל עוצמתה חשבתי לכוון את הדברים למקום צנוע יותר שלא בא לקב"ה בכוח ובתביעה אלא בהכנעה ובקבלה " .

 מהי התפילה בעיני המאמין, אם כך? האם זו משאלת לב שתקרה האופציה הטובה ביותר מבין האפשרויות הקיימות במסגרת סדרי הטבע,  או אמצעי שיש בכוחו אפילו לשנות את סדרי הטבע אם רק יתפלל מספיק חזק?

מדבריו של בני לאו עולה האפשרות השניה, ודווקא בגללה נדרש המתפלל לזהירות-יתר. היהדות, כפי שהזכרתי כבר ברשומה שעסקה בניסים, לא משתגעת על שינוי סדרי עולם עבור בשר ודם, נעלה וצדיק ככל שיהיה. הדוגמה הידועה היא חוני המעגל, שאמנם הצליח בתפילתו להוריד גשם בעת בצורת, אך ספג נזיפה מפיו של שמעון בן שטח, נציג ההלכה הרשמית: "אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי".

גישה אחרת הציג לי המחנך ואיש הרוח יוסקה אחיטוב, בתכתובת בינינו  בנושא זה. "האמונה שיש בכוחה של התפילה להשפיע על הקב"ה שישנה את סדרי הטבע – היא הרווחת ביותר בקרב שלומי אמוני ישראל מדורי דורות", כתב יוסקה, אך כינה זאת "אמונה אשלייתית",  על פי מאמרו של אליעזר גולדמן "על האמונה האשלייתית". במאמר עומד אליעזר גולדמן על האבחנה שעשה ישעיהו לייבוביץ בין "דתיות אשלייתית", הסבורה כי הדת מספקת סיכוי לשינוי של המציאות האנושית, לבין ה"דתיות הבלתי אשלייתית", שמהותה דווקא תחושת הניגוד בין הבורא למציאות הנבראת וההכרה כי אין בכוח הדת לבטל את פגמי המציאות. (הד לאותה "אמונה אשלייתית" ניתן למצוא בידיעות שנפוצו כאילו בעקבות התפילות חל שיפור מופלא במצבו של הרב – ידיעות שהוכחשו ע"י מקורביו).

במאמר מוסגר מציין יוסקה כי למרות הכינוי המסתייג ("אשלייתי") אי אפשר לבטל את החשיבות הבסיסית והקיומית של אמונה מסוג זה:  "אין לך כמעט אדם, משפחה, או עם, שאין לו נראטיב המפרש את המציאות שבה הוא חי או שלמענה הוא חי. בלעדיהם – החיים והעולם הם חסרי משמעות. האמונה בהשגחה האלוהית ובהשפעת התפילה מהוות אצל רבים תשתית להענקת משמעות לחיים, הן לחיים הטובים והן לסבל הנורא". ועם יד על הלב, רציונליים ככל שנהיה –  מי מאיתנו לא מצא את עצמו בנקודה זו או אחרת בחייו כשהוא מתפלל שיקרה הבלתי-אפשרי ומקווה בכל לבו שתפילתו תתגשם?!

הסכנה מתחילה עם טשטוש הגבולות. ובלשונו של גולדמן: "מבחינה פסיכולוגית, האשליה המסוכנת ביותר היא זו המתבטאת ביהירותם של אלה החושבים כי דרכם היא ודאית על כל פרטיה, כי יש בידיהם תשובה חד-משמעית לכל וכי רק העדר האמונה הוא המקור לכל מבוכה". מכאן קצרה הדרך, למשל, להגיע למסקנה שהסיבה לכשלון צה"ל במלחמת לבנון השניה היא שהחיילים לא התפללו מספיק.

ישעיהו ליבוביץ עצמו, יש לציין, הלך עד הקיצוניות של מזעור הערך הדתי של התפילה האישית. לתפיסתו, "אין משמעות דתית אלא לתפילה שהאדם מתפלל בתורת קיום-מצוה. התפילה הספונטאנית  שהאדם מתפלל על דעת עצמו אמנם מותרת עפ"י ההלכה, אך ערכה הדתי מצומצם; ולא זו בלבד אלא שיש בה טעם לפגם: שהרי המתפלל לשם סיפוק צרכיו עושה את עצמו תכלית ואת השם ית', כביכול, אמצעי לעצמו".  הערך הדתי היחיד של התפילה , לפי ליבוביץ, הוא עצם קיומה כחובה הלכתית, שהאדם נדרש לקיימה באופן קבוע, ללא קשר לנסיבות.

בנקודה זו מקשה עליו גולדמן,  ובצדק, כי העמדת התפילה רק על היסוד המכני שבה עומדת בסתירה גם לתוכן התפילה, שכולל בקשות רבות ומגוונות, וגם לדרישה ההלכתית לכוונת הלב. הגישה של יוסקה, לעומת זאת, מכירה במשמעות  של תוכן התפילה גם בעיני ה"בלתי אשלייתיים", וכך הוא כותב: " גם עבור מי שאימץ את התפיסה הבלתי אשלייתית ו'שחרר' את אלוהים מהפרויקט המתיש של השגחה על העולם ועל כל ההיסטוריה האנושית, יש לתפילה ערך חשוב ועצום. בתפילה מציג המתפלל את תקוותיו שלו, את מצוקותיו הפרטיות, הלאומיות והכלל-אנושיות, והוא עושה זאת תוך שימוש ב'כלי' המסורתי והתרבותי של עמנו מדורי דורות. הפנייה אל הקב"ה היא מעין עוגן לתלות עליו את כל בקשותינו, צרכינו ומצוקותינו ביודענו שאין בידינו, ידי בשר ודם, לשנות את המציאות הטבעית".

באופן פרדוקסלי, שתי התפיסות מובילות לאותו מקום: בני לאו מבקש מהמתפלל ענווה וזהירות בגלל כוחה של התפילה. יוסקה מצפה לאותה ענווה דווקא מהכיוון ההפוך – בגלל קוצר ידו של המתפלל. שניהם רואים בתפילה, בראש ובראשונה, חוויה דתית ופסיכולוגית, שהשפעתה מכוונת בעיקר אל המתפלל עצמו. ובכל מקרה, גם מי שמאמין כי תפילתו יכולה לשנות מציאות, צריך לזכור שאלוהים  לא עובד אצלנו.

Advertisements