דיון בשניים על משמעות העקדה.
רועי פיטשון:
היחסים שבין אלוהים לאברהם מתאפינים לכל אורכם במאבקי כוחות, כיפופי ידיים, ויכוחים, ואפילו חוסר אמון. אברהם לא ממש סומך על אלוהים (ראי למשל מקרה הסירסור ב"אחותו" במצרים שבו הוא לא ממש סמך על ישועת השם שתבוא כהרף עין, או איך שהוא ואשתו צוחקים לאלוהים בפרצוף כשהוא מבטיח להם בן), ואלוהים לא ממש סומך על אברהם, מעמיד אותו בניסויים שונים ומקפיד בניסוחיו כדי שאברהם לא יוכל להתחכם איתו.
[שימי לב שנח "את האלוהים יתהלך". כלומר, הולך איתו יד ביד, מה שתגיד, הכל הולך. בא לך להביא אותה באיזה מבול שישמיד את כל האנושות? סבבה אח שלי, אתה הבוס, אני זורם איתך. רק תגיד לי כמה מטר רוחב וגובה לבנות את התיבה וקדימה הפועל. אברהם לעומת זאת הולך "לפני אלוהים", כלומר מציב את עצמו בין אלוהים לבין האנושות, (האנושות בכלל ואנושיותו שלו בפרט), לא מקבל בלי ערעור שום דבר, ומנסה להשפיע בכל מהלך]
אז אחרי שאברהם ושרה צוחקים בבוז בפני השליח שמבטיח להם בן, אלוהים מגיע לסגור את החשבון. קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק. הפעם אלוהים מינז ביזנס, ולא משאיר סנטימטר לדיונים. אתה תראה עכשיו מי פה בעל הבית, תעשה בדיוק מה שאני אומר לך, ודעתך על זה ממש לא מעניינת אותי. קח סכין וצא מיד לדרך.
אברהם מבין שאלוהים סגר אותו פה עם הגב לקיר ולא נשארה לו שום ברירה אחרת. אז הוא עושה את הדבר היחיד שנשאר לו לעשות, כי הוא כאמור לא פראייר. הוא הופך את הנסיון על פיו. ממנוסה הוא הופך למנסה, ובועט את הכדור בחזרה למגרש של אלוהים. יודע מה, בסדר, אני בסך הכל בנאדם קטן ועלוב, מה אני מבין מהחיים שלי? ובטח לעומתך מלך מלכי המלכים בעל התבונה האינסופית? אתה רוצה להיות הבוס? בבקשה. אתה האדון ואני העבד. אתה המח והיד ואני רק האצבע שעל ההדק. וככה כל האחריות נופלת עליך. לדעתך זה צודק לשחוט ילד רק כדי להוכיח איזו פואנטה? מי אני שאתווכח. אם אתה רוצה לחיות עם זה על המצפון שלך, זבש"ך. הנה האש והעצים והמאכלת, והמסדר ערוך ומוכן לפקודתך המפקד.
ומהנקודה הזאת, זה נהיה דו-קרב בצהרי היום של מי ימצמץ ראשון. אברהם בעצבי ברזל ובעלילה שנמתחת כמו מסטיק ממשיך בהכנות לעקדה ולא מרים את העיניים לשמים אפילו לרגע. אבל זה הכל בלוף אני אומר לך, באחריות, בשניה האחרונה הוא היה עוצר. רק שלמזלו, אלוהים מיצמץ ראשון, ובשניה שלפני השניה האחרונה הוא קונה את הבלוף ועוצר את אברהם. איך לעזאזל הוא הצליח לעשות לו כזה בית ספר עוד פעם?
שפרה:
הייתי קונה את אברהם "שלך" בשתי ידיים, כי התיאור הזה הרבה יותר מחמיא לו מאיך שאני רואה אותו. כשאני חושבת על אברהם, הסיטואציה שהכי מייצגת אותו בעיני היא של אברהם ושלושת המלאכים – זו שביסודי הציגו לנו כמופת של הכנסת אורחים . בוא נסתכל על הסצינה: בחזית התמונה – אברהם רואה שלושה אנשים זרים בחום היום, רץ לקראתם, מכניס אותם לצל קורתו ודואג להם למזון משובח. אבל מאחורי הקלעים, מי שבעצם עושים את העבודה השחורה הם האשה והנער-העבד, כלומר החוליות החלשות בחברה . וזו הדמות שעולה באופן עקבי מכל התנהגותו. יש פער עצום בין הדימוי הציבורי – איש עסקים מצליח, בעל אדמות, המעורב ביצירת בריתות פוליטיות, לבין האדם הפרטי, זה שבורח לכל אורך הדרך מכל אי-נעימות או עימות שיכולים לפגוע בו, תוך שהוא מפקיר את החלשים ביותר – הנשים, העבדים והילדים. הסיפור המקראי מציג את הדברים כאשר אברהם הוא הגיבור, אבל אני חושבת דווקא על הדמויות המושתקות והאימה שהן חשות, שאין לה כלל ביטוי בטקסט:
שרה במצריים: חשוב כיצד מרגישה האשה היפה כשהיא נשלחת לבדה לבית פרעה, מקום זר ומוזר שאינה מבינה את שפתו ואורחותיו, ונדרשת להקריב את עצמה למשכב המלך (סיפור שקשה למספר המקראי עצמו, ואולי בגלל זה יש לו "סיפור ראי" ביצחק ורבקה, שם נאמר במפורש ש"המלך לא ידעה" בהנחה שהקורא האינטליגנטי יעשה בעצמו גזרה שווה. אבל אפילו במקרה כזה, המשקעים הנפשיים ודאי נותרו, כפי שמעשה העקדה, גם אם לא התממש, השאיר ביצחק צלקות נפשיות לכל החיים).
שרה בגרר: גרוע אפילו יותר. אם בפעם הקודמת, כששרה שעוד היתה צעירה ויפת תואר, ניתן אולי לסנגר על אברהם שחשש שיהרגו אותו בגללה – לגרר היא מגיעה כבר בזקנתה, ואין למעשה שום הצדקה, למעט העובדה שאברהם גילה שהפטנט משתלם לו. אפילו אבימלך – זר ונוכרי, נבוך מאוד כשהוא מגלה את האמת ומגלה הבנה להשפלה שעברה, וכפיצוי נותן לה אלף כסף "כסות עיניים" (המפרשים: מחסה מפני עיני העולם שלא יסתכלו בה לגנאי שזנתה).
שילוח הגר בפעם הראשונה: הגר, שהרתה לאברם, בטוחה שכעת מעמדה בבית אדוניה מובטח. אך כששרה מתקוממת על כך, אברהם לא מנסה כלל להתווכח: "הנה שפחתך (אני לא בעסק בכלל), עשי לה כטוב בעינייך" – כולל שילוח למדבר, שפירושו מוות כמעט ודאי (וזה האיש שידע טוב מאוד לדאוג לאנשים זרים לגמרי).
שילוח הגר וישמעאל :שוב חזרה על מעשה שלילי ובצורה גרועה יותר. אמנם נאמר על דרישת שרה "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו "(הגר היא בסה"כ כלי), אבל הוא לא מתעמת עם שרה ומשלח את הגר ובנה למדבר, תוך שהוא מסתפק בהבטחה האלוהית של – סמוך, יהיה בסדר. והנה לך אימה מזוקקת, כי, כמו שיודע כל הורה, הרבה יותר כואב מה שקורה לילד שלך מאשר לך-עצמך. ואכן, הגר מנסה להסתלק מהמקום בו השליכה את בנה אל מותו הצפוי, אך אינה מצליחה להתרחק יותר מ"מטחווי קשת".
ואז השיא – העקדה. הסיפור שהכי קשה לנו לקבל אותו. אפשר ממש לדמיין את כף ידו הקטנה של יצחק נתחבת באמון בידו של אביו, כשהם הולכים שלושה ימים "יחדיו", בלי ישמעאל שמציק לו, בלי שרה החרדתית בלי הנערים שנשארו מאחור. רק הוא ואבא ביום כיף, ולפתע – הוא מוצא את עצמו עקוד על המזבח, טראומה שתלווה אותו כל ימיו. שוב – גם אם בסופו של דבר העקדה לא התממשה.
אני מקבלת את הקריאה שלך על "דו-קרב בצהרי היום", אך כזה שאברהם יודע מראש שהוא יזכה בו, כי עובדה – בכל ארבע הפעמים הקודמות אלוהים התערב והציל את המצב. לכן הוא ממשיך לשחק את המשחק, תוך התעלמות מוחלטת מההשלכות על יצחק. אגב, לא בטוח אפילו שאלוהים היה מרוצה מכך, כי אם תשים לב, מכאן ואילך נפסק לגמרי הדיאלוג ביניהם. (שלא לדבר על שרה שעזבה את הבית)
אבל – וכאן האבל הגדול: בניגוד לרפיסותו במישור האישי, כשהדברים נוגעים לצדק אבסולוטי – אברהם לא חושש לצאת לעימות מול הגדול מכולם. באומץ הוא "עומד לפני ה'" (כשווה אל שווה), כעורך דין מיומן הוא מתריס מול אלוהים "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" ואז עובר להתמקחות מכמירת לב, ואינו חושש לבזות את עצמו במו"מ על הצדיקים הפוטנציאליים שאולי יימצאו, כשאנו, שקראנו על חטאת סדום, כבר יודעים – אין לזה סיכוי.
וכניגוד לו – בוא ניקח, כהצעתך, את נוח, שהיה צדיק תמים . אצל נוח המצב בדיוק הפוך: מבחינתו הוא מסתפק בכך שהוא מציל את עצמו ומשפחתו, ושאר האנושות יכולה מצידו ללכת לעזאזל (אולי יש כאן אפילו שמץ של שמחה לאיד, כי יש להניח שבניית התיבה לא עברה בלי לגלוג מצד השכנים, אז נה לכם ונה לכם, אני אנצל ואתם תטבעו במבול).
את מי נעדיף? מיהו המודל המוסרי שאותו נציב מול עינינו? הסיפור המקראי נותן לנו תשובה ברורה. יותר מזה – מיהו המודל האמוני העדיף? האם עדיף ה"צדיק תמים", (תמים מלשון שלם, ללא פגימה) כלומר זה שאמונתו אינה נפגעת בשום מצב, או דווקא המאמין שמתמודד שוב ושוב עם הספקות? שמאתגר את הצדק האלוהי? גם כאן התשובה ברורה (אולי בגלל זה ממעטים ללמוד תנ"ך בציבור החרדי ומעדיפים לעסוק בדברי חכמים).
ובאורח פרדוקסלי, כל אחת מהדמויות מקבלת הבטחה אלוהית המנוגדת לנטיה האישית שלה: נוח, שהעדיף את טובת משפחתו הפרטית, מקבל הבטחה על המשך האנושות באופן כללי, אך בניו-שלו נפוצו בארץ, וסצינת הסיום המבישה שלו פוגשת אותו כשהוא שיכור באהלו ובנו הקטן רואה את ערוותו.
ודווקא אברהם, שהציב מול עיניו את טובת האנושות כולה, בלא שהיה מסוגל לאותה גדלות נפש במישור הפרטי – דווקא הוא זוכה להבטחה ש"יירש זרעך את שער אויביו ונברכו בך כל משפחות האדמה" והוא מת בשיבה טובה ונקבר בכבוד ופאר, כששני בניו מתאחדים ליד קברו.
יהדותי למשתמש 
אחלה דיאלוג. אז מסתבר שאברהם היה בנאדם חרא אבל שחקן פוקר מצוין?
חז"ל טוענים ששום נער ושום בטיח – יצחק היה בן 37 בעקדתו, מתוך הנחה זו, הבחינה הייתה בכלל ליצחק ולא לאביו הזקן על מידת נאמנותו לאל ולאביו. או לפחות לשניהם ביחד.
אני אישית לא מבין איך חז"לנו הגיעו למסקנה שהוא היה בן 37. מה, בגלל שבפרק אחרי שרה מתה בגיל 127?
ואם זה אכן כך, זה סיפור מעניין בפני עצמו, לפי ההיגיון של חז"ל, שרה מתה מיד לאחר (או לפחות באותה שנה) עקדת יצחק. תארו לכם את אברהם ויצחק חוזרים הביתה, יצחק מספר לאמו בהתלהבות על יום הכיף המשפחתי שעבר עליהם, ולשרה פשוט נשבר הלב: מהאל הגדול שעשה מעשה יהודה ברקן ואפילו את מושון לא העלה לעולה, מהסכמתו המידית של בעלה לחסל בפשטות כזו את בנה היחיד, כשעל סדום הוא התמקח בלי בושה (Ten for that? you must be mad) ומבנה התם שנתן לאביו הזקן לעקוד אותו כך. פלא שנשבר לה הלב והיא מתה באותה שנה?
המשפט הראשון שלך קושר בין שני הכיוונים שאנחנו מציגים, כאשר כל אחד מאיתנו, בנפרד, מנסה לעשות את מה שעשו חז"ל בפרשנותם – להתמודד עם הטקסט הטעון ביותר במקרא, מול מה שנראה על פניו כמעשה מפלצתי של אבי האומה. הפרשנים המסורתיים מעלים אפשרויות שונות: שאלוהים לא באמת סיכן את יצחק כי ידע שאברהם יעמוד בניסיון (שד"ל), או שיצחק היה כבר בוגר ובעל דעה משלו, וככזה היה שותף מרצון למעשה ואף דרש מאברהם לעקוד אותו כדי שלא יזוז והקורבן יהיה פסול (מה שמפחית מ"אשמתו" של אברהם). לקורא הביקורתי קשה עם הפרשנויות הללו לא פחות מאשר עם הטקסט עצמו, וכבר הרמב"ם העלה את האפשרות להתייחס לטקסט כאל אלגוריה בלבד, שמטרתה חינוכית: "דע כי כל נסיון שבא בתורה אין כוונתו וענינו אלא כדי שידעו בני אדם מה שצריך להם לעשותו ומה שראוי להאמינו, וכאלו ענין הנסיון שיעשה מעשה אחד, אין הכונה גוף המעשה ההוא אבל הכונה שיהיה משל שילמדו ממנו וילכו אחריו" (רמב"ם, מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק כד).
פרשנים והוגי דעות בני זמננו מציעים פתרונות נוספים, חלקם ברוח דבריו של רועי. פרשנות יפיפיה אחרת אפשר למצוא בשירו של יהודה עמיחי: "שלושה בנים היו לאברהם ולא רק שניים. / שלושה בנים היו לאברהם, ישמעאל, ויצחק ויבכה. / אף אחד לא שמע על יבכה, כי הוא היה הקטן / והאהוב שהועלה לעולה בהר המוריה. / את ישמעאל הצילה הגר, את יצחק הציל המלאך, / ואת יבכה לא הציל אף אחד. כשהיה קטן / קרא לו אביו באהבה, יבכה, יבך הקטן / והחמוד שלי. אבל הוא הקריב אותו בעקדה. / ובתורה כתוב האיל, אבל זה היה יבכה. / ישמעאל לא שמע שוב על אל בכל ימיו. / יצחק שוב לא צחק בכל ימיו / ושרה צחקה רק פעם אחת ולא הוסיפה. / שלושה בנים היו לאברהם, / ישמע, יצחק, יבכה, / ישמעאל, יצחקאל, יבכה – אל." (יהודה עמיחי. מחזור השירים "תנ"ך תנ"ך איתך אתך")
יש לציין גם את המרחק כחלק מהניסיון. אלוהים לא ביקש מאברהם לקפוץ להר הסמוך, אלא ללכת שלושה ימים רצופים, מרחק 81 ק"מ מבאר שבע להר המוריה (הר הבית) בירושלים. שלושה ימים בהם אברהם יכול היה לשוחח עם בנו אהובו, להכיר אותו מחדש ולשנות את דעתו. שלושה ימים להתייסר, להתמרמר, לבכות, להתחנן ולשנות את רוע הגזרה.
מכיוון שהוא כבר הוכיח שהוא יכול להתמקח עם האל כאחד התגרנים בשוק וכפי שציינתם – לא לוקח הכול באמונה עיוורת, גם אני נוטה להאמין שהייתה לו אמונה עמוקה שזה רק ניסיון ויצחק לא באמת יהפוך לאנטריקוט עסיסי. אוף, עכשיו בא לי אנטריקוט.
ראשית, דיאלוג מעניין מאוד.
נראה לי ששניכם הצגתם את אברהם כדמות שהאופי שלה לא משתנה לאורך הסיפור – שגם אם היא לומדת דברים, מדובר רק בשאלות טכניות (האם השיטה שלי עובדת או לא). והאמת שקריאה של פרשת וירא סיפור אחרי סיפור בעיניי דווקא מלמדת על שינוי הדרגתי באופי המוסרי. אני לא בטוח שאברהם הוא מרדן כלפי הצדק האבסולוטי וחסר התמודדות עם עניינו בבית, אלא שהשאלות הללו עלו בהתאם להתדרדרותו במדרון. הוא נע בהדרגה מעמדה של מרדנות שהוצגה מאוד יפה כאן, לעמדה של חוסר שביעות רצון וממנה לעמדה של פאסיביות. הוא ממשיך, כמאמר שירו של שלום חנוך "בלי לומר מילה".
ויש מקום לדבר על עוד שינוי אחד – מעשהו הגדול אחרון של אברהם הוא דאגה לשידוך בנו יצחק. האירוע הוא דרמטי. הוא משביע את עבדו ונושא בפניו קבוצת פקודות ברורה ונוקשה. ואיכשהו דווקא לאחר השידוך הזה פתאום הוא זוכה בפרי בטן – המוני ילדים נוספים ופלגשים ומה לא. והכול *אחרי* הסיפורים שדנים בהם כאן. לא, אין ספק שהיה כאן שינוי באברהם בין לבין. אולי משהו בו השתחרר או נרגע. פוריות כזו, ובגיל כה מבוגר?
מאוד מוצא חן בעיני הכיוון שאתה מעלה, של התפתחות הדמות לאורך העלילה. מעניין לבדוק באלו מהמישורים חלה התפתחות כזאת, והאם אכן זו התדרדרות.
דמותו של אברהם נבחנת בהתמודדותה בשלושה מישורים: דתי-אמוני, משפחתי וציבורי. במישור הציבורי אין שום שינוי. אברהם שומר על ה"שופוני" לאורך כל הדרך. ראה לאחר מות שרה את הקנייה המוחצנת של מערת המכפלה, עם שקילת 400 שקל כסף עובר לסוחר לעיני כל בני העיר. גם מבחינה אישית-משפחתית אני לא רואה שינוי גדול. הוא אכן דואג ליצחק – לאשה, לרכוש ולסילוק בני הפילגשים מעליו (כשכל מה שהם מקבלים מהרכוש הגדול זה "מתנות"), אך ניתן להניח שזו תוצאה של רגשי האשם שלו יחד עם מצבו הפוסט-טראומטי של יצחק (ובל נשכח שמבחינה עסקית-גרידא יש לאברהם אינטרס לדאוג למצבו התקין של היורש הפוטנציאלי, כמו גם לשידוך עם משפחה מתאימה). אבל מבחינה אמונית משהו קרה לו. אולי המעשה הנורא שנתבע לבצע סדק את אמונתו באופן בלתי הפיך. מה שהחל בויכוחים ועימותים גלויים והמשיך בתחרות הנסתרת של "מי ימצמץ ראשון" הסתיים בשבר. אולי לא רק אלוהים הפסיק לדבר עם אברהם, אלא גם אברהם "פיטר" את אלוהים, והוא חווה תחושה עמוקה של שחרור. תחושת השחרור הזו שורה על כל הקטע האחרון. שהוא מלא שמחת חיים, אנרגיה וחיוניות, עם נשים וילדים לרוב. והוא מסתיים בנימה אופטימית של פיוס והשלמה, כשכל בני המשפחה הגרעינית מאוחדים שוב יחדיו.
הדרשות שלכם מעלות חשק לקרוא את התנ"ך שוב ולראות הכול באור חדש. דברייך על אברהם מזכירים לי את האופן שבו אפשר לראות את דוד מבעד לסיפור המקראי, כבעל אלמנט גדול של צביעות באישיותו, אך הניתוח שלך בסופו של דבר מוצא צד זכות באברהם שאיני בטוח שקיים בדוד.
מעניינת ההשוואה שאתה עושה בין אברהם ודוד. אברהם מצליח להתקבע בתודעתנו כמופת מוסרי, אך מעורר תחושת אי-נוחות כאשר בוחנים את תפקודו בתור אב. ולעומתו דוד, למרות מאמצי הניקוי של משכתבי החצר (וחז"ל בעקבותיהם), מצטייר באופן עקבי כבעל מוסריות מפוקפקת. אך רגשותיו האבהיים נוגעים ברבדים העמוקים ביותר של תודעתנו. אי-אפשר שלא להיות שותפים לעוצמת המתח והחרדה שהוא חש בהמתינו לתוצאות הקרב מול בנו המורד, כאשר הדבר היחיד שמעניין אותו הוא "שלום *לנער* אבשלום?", וליבנו יוצא אליו בזעקתו המזעזעת "אבשלום בני, בני אבשלום, מי יתן מותי תחתיך אבשלום בני, בני".
יש מאמר של אסא כשר ב"פותחים שבוע" שמבצע את ההשוואה בין דוד ואברהם, וקבוע שכדת ומסורת, היהדות בחרה לאמץ דווקא את דוד כגיבור ולא את אברהם, משום שגילם שני אידיאליים שליהדות של סוף ימי הבית השני היה חשוב לאמץ – תשובה ויחסו למשפחה. ממילא, אם האידיאל היה האב שעוקד את בנו ולא האב שמבכה את הבן שמרד בו, אולי היהדות לא הייתה ממהרת לוותר כל-כך על קרבנות אדם.
אסא כשר מנסח כתב אישום ביקורתי וחד-משמעי נגד אברהם: "מי ששלח ידו את המאכלת לשחוט את בנו, שוב אין בו רצון מתמיד בקירבה אל בנו, שוב אין בו נכונות להעדיף את טובת בנו על טובתו שלו, בוודאי ששוב אין בו נכונות להקריב את חייו למען בנו. בלשון קצרה: אין בו אהבת בנו."
בעיני, גדולתו של הטקסט המקראי היא דווקא במנעד הרחב של קריאות אפשריות, שלוקחות בחשבון גווני-גוונים של רגשות אנושיים, קונפליקטים בין כמה מערכות יחסים (מאמין-אל/ אב-בן) וניסיון להחלץ מהם, או התפתחות של דמות לאורך הסיפור, כפי שאתה הצבעת עליה. קביעה כמו זו של כשר, כי "מי ששלח את ידו אל המאכלת לשחוט את בנו, גם אם את בנו לא שחט, את אהבת בנו בלבו שחט גם שחט" משטיחה את הדיון ומשרטטת אותו בשחור-לבן, תוך מחיקת כל גווני הביניים העשירים שבו.
[…] לא ניתנת ולא לקוחה" בנטישתו-הקרבתו של יצחק עסקתי בפוסט בנושא העקדה, ולכן לא ארחיב. לענייננו חשוב ההיבט הרגשי של כל אחת […]