דיון בשניים על משמעות העקדה.

רועי פיטשון:

היחסים שבין אלוהים לאברהם מתאפינים לכל אורכם במאבקי כוחות, כיפופי ידיים, ויכוחים, ואפילו חוסר אמון. אברהם לא ממש סומך על אלוהים (ראי למשל מקרה הסירסור ב"אחותו" במצרים שבו הוא לא ממש סמך על ישועת השם שתבוא כהרף עין, או איך שהוא ואשתו צוחקים לאלוהים בפרצוף כשהוא מבטיח להם בן), ואלוהים לא ממש סומך על אברהם, מעמיד אותו בניסויים שונים ומקפיד בניסוחיו כדי שאברהם לא יוכל להתחכם איתו.
[שימי לב שנח "את האלוהים יתהלך". כלומר, הולך איתו יד ביד, מה שתגיד, הכל הולך. בא לך להביא אותה באיזה מבול שישמיד את כל האנושות? סבבה אח שלי, אתה הבוס, אני זורם איתך. רק תגיד לי כמה מטר רוחב וגובה לבנות את התיבה וקדימה הפועל. אברהם לעומת זאת הולך "לפני אלוהים", כלומר מציב את עצמו בין אלוהים לבין האנושות, (האנושות בכלל ואנושיותו שלו בפרט), לא מקבל בלי ערעור שום דבר, ומנסה להשפיע בכל מהלך]
אז אחרי שאברהם ושרה צוחקים בבוז בפני השליח שמבטיח להם בן, אלוהים מגיע לסגור את החשבון. קח את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק. הפעם אלוהים מינז ביזנס, ולא משאיר סנטימטר לדיונים. אתה תראה עכשיו מי פה בעל הבית, תעשה בדיוק מה שאני אומר לך, ודעתך על זה ממש לא מעניינת אותי. קח סכין וצא מיד לדרך.
אברהם מבין שאלוהים סגר אותו פה עם הגב לקיר ולא נשארה לו שום ברירה אחרת. אז הוא עושה את הדבר היחיד שנשאר לו לעשות, כי הוא כאמור לא פראייר. הוא הופך את הנסיון על פיו. ממנוסה הוא הופך למנסה, ובועט את הכדור בחזרה למגרש של אלוהים. יודע מה, בסדר, אני בסך הכל בנאדם קטן ועלוב, מה אני מבין מהחיים שלי? ובטח לעומתך מלך מלכי המלכים בעל התבונה האינסופית? אתה רוצה להיות הבוס? בבקשה. אתה האדון ואני העבד. אתה המח והיד ואני רק האצבע שעל ההדק. וככה כל האחריות נופלת עליך. לדעתך זה צודק לשחוט ילד רק כדי להוכיח איזו פואנטה? מי אני שאתווכח. אם אתה רוצה לחיות עם זה על המצפון שלך, זבש"ך. הנה האש והעצים והמאכלת, והמסדר ערוך ומוכן לפקודתך המפקד.
ומהנקודה הזאת, זה נהיה דו-קרב בצהרי היום של מי ימצמץ ראשון. אברהם בעצבי ברזל ובעלילה שנמתחת כמו מסטיק ממשיך בהכנות לעקדה ולא מרים את העיניים לשמים אפילו לרגע. אבל זה הכל בלוף אני אומר לך, באחריות, בשניה האחרונה הוא היה עוצר. רק שלמזלו, אלוהים מיצמץ ראשון, ובשניה שלפני השניה האחרונה הוא קונה את הבלוף ועוצר את אברהם. איך לעזאזל הוא הצליח לעשות לו כזה בית ספר עוד פעם?

שפרה:

הייתי קונה את אברהם "שלך" בשתי ידיים, כי התיאור הזה הרבה יותר מחמיא לו מאיך שאני רואה אותו. כשאני חושבת על אברהם, הסיטואציה שהכי מייצגת אותו בעיני  היא של אברהם ושלושת המלאכים – זו שביסודי הציגו לנו  כמופת של הכנסת אורחים . בוא נסתכל על הסצינה: בחזית התמונה – אברהם רואה שלושה אנשים זרים בחום היום, רץ לקראתם, מכניס אותם לצל קורתו ודואג להם למזון משובח. אבל מאחורי הקלעים, מי שבעצם עושים את העבודה השחורה הם האשה והנער-העבד, כלומר החוליות החלשות בחברה . וזו הדמות שעולה באופן עקבי מכל התנהגותו. יש פער עצום בין הדימוי הציבורי – איש עסקים מצליח, בעל אדמות,  המעורב ביצירת בריתות פוליטיות, לבין האדם הפרטי, זה שבורח לכל אורך הדרך מכל אי-נעימות או עימות שיכולים לפגוע בו, תוך שהוא מפקיר את החלשים ביותר – הנשים, העבדים והילדים. הסיפור המקראי מציג את הדברים כאשר אברהם הוא הגיבור, אבל אני חושבת דווקא על הדמויות המושתקות והאימה שהן חשות, שאין לה כלל ביטוי בטקסט:

שרה במצריים: חשוב כיצד מרגישה האשה היפה כשהיא נשלחת לבדה לבית פרעה, מקום זר ומוזר שאינה מבינה את שפתו ואורחותיו, ונדרשת להקריב את עצמה למשכב המלך (סיפור שקשה למספר המקראי עצמו, ואולי בגלל זה יש לו "סיפור ראי" ביצחק ורבקה, שם נאמר במפורש ש"המלך לא ידעה" בהנחה שהקורא האינטליגנטי יעשה בעצמו גזרה שווה. אבל אפילו במקרה כזה, המשקעים הנפשיים ודאי נותרו, כפי שמעשה העקדה, גם אם לא התממש, השאיר ביצחק צלקות נפשיות לכל החיים).

שרה בגרר: גרוע אפילו יותר. אם בפעם הקודמת, כששרה שעוד היתה צעירה ויפת תואר, ניתן אולי לסנגר על אברהם שחשש שיהרגו אותו בגללה – לגרר היא מגיעה כבר בזקנתה, ואין למעשה שום הצדקה, למעט העובדה שאברהם גילה שהפטנט משתלם לו. אפילו אבימלך – זר ונוכרי, נבוך מאוד כשהוא מגלה את האמת ומגלה הבנה להשפלה  שעברה, וכפיצוי נותן לה אלף כסף "כסות עיניים" (המפרשים: מחסה מפני עיני העולם שלא יסתכלו בה לגנאי שזנתה).

שילוח הגר בפעם הראשונה: הגר, שהרתה לאברם, בטוחה שכעת מעמדה בבית אדוניה מובטח. אך כששרה מתקוממת על כך, אברהם לא מנסה כלל להתווכח: "הנה שפחתך (אני לא בעסק בכלל), עשי לה כטוב בעינייך" – כולל שילוח למדבר, שפירושו מוות כמעט ודאי (וזה האיש שידע טוב מאוד לדאוג לאנשים זרים לגמרי).

שילוח הגר וישמעאל :שוב חזרה על מעשה שלילי ובצורה גרועה יותר. אמנם נאמר על דרישת שרה "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם על אודות בנו "(הגר היא בסה"כ כלי), אבל הוא לא מתעמת עם שרה ומשלח את הגר ובנה למדבר, תוך שהוא מסתפק בהבטחה האלוהית של – סמוך, יהיה בסדר. והנה לך אימה מזוקקת, כי, כמו שיודע כל הורה, הרבה יותר כואב מה שקורה לילד שלך מאשר לך-עצמך. ואכן, הגר מנסה להסתלק מהמקום בו השליכה את בנה אל מותו הצפוי, אך אינה מצליחה להתרחק יותר מ"מטחווי קשת".

ואז השיא – העקדה. הסיפור שהכי קשה לנו לקבל אותו. אפשר ממש לדמיין את כף ידו הקטנה של יצחק נתחבת באמון בידו של אביו, כשהם הולכים שלושה ימים "יחדיו", בלי ישמעאל שמציק לו, בלי שרה החרדתית  בלי הנערים שנשארו מאחור. רק הוא ואבא ביום כיף, ולפתע – הוא מוצא את עצמו עקוד על המזבח, טראומה שתלווה אותו כל ימיו. שוב – גם אם בסופו של דבר העקדה לא התממשה.

 אני מקבלת את הקריאה שלך על "דו-קרב בצהרי היום", אך כזה שאברהם יודע מראש שהוא יזכה בו, כי עובדה – בכל ארבע הפעמים הקודמות אלוהים התערב והציל את המצב. לכן הוא ממשיך לשחק את המשחק, תוך התעלמות מוחלטת מההשלכות על יצחק. אגב, לא בטוח אפילו שאלוהים היה מרוצה מכך, כי אם תשים לב, מכאן ואילך נפסק לגמרי הדיאלוג ביניהם. (שלא לדבר על שרה שעזבה את הבית)

 אבל – וכאן האבל הגדול: בניגוד לרפיסותו במישור האישי, כשהדברים נוגעים לצדק אבסולוטי – אברהם לא חושש לצאת לעימות מול הגדול מכולם. באומץ הוא "עומד לפני ה'" (כשווה אל שווה), כעורך דין מיומן הוא מתריס מול אלוהים "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!" ואז עובר להתמקחות מכמירת לב, ואינו חושש לבזות את עצמו במו"מ על הצדיקים הפוטנציאליים שאולי יימצאו, כשאנו, שקראנו על חטאת סדום, כבר יודעים – אין לזה סיכוי.

וכניגוד לו – בוא ניקח, כהצעתך, את נוח, שהיה צדיק תמים . אצל נוח המצב בדיוק הפוך: מבחינתו הוא מסתפק בכך שהוא מציל את עצמו ומשפחתו, ושאר האנושות יכולה מצידו ללכת לעזאזל (אולי יש כאן אפילו שמץ של שמחה לאיד, כי יש להניח שבניית התיבה לא עברה בלי לגלוג מצד השכנים, אז נה לכם ונה לכם, אני אנצל ואתם תטבעו במבול).

 את מי נעדיף? מיהו המודל המוסרי שאותו נציב מול עינינו? הסיפור המקראי נותן לנו תשובה ברורה. יותר מזה – מיהו המודל האמוני העדיף? האם עדיף ה"צדיק תמים", (תמים מלשון שלם, ללא פגימה) כלומר זה שאמונתו אינה נפגעת בשום מצב, או דווקא המאמין שמתמודד שוב ושוב עם הספקות? שמאתגר את הצדק האלוהי? גם כאן התשובה ברורה (אולי בגלל זה ממעטים ללמוד תנ"ך בציבור החרדי ומעדיפים לעסוק בדברי חכמים).

ובאורח פרדוקסלי, כל אחת מהדמויות מקבלת הבטחה אלוהית המנוגדת לנטיה האישית שלה: נוח, שהעדיף את טובת משפחתו הפרטית, מקבל הבטחה על המשך האנושות באופן כללי, אך בניו-שלו נפוצו בארץ, וסצינת הסיום המבישה שלו פוגשת אותו כשהוא שיכור באהלו ובנו הקטן רואה את ערוותו.

ודווקא אברהם, שהציב מול עיניו את טובת האנושות כולה, בלא שהיה מסוגל לאותה גדלות נפש במישור הפרטי  – דווקא הוא זוכה להבטחה ש"יירש זרעך את שער אויביו ונברכו בך כל משפחות האדמה" והוא מת בשיבה טובה ונקבר בכבוד ופאר, כששני בניו מתאחדים ליד קברו.

 

מודעות פרסומת