על כשרות, צניעות, ושאר ירקות

"אני יודע מה אני הולך לאכול בפסח הקרוב" כתב לי לקוח, עולה מארה"ב שגר בירושלים, "זה עתה קניתי בסופר אבקת כביסה. כשעיינתי בהוראות השימוש, גיליתי שכתוב עליה כשר לפסח. איזו הקלה לדעת שאני יכול לפזר אותה על המצות שלי בלב שקט!"

 טָרֶפֶת הפסח אינה תופעה חדשה. בכל דור ודור חייב אדם לעמוד משתאה נוכח מבול ה"חומרות" הניחתות על ראשו כאילו היו תורה למשה מסיני. חומרות דאשתקד הופכות לנקודת הפתיחה של חידושי השתא. מיטב המחשבה היצירתית מושקעת ביצירת אייטמים חדשים לתחרות זו של "איסור נולד".

אמנם כבר במאה ה-14 יצאו חלק מחכמי אשכנז, מי בתוכחה סמויה ומי בלגלוג גלוי,  נגד הבסיס ההלכתי של החמרות כמו איסורי קטניות ו"שרויה" שהונהגו בקהילות שונות. אז איך קורה שלמרות ההסברים המלומדים היקף האיסורים ותתי-האיסורים המסתעפים מהם רק הולך ומתרחב מדור לדור? כאן נכנס הנימוק של "אין משנים ממסורת אבותינו" אפילו אם טעות בידם. הטיעון הזה ייחודי לפסח. הרי אף אחד לא יטען, למשל, ששימוש בגוי של שבת כשר יותר משעון שבת, רק בגלל שכך נהגו בעבר. אך בכל הנוגע לפסח, כל המחמיר הרי זה משובח, ולא עוד אלא שהוא הופך לסמן לפיו מתיישרים כל היתר.

מהרגע שהונח היסוד הזה, כל החמרה מחמת הספק מונחלת לדורות הבאים, והם, בתורם, מוסיפים עליה משלהם ואין לדבר סוף. די שיעלה מישהו קושיה, למשל, אם אין חשש "שרויה" במצה שאחזת בה ביד מיוזעת, וכבר יהיה מי שיתחיל לאכול מצות  כשהן נתונות בשקית נילון. די שתתעורר שאלה אם אין הלחם שמשליכים הדייגים לכינרת הופך את כל מי "מקורות" לחמץ, כדי שיוולד מנהג חדש של שימוש רק במים מבקבוקים או לפחות עיטוף פתחי הברזים בבד  לשם סינון המים. ומרגע שמנהג יוצא לאוויר העולם שוב אין ממנו דרך חזרה והוא הופך לדרישה אולטימטיבית.

מה הצניעות הזאת לכם

ואם התהליך הזה נשמע לכם מוכר, זה לא במקרה. קו ישר מחבר בין העיסוק האובססיבי בסילוק החמץ לעיסוק האובססיבי לא פחות בדיני צניעות, שגם הוא במגמת עלייה מתמדת. כך, לבוש או התנהגות שרק לפני דור נחשבו נורמה, היום הם כבר פריצות. קודים מחמירים שנתפסו עד לא מכבר כנחלת מיעוט קיצוני , מוצאים את דרכם לאט אבל בטוח למרכז החברה הדתית, למרות גילויי ההתנגדות:  החל מהכנסת חינוך נפרד לבנים ולבנות בבתי הספר היסודיים, דרך הרחבת האיסור על שמיעת נשים ואף העמדתו כייהרג ובל יעבור, ועד  אבות שאינם מורשים להשתתף במסיבת בת המצווה של בנותיהם.

למה הולכות ומתגבהות חומות האיסור דווקא בשני תחומים אלה? הרי לא שמענו, למשל,  על הולדת איסורי שבת חדשים או על כשרויות מחמירות שהפכו לנחלת הכלל. מה הופך את גדרי החמץ והצניעות לטעונים כל כך? שתי סיבות לכך. ראשית הטעם החיצוני –  שניהם מהווים סוג של "דתומטר" שבעזרתו יכולים מגזרים שונים למדוד את רמתם הדתית ולהתנשא על פני מגזרים אחרים (שלא לדבר על עדות אחרות).

אך ישנו טעם פנימי עמוק יותר. לא לחינם ניתן דגש רב למשמעות הרוחנית שעומדת מאחורי הניקיון הפיזי לקראת הפסח, ולדרישה לסילוק "החמץ שבלב". והנה הגענו למה שנראה לי כשורש העניין: הסכנה שהחטא עלול להתגנב מהעולם הגלוי אל העולם הפנימי. כמו אותו חמץ שפירור מיקרוסקופי ממנו יכול להרוס את כל הכשרות שהושגה בעמל ויזע, כך גם יצר הרע, אותו דמון אורב, שרק מחכה להזדמנות להתגנב אל מחשבתו של האדם ולהשחית אותה. הנה כבר יש מי שמציע, בתשובה לשאלה שהופנתה אליו,  נוסח תפילה לביטול מחשבות רעות, שבו נאמר במפורש "ויהיה כוח ביטול זה קיים ומועיל על פי דין התורה הקדושה כדין ביטול החמץ קודם חג הפסח". (לא בכדי מציינת השואלת הנבוכה כי חיפשה בסידור דף-דף ולא מצאה את הנוסח. התפיסה הקתולית של "חטא שבמחשבה", על כל רגשי האשמה והפחד המתלווים אליה, נכנסה ליהדות בדלת הראשית רק בעשורים האחרונים, והפכה לפופולארית במיוחד בדרשות האש-וגופרית של המחזירים בתשובה למיניהם).

"הנה זה עומד מאחורי כתלינו מציץ מן החרכים" אנו קוראים בפסח בשיר השירים. אך בלהט הכשרות המתהפכת הופך הפסוק היפה הזה  מהזדמנות – לאיום. החמץ, הפיזי או המטפיזי, עלול לצוץ מבין הסדקים בכל רגע, בכל מקום. זה  מה שמגביר את המאמץ הסיזיפי לסלק אותו, ובכך, בהפוך-על-הפוך, מעלה את חשיבותו לדרגה עליונה.

____________________________________________________________________________

סקירה ביקורתית על כל ה"חומרעס" למיניהן – כאן

וכאן האפיקומן.

Advertisements