ארכיון לחודש: אפריל, 2012

מבקש אדם אך כושלות רגליו / לא יוכל למצוא את אשר אבד

אחרי שבועיים שבהם הטינו את השורש ז.כ.ר בכל הצורות האפשריות, הרשומה הזאת תהיה, מטבע הדברים, בנימה קצת יותר אישית.

אל מטעני הזיכרון הלאומיים הצטרף עוד אחד, פרטי יותר: מפגש לימוד עם הכיתה שלי מהתיכון, כמו שאנחנו עושים מדי כמה חודשים בשנה האחרונה. המפגש עם אנשים שחלקת איתם ארבע שנות פנימיה בתקופת הנעורים הוא פצצת זיכרון בפני עצמה. ואם לא די בכך, הוא נערך הפעם ב"בית האדום" בקיבוץ יבנה, שהוא מוזיאון חפצים שפתח אחד מבני הכיתה, כמפעל פרטי של איסוף והנצחה. האוסף מחבר את כל המיש-מש שממנו מורכב הזיכרון הקולקטיבי שלנו, שגדלנו בסיקסטיז והתבגרנו לתוך הסבנטיז, הילדים והנכדים של מייסדי הקיבוץ הדתי: חפצים נדירים שהצליחו ניצולי שואה להבריח "משם", כמו מגן דוד מבית הכנסת של אמסטרדם, כינור מברגן-בלזן או פנקס קבלות משומש עליו צייר סב לנכדתו בגטו את  סיפורי התנ"ך; כלי עבודה מימי ראשית הקיבוץ וכלי בישול מאלומיניום מחדר-האוכל; הודעות על חתונות של מי שיהפכו להורים שלנו; משחקי הקופסה והקלפים החינוכיים של ילדותינו ולצידם אוספים של מחזיקי מפתחות ואריזות מסטיקים; תנורי הפיירסייד שהסריחו מנפט  כל חורף, ואפילו מכנסי ההתעמלות הכחולים עם כיווצי הגומי, שלבשנו מתחת לחצאיות הטרילין השבתיות  כדי שלא יראו לנו.

לקרוא את ההמשך »

מודעות פרסומת

הניחתני אמי לרגלי הגדר,
קמוט פנים ושוקט. על גב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר,
עד נוסה, כהנס מן הקרב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר.
וירח עלינו הורם כמו נר.

אך בטרם השחר האיר, אותו ליל,
קמתי אט כי הגיעה העת
ואשוב בית אמי, ככדור מתגלגל
החוזר אל רגלי הבועט.
ואשוב בית אמי ככדור מתגלגל
ואחבוק צווארה בידיים של צל.
(מתוך "האסופי", נתן אלתרמן)

רגש חשוף, זה מה שיש בשיר האחד-אין-שני הזה. החל מה"הניחתני" הפותח, המלא חמלת אין-סוף, דרך החזרה שוב ושוב אל אותה נקודה שבה נעצרו החיים, ועד לאיחוד המחודש, בממד אחר, בין התינוק לאמו. (בגלל אורכו הבאתי רק את שני הבתים הראשונים. מומלץ בחום לקרוא את כולו, כאן ). מי הוא? מי היא? ולמה היא נאלצת לנטוש אותו? בניגוד לתיאור המפורט מאוד של המהלך הנפשי, אין לנו כל מידע על סיפור המעשה – הוא על-זמני, חף מכל סימני זיהוי.  ודווקא משום כך הוא מצליח לגעת בשורשי האימה הגדולה מכל – פגיעה של הורה בילדו הקטן בפרידה הנכפית עליהם (ובודאי בתאריך טעון כמו היום).

לעומת זאת התנ"ך, העמוס בסיפורים של נטישה הורית, מכביר עלינו את כל פרטי המעשה אך ממעט מאוד בביטויי רגש. כך, למשל, רק שורה אחת בסיפור גירושם של הגר וישמעאל מוקדשת למצוקתה של הגר שנשארת לשבת במרחק "כמטחווי קשת" מבנה (סיפור שמוטיבים ממנו, כמו הקשת והבאר, שזורים ב"אסופי"). וכך, רק בין השורות אנחנו יכולים לחוש את חרדתה של מרים המשלחת את בנה בתיבת גומא על פני היאור. רגשותיו של הבן הניטש אינם זוכים אפילו למעט הזה, והם זועקים בהעדרם, מה שקורא לנו להשלים את החסר ולצעוד יד ביד עם אותם "אסופים מקראיים".

לקרוא את ההמשך »