הניחתני אמי לרגלי הגדר,
קמוט פנים ושוקט. על גב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר,
עד נוסה, כהנס מן הקרב.
ואביט בה מלמטה, כמו מן הבאר.
וירח עלינו הורם כמו נר.

אך בטרם השחר האיר, אותו ליל,
קמתי אט כי הגיעה העת
ואשוב בית אמי, ככדור מתגלגל
החוזר אל רגלי הבועט.
ואשוב בית אמי ככדור מתגלגל
ואחבוק צווארה בידיים של צל.
(מתוך "האסופי", נתן אלתרמן)

רגש חשוף, זה מה שיש בשיר האחד-אין-שני הזה. החל מה"הניחתני" הפותח, המלא חמלת אין-סוף, דרך החזרה שוב ושוב אל אותה נקודה שבה נעצרו החיים, ועד לאיחוד המחודש, בממד אחר, בין התינוק לאמו. (בגלל אורכו הבאתי רק את שני הבתים הראשונים. מומלץ בחום לקרוא את כולו, כאן ). מי הוא? מי היא? ולמה היא נאלצת לנטוש אותו? בניגוד לתיאור המפורט מאוד של המהלך הנפשי, אין לנו כל מידע על סיפור המעשה – הוא על-זמני, חף מכל סימני זיהוי.  ודווקא משום כך הוא מצליח לגעת בשורשי האימה הגדולה מכל – פגיעה של הורה בילדו הקטן בפרידה הנכפית עליהם (ובודאי בתאריך טעון כמו היום).

לעומת זאת התנ"ך, העמוס בסיפורים של נטישה הורית, מכביר עלינו את כל פרטי המעשה אך ממעט מאוד בביטויי רגש. כך, למשל, רק שורה אחת בסיפור גירושם של הגר וישמעאל מוקדשת למצוקתה של הגר שנשארת לשבת במרחק "כמטחווי קשת" מבנה (סיפור שמוטיבים ממנו, כמו הקשת והבאר, שזורים ב"אסופי"). וכך, רק בין השורות אנחנו יכולים לחוש את חרדתה של מרים המשלחת את בנה בתיבת גומא על פני היאור. רגשותיו של הבן הניטש אינם זוכים אפילו למעט הזה, והם זועקים בהעדרם, מה שקורא לנו להשלים את החסר ולצעוד יד ביד עם אותם "אסופים מקראיים".


שלושה מהם בולטים בדמיון שבין סיפוריהם: יצחק, שמשון ושמואל. בשלושתם מעורבים לידה ניסית לאחר עקרות ממושכת, הקרבת הבן הנולד, והחותם שמטביעה בו אותה הקרבה לכל חייו.

"כי נותרה אהבת נפשותינו דרוכה / ולעד לא ניתנת ולא לקוחה"
בנטישתו-הקרבתו של יצחק עסקתי בפוסט בנושא העקדה, ולכן לא ארחיב. לענייננו חשוב ההיבט הרגשי של כל אחת מהדמויות: האטימות של אברהם, הסבל חסר המילים של שרה והטראומה חסרת המרפא של יצחק, גם אם העקדה לא התממשה בסופו של דבר.

אצל "האסופי" השני, שמשון, הנטישה ההורית אמנם אינה פיזית אלא נפשית, אך תוצאותיה דרמטיות לא פחות. דוד גרוסמן הקדיש לה ספר שלם – "דבש אריות". גרוסמן מתאר את המלאך מתגלה לאשת מנוח (שאפילו שם אין לה, אלא מזוהה  בתואר הכפול "עקרה לא-ילדה" שהפך לסימן ההיכר שלה) – ומבשר לה שהיא עתידה ללדת. ובאותו הרף עין של אושר, המלאך מוסיף ש"נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים". וכבר הרגע האינטימי שלה כאשה מופקע ממנה. לא את בנה הפרטי היא עומדת ללדת, אלא ילד לאומי, נזיר אלוהים. עם הבשורה הזו היא ממהרת אל בעלה ופורקת מעליה את כובד הפגישה וכובד הבשורה. אך תוך כדי דיבור היא משמיטה את נצחונו העתידי של הבן על פלישתים ובמקומו מוסיפה להכרזת הנזירות שלוש מילים גורליות: "כי נזיר יהיה הילד עד יום מותו". מה הביא אותה לומר זאת? ההבנה והפכחון האכזרי כי הילד הוא פקדון בלבד, ופקדון דינו להילקח. ועל כן, אומר גרוסמן, כבר ברגע זה היא נדרשת לפעולה של הזרה (יצירת זרות ומרחק נפשי).
ואני שומעת בדבריה "כי נזיר יהיה הילד עד יום מותי": עוד בטרם נולד הילד היא מספידה גם אותו וגם את עצמה. כי אותה לא מעניינים נצחונותיו בקרב, אלא התבוסה הצורבת שלה-עצמה,  שלא תזכה למשענת ונחמה לעת זקנתה.
למנוח כל הדקויות האלה עוברות מעל הראש. עיוור למצוקתה של אשתו, הוא מכביר על המלאך שאלות קיטבג: איך בדיוק צריך לשמור על הנזירות של הילד? איך קוראים לך? לעשות לך על האש בינתיים? אינטליגנציה רגשית, מסתבר, היא לא הצד החזק של הגברים המקראיים.

הסיפור של שמואל מאגד מוטיבים משני סיפורים אלו גם יחד. וכך כתב לי רועי , בהמשך לדיון שלנו על העקדה:
"השורה שלך 'אפשר ממש לדמיין את כף ידו הקטנה של יצחק נתחבת באמון בידו של אביו' הזכירה לי 'אסופי' תנכ"י אחר, שבגידת ההורה בילדותו נותרה חרוטה בו לנצח.  שמואל הנביא. והרי אפשר ממש לדמיין את כף ידו הקטנה של שמואל נתחבת באמון בידה של אמו, כשהם הולכים לשילה יחדיו. רק שניהם, בלי אלקנה הנעבעך, בלי פנינה והילדים המציקים שלה, טיול, רק שלו ושל אמא.  ופתאום היא נעלמת. לא נשאר ממנה זכר. זמן קצר אחר כך היא שולחת לו מעיל. שמואל הקטן נאחז במעיל הזה כאילו הוא כל העולם. זה כל מה שיש לו מאמא שלו. המעיל הזה, כחלק מהטראומה שעבר, כל חשוב לו, עד שהוא הופך להיות כמעט לחלק מהגוף שלו, וגם לסמל המסחרי שלו. שנים ארוכות אחר כך, בעין דור, כשהוא כבר עמוק בקבר, ומוטרד ממנוחת עולמו ע"י שאול, הוא מתואר כאיש זקן עוטה מעיל".

חנה אמנם לא נדרשה לקורבן, אך אפשר להניח שהסיפורים שהתגלגלו על שרה ושמשון חלחלו לתודעתה וסימנו לה את הדרך שבה ניתן להתגבר על עקרות. כאקט אחרון של ייאוש היא מחליטה לנקוט , מיוזמתה, באותה שיטה, ומתחייבת לקורבן נזירות. רק מאוחר מדי היא תגלה שהוא קשה מנשוא. לבן הנולד היא קוראת  שמואל, ולנו ברור כי בכך היא מבטאת את שמחתה על כך שהאל שמע את תפילתה (שמע-אל). אך למרבה ההפתעה, היא מצרפת לשם פירוש אחר -"כי מה' שאילתיו" (מה שמתאים יותר לשמו של שאול, יורשו).  הפירוש המאולץ הופך למובן כשאנו חושבים על פעולת ההזרה הנפשית שהיא צריכה לבצע,  ולהזכיר לעצמה לצד אושר הלידה ש"אנוכי השאלתיהו לה' כל הימים".  את שירת ההודיה הקולנית שלה, העומדת בניגוד כה חריף לתפילה הקודמת שבה "רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע" אני שומעת כזעקה שנועדה להחריש את הקול הפנימי שממשיך בתפילתו – אני רוצה ילד, ואני רוצה שיהיה זה הילד הפרטי שלי.

אלקנה, כמו מנוח וכמו אברהם, לא מצליח לרדת לעומק רגשותיה של אשתו. זה מתחיל עם חוסר ההבנה המוחלט שלו לצער עקרותה והניסיון הנואל שלו לנחם אותה ב" הלא אנוכי טוב לך מעשרה בנים". ואז מגיע הרגע קורע הלב בו חנה צריכה לקיים את נדרה, והיא בוחרת לדחות את הקץ. בפעם הראשונה היא אינה מקיימת את המנהג "מימים ימימה" ונשארת  בבית עם הילד במקום לעלות למקדש. ואז, ממש כמו אברהם כאשר אשתו הכניסה את אלוהים למערכת המשפחתית (שרה: "ישפוט אלוהים ביני ובינך") – אלקנה בצד של אלוהים, ובדיוק באותן המילים של אברהם – "עשי כטוב בעינייך". הוא אמנם מאפשר לחנה למשוך את תקופת הגמילה עד שהנער – נער, אך גם מזהיר  אותה שהבטחות לאלוהים צריך לקיים.

העוצמה שמייצרים שלושת הסיפורים הללו נובעת מהמתח הבלתי ניתן לגישור שבין שתי תפיסות: מצד אחד התפיסה התאולוגית, אותה מייצגים האבות ללא פקפוק, ועל פיה היות והבן ניתן מאלוהים כפיקדון  – זכותו של אלוהים לדרוש אותו בחזרה. מצד שני עומדת התפיסה האמהית, שאמנם כפופה לאותו עיקרון תיאולוגי ומקבלת אותו לכאורה, אך כל חושיה ופנימיותה זועקים נגדו. ובתווך ניצב הבן, שאין לו אפילו את הנחמה התאולוגית הזאת, וכולו חשוף לחוויית הנטישה.

"ואני  – שנותקתי מבלי היגמל / לא נגמלתי ולא אינתק"
מה קורה לבנים שננטשו? כמו האסופי של אלתרמן, נדונים 'האסופים המקראיים' לחזור ולחפש כל חייהם את אהבת האם שנלקחה מהם. אך שלא כמותו, מעשה הבגידה יחזור ויוטח בהם שוב, גם מהתחליף שניסו לאמץ לעצמם.

יצחק, לאחר שנים ארוכות של בדידות ואבל, לוקח בגיל ארבעים את האשה שהביא לו עבד אביו -"ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו". אך רבקה מצידה, בסוף ימיו, כשהוא זקן ועיוור, בוגדת באמונו ומסייעת ליעקב בנה, אהבתה האמיתית , לזכות במרמה בברכת הבכורה.

על שמשון כותב רועי: "לאורך כל חייו, שהם למעשה מין גיל התבגרות אחד ארוך, הוא מנסה בכל כוחו הרגשי לקרוא "אמא! תראי! בלי ידיים!", ומביא לה הררים של גופות, ושערי עיר עקורים, ושדות שרופים, והכל כדי לזכות באמא אמיתית. וכשזה לא עולה בידו, הוא מנסה למלא את חסרונה בכל אישה הנקרית על דרכו,שיכולה מצדו להיות נערה, או זונה או פלשתית , העיקר שיש לה קול אישה וידי אישה, ואפשר לעצום את העיניים (רמז רמז!) על ברכיה ולדמיין את אמא."

אני לא בטוחה שהיא באמת יכולה להיות כל אשה.  לפי המסופר בספר שופטים, רק על דלילה נאמר "ויאהב אשה". ורק אז מגיעה אותה סצינה שכורכת אמון ילדותי חסר סייגים מצד אחד  ובגידה מצד שני. שמשון מוצא סוף סוף אשה שלה הוא יכול להגיד "את כל לבו" והיא מיישנת אותו על ברכיה – רגע נדיר שבו הבריון המגודל מרשה לעצמו לחזור להיות ילד קטן,  השואב ניחומים ממעשה של זה של רוך אמהי. ודווקא אז, ברגע הזה שאין אינטימי ממנו, דלילה גוזזת את שיערותיו וקוראת לפלישתים. ויכול להיות שמעשה הבגידה עצמו הוא זה שגרם לכך שכוחו של שמשון סר מעליו, ולא האקט הסימבולי של גזיזת המחלפות, והוא שחוזר אליו בלופתו את עמודי התווך של מקדש דגון ונותן לו את הכוח לנקום את נקמתו האחרונה בפלישתים.

רועי: "דווקא מתוך הרגע הזה, מפציע אחד הפסוקים המדהימים בתנ"ך כולו: 'אך הפעם הזה ואנקמה נקם אחת משתי עיני'. שמשון הילד/גבר נותן, כמו בפנטזיה שלו, יד אחת לאמא ויד אחת לאבא, שני עמודי התווך האדירים של מקדש דגון, מחבק אותם חזק חזק, והנה סופסוף הוא מצליח לגמור עם זה אחת ולתמיד, ולחזור הביתה אל (קבר? שיהיה קבר) הוריו, בין צרעה ובין אשתאול".

לשמואל, לעומת קודמיו, יש עוד פחות להתרפק עליו. חנה, שבורכה על-ידי עלי הכוהן שתזכה לבנים אחרים במקום שמואל, אכן נפקדת ומתמסרת לילדיה החדשים. ובינתיים "ויגדל הנער שמואל עם ה'", במקום לגדול עם אמא. הוא מתחנך כנזיר במקדש, בחסות כהן זקן, ומי שמקדיש לו תשומת לב הם מן הסתם המבקרים במקום. וכך שמואל מתבגר כשהוא ממיר את אהבת האם באהבת העם, ושואב סיפוק מכך שבניגוד לבני עלי השנואים, הוא "הולך וגדל וטוב גם עם אלוהים וגם עם אנשים". עם אנשים כן, עם אשה – לא. בניגוד לשניים האחרים, הוא אינו מצליח ליצור אינטימיות זוגית ובמקום זה הוא 'נשוי לעבודה' כל חייו  – "והלך מדי שנה בשנה וסבב בין בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל".
אבל גם הסיפור של שמואל מסתיים בבגידה. העם, אותה ישות שלמענה התמסר כל חייו, מפנה לו עורף בזקנתו ודורש "שימה עלינו מלך לשפטנו ככל הגויים". בשביל שמואל זו אינה רק הטלת ספק במנהיגותו אלא פגיעה אישית כה עמוקה, עד שאלוהים צריך לנחם אותו "לא אותך מאסו, כי אותי מאסו ממלוך עליהם". שמואל נאלץ למשוח את מחליפו הצעיר במו-ידיו, ולאחר מכן הולך מושפל ומבוזה לביתו, ואיתו רק קומץ אנשי חיל ש"נגע אלוהים בליבם"

וכך, בסגירת מעגל טראגית, מסיים כל אחד מהשלושה את חייו בהיבגדות, בדיוק כשם שהחלו.  אפילו האיחוד המטאפיזי עם האם, שבו מסתיים השיר של אלתרמן, נשלל מהם. שום דמות אם אינה מביטה בהם "שֹוחקת מתוך הבאר".

מודעות פרסומת