מבקש אדם אך כושלות רגליו / לא יוכל למצוא את אשר אבד

אחרי שבועיים שבהם הטינו את השורש ז.כ.ר בכל הצורות האפשריות, הרשומה הזאת תהיה, מטבע הדברים, בנימה קצת יותר אישית.

אל מטעני הזיכרון הלאומיים הצטרף עוד אחד, פרטי יותר: מפגש לימוד עם הכיתה שלי מהתיכון, כמו שאנחנו עושים מדי כמה חודשים בשנה האחרונה. המפגש עם אנשים שחלקת איתם ארבע שנות פנימיה בתקופת הנעורים הוא פצצת זיכרון בפני עצמה. ואם לא די בכך, הוא נערך הפעם ב"בית האדום" בקיבוץ יבנה, שהוא מוזיאון חפצים שפתח אחד מבני הכיתה, כמפעל פרטי של איסוף והנצחה. האוסף מחבר את כל המיש-מש שממנו מורכב הזיכרון הקולקטיבי שלנו, שגדלנו בסיקסטיז והתבגרנו לתוך הסבנטיז, הילדים והנכדים של מייסדי הקיבוץ הדתי: חפצים נדירים שהצליחו ניצולי שואה להבריח "משם", כמו מגן דוד מבית הכנסת של אמסטרדם, כינור מברגן-בלזן או פנקס קבלות משומש עליו צייר סב לנכדתו בגטו את  סיפורי התנ"ך; כלי עבודה מימי ראשית הקיבוץ וכלי בישול מאלומיניום מחדר-האוכל; הודעות על חתונות של מי שיהפכו להורים שלנו; משחקי הקופסה והקלפים החינוכיים של ילדותינו ולצידם אוספים של מחזיקי מפתחות ואריזות מסטיקים; תנורי הפיירסייד שהסריחו מנפט  כל חורף, ואפילו מכנסי ההתעמלות הכחולים עם כיווצי הגומי, שלבשנו מתחת לחצאיות הטרילין השבתיות  כדי שלא יראו לנו.

מתיישבים במעגל, ויוסקה – פעם מחנך תמיד מחנך – מעביר שיעור, שנושאו, איך לא, "על הזיכרון – בין זכר העבדות במצריים לזכר השואה". וכאילו לא חלפו השנים, יש את זה שמאחר ואת זה שמדבר, את זה ששולף הערות ציניות ואת זו שמתלהטת בויכוח (מודה באשמה…)

לא אכנס לפרטי הדיון הסוער שהתפתח בעקבות השיעור, אלא אעלה בקצרה שלוש נקודות שחשבתי עליהן במהלך המפגש ובימים שלאחריו.

"מעשה הזיכרון":
פעולת הזכירה היא אחת מהמרכזיות ביותר ביהדות, והאופן שבו אנחנו נדרשים לבצע אותה משקף הבנה עמוקה בטבע האנושי. לרצות לזכור – זה עדיין לא מספיק. הנדר "לזכור את הכל ודבר לא לשכוח",  עם כל עוצמתו,  מוגבל בזמן, ובהכרח יטשטש רישומו בחלוף הדורות. לכן אנחנו נדרשים להפוך את הזיכרון מפעולה מחשבתית  – לפעולה אקטיבית. כך, לציווי "זכור את יום השבת לקדשו" נסמך מייד הביצוע המעשי: "ששת ימים תעבוד… ויום השביעי… לא תעשה כל מלאכה". מצוות הציצית, המזוזה והתפילין מטרתן ליצור חפצים שישמשו תזכורת מתמדת ל"אני ה' אלוהיכם". הציווי  "וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים" מיתרגם לטקס מובנה של שורת מעשים וקטעי קריאה שאנו מבצעים שוב ושוב מדי שנה בליל הסדר. (כפי שהנצחת השואה והקמת המדינה מיתרגמים לטקסים של ימי הזיכרון).
לצד קיבוע הזיכרון לאורך זמן, לביצוע המעשי יש מטרה נוספת  – יצירת זיקה ושייכות לקולקטיב. וזה בדיוק כוחם של החפצים ב"בית האדום": הם גם שימשו לנו תזכורת למקום ממנו באנו, וגם החזירו אותנו באחת אל הקבוצה שהיינו.

בין הזיכרון הכללי לפרטי:
התנועה הנפשית הנדרשת ביחס להיסטוריה הרחוקה ולזו הקרובה היא בכיוונים הפוכים:
ההגדה מעלה לנו היסטוריה רחוקה ולא-אישית. מי שלא בוחר באופציה הקלה של מלמול מהיר כדי לצאת ידי חובה ולהגיע לקניידלך, מנסה (כך לפחות אצלנו ) למצוא בה תכנים רלבנטיים ועכשוויים, שיתנו לזיכרון הקולקטיבי משמעות אישית.
לעומת זאת, ההיסטוריה הקרובה כרוכה בהמוני אובדנים פרטיים, שדווקא הסיפור הקולקטיבי שמאגד אותם הוא מה שמעניק להם את המשמעות שמעבר.

מה ההיפך של לזכור?
אחרי השיעור הגיע החלק של האפטר-פארטי, שבו עמדנו בחוץ, לא ממהרים להיפרד, והאנקדוטות רצו בזו אחר זו, עד שפתאום, בתוך הנעימוּת הזאת של ה"בְּיַחַדְנֵס", פלט מישהו הערה שהתייחסה לקשיים של תקופת התיכון. ולרגע כולנו השתתקנו, מפנים מבט מבוגרים חומל אל המתבגרים המבולבלים שהיינו אז, המנסים למצוא את דרכם בחינוך מורכב ורב-ממדי(שכמעט אין כמוהו היום), ובמקביל להגדיר את ה"אני" מול ה"אנחנו".

ההיפך של "לזכור" זה לא "לשכוח", אלא לזכור בעיקר את מה שרצוי. הפילטר המרכך של הנוסטלגיה מעמעם את הגוונים החדים, מבליט את הנעים ומטשטש את הקשה."וזכרת כי עבד  היית  בארץ מצריים" לא בא כנגד שכחה מוחלטת של תקופת מצריים, אלא כנגד העיוות הנוסטלגי של "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצריים חינם את הקישואים ואת האבטיחים… ועתה נפשנו יבשה אין כל".
הנוסטלגיה יכולה לעזור לנו להתפייס עם העבר, אבל – מזכיר לנו הסיפור המקראי – היא יועץ גרוע לקבלת החלטות בהווה.