איך אפשר להשתלט על ילד פרא?
מקל וגזר, כסא קשה
מיטה רכה, חסד ורסן, פחד
ומים, שוט וחלום,
ליטוף במצח, יד לבנים, מתן ומוות
ספוג וסרט
סיר, ספר, סוף וסיפור
(יהודה עמיחי, "איך אפשר להשתלט על ילד פרא")
סוגיית ההורות ממלאת פרקים שלמים במקרא. והפגיעה בה – על אחת כמה וכמה. מי הנפגעים? מפת הסבל התנכ"ית משורטטת בקווים ברורים: הכמיהה לילד היא נחלתן הבלעדית של הנשים. הן המתפללות, בוכות ומתמרמרות, כמו שאנו קוראים בכל סיפורי העקרות. ומהצד השני, השכול והאובדן שייכים לגברים. הפעמים היחידות שבהן מופיע במקרא שכול נשי הוא אינו עומד בפני עצמו אלא משמש להבעה של משהו אחר, בין אם זו מטאפורה– "רחל מבכה על בניה כי איננו", ובין אם הפגנת יכולת גברית (חכמת שלמה במשפט שתי הנשים על התינוק המת; היכולת הניסית של אליהו להחיות תינוק). לשכול הגברי, לעומת זאת, יש נוכחות עצמאית ועוצמתית, שנחרתת היטב אצל הקורא.
מבין כל סצינות השכול המקראיות, אין ספק כי זו של דוד המבכה את בנו אבשלום היא החזקה ביותר. יש בה את מתח הציפיה, את החרדה מהבאות ולבסוף את ההבנה המטריפה את הדעת, הבכי המר והזעקה המצמררת "מי יתן מותי אני תחתיך". אך מה שמעצים אותה עוד יותר הוא התחושה שבסרט הזה כבר היינו. הרי בסיפור יוסף ואחיו היו לנו בדיוק את אותם מרכיבים: בן יפה מדי, אב מפנק מדי, וחלומות גדולה שהרחיקו לכת יותר מדי. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
בנים וסימנים
ההקבלה בין הסיפורים מתחילה כבר בתיאור הנפשות הפועלות. הדמיון בין שני האבות – יעקב אבינו ודוד המלך – כה בולט, עד שניתן לנסח להם כרטיס ביקור משותף:
מקצוע – רועה; בעיות במשפחה – נישואים לשתי אחיות, בריחה מהחותן, אהבה חד-צדדית, עקרות, ובסוף גם בן ששוכב עם פילגשי אביו; תכונה בולטת – מוסריות ירודה וחוסר עכבות בהשגות מטרות; סוף הדרך – מכונה "זקן", אחר כך "ויקרבו ימיו למות", ואז מעמד של הקראת צוואה רוחנית לדור הבא; לא סוף הדרך – מסורת ששניהם לא מתו, כפי שמתבטא אפילו בפסוקים המושרים על כל אחד מהם – "עוד אבינו חי" ו"דוד מלך ישראל חי וקיים". החיבור בין השניים כה חזק עד שהמפרשים מציינים שמספר מזמורי תהילים שחוברו ע"י דוד שווה למספר שנותיו של יעקב.
וכמו הדמיון בין אבות כך גם הבנים. שניהם ידועים ביופיים הרב, שמודגש ע"י סממן חיצוני שעליו גאוותם – כתונת הפסים של יוסף ושיערו השופע של אבשלום. לשניהם עולה היופי לראש, שיגעון הגדלות שלהם מצית סכסוכים עם הקרובים להם, והאב – העיוור באהבתו – לא עוצר את התהליך ההרסני. ולבסוף, מה שסימל את יופים מזוהה עם בשורת מותם – כתונת יוסף הטבולה בדם ושיערו של אבשלום שהסתבך בעץ האלה.
אפילו הטכניקה הסיפורית זהה. שני הסיפורים מוצגים לנו מתוך נקודת מבט כפולה. האחת סובייקטיבית, מה שרואה וחושב הגיבור, והשניה אובייקטיבית, שדרכה אנחנו מתוודעים למה שקורה באמת. וכך, כשיעקב מתאבל וממאן להינחם על כך ש"טרוף טורף יוסף" אנחנו יודעים שאפשר להירגע, הוא רק נמכר לעבדות. אך מול תקוותו של דוד היושב בשער ומאמין כי הרץ לקראתו "איש טוב זה ואל בשורה טובה יביא" אנחנו מתכווצים מכובד המכה שעומדת לנחות עליו.
טרוף טורף אבשלום בני אבשלום
מה שבסיפור יוסף הוא מעין סקיצה מרוככת שנגמרת בהפי-אנד, חוזר אצל אבשלום ודוד כמעט אחד לאחד, הפעם בגירסת הריאליטי. שלב אחר שלב נפרש לפנינו הסיפור, כשכל פרט בו עובר עליית מדרגה, עד לסוף הבלתי נמנע.
אם יוסף היה "יפה תואר ויפה מראה" (הגבר היחיד במקרא שזוכה בתואר כפול זה, השמור לנשים) הרי ש"כאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאוד". בעוד שאצל יוסף סממן היופי הוא לבוש חיצוני, אצל אבשלום – חלק אינטגרלי ממנו. חלומות הגדולה של יוסף על כך שבאים להשתחוות לו מתקיימים רק בראשו. אבשלום מממש אותם. הוא משכים להתייצב לפני שער המלך, מטה אליו את הבאים להישפט בפני אביו, והם מצידם משתחווים לו ונושקים את ידו בהכנעה. מכאן גם הכיוון השונה שאליו מגיע בסופו של דבר הסיפור. כי מחלומות גדוּלה עוד אפשר להתפקח, ואז להתרומם מתחתיות הבור אל מרומי המלוכה. אך מי שמנסה בפועל להתרומם לדרגת מלכות לא-לו, יגיע בסופו של דבר אל תחתית בור הקבר. ואכן, האסון המתבקש לא מאחר להגיע, וממיט שכול על האב. אצל יוסף עדיין רק בכאילו. אצל אבשלום – מוות ממש.
אב הרחמים
גם "האָשָם התורם" של האבות מוחרף. יעקב, לפחות כלפי חוץ, נוזף ביוסף על חלומותיו. דוד נמנע לאורך כל הדרך מלהעמיד את ילדיו במקום. כשם שאינו מגנה את אמנון שאנס את תמר אחותו או את אדוניהו ש"מתנשא למלוך", כך הוא גם נמנע מהעימות עם אבשלום, ובמקום זה מתבזה כשהוא בורח מירושלים בוכה, יחף וחפוי ראש.
אחד לאחד נערכים הסימנים המקדימים ומכינים אותנו לעתיד להתרחש, בבחינת "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה". ולאחר שהתמלאו כל התנאים, אבשלום – שאמנם רחוק מלהיות שה תמים – נלכד בסבך. ודוד, שבניגוד לאברהם היה מוכן לוותר על מעמדו ואפילו על חייו למען בנו, הופך לעוקד בעל כורחו.
ובכל זאת, כשמגיע רגע הבשורה אנחנו שוכחים לו הכל. את חולשת אופיו, את התעלמותו מכל אותות האזהרה שאנחנו, הקוראים, זיהינו היטב. גם הביקורת המובלעת בטקסט על התנהגותו לא יכולה למנוע את ההזדהות העמוקה שלנו עם ההורה התועה וטועה, כמו כל אחד מאיתנו. ברגע הזה הוא נוגע בנו כשהוא חשוף מכל תאריו. לא מלך, לא "נעים זמירות ישראל" ומשורר תהילים, אלא אב שכול שנותר חסר מילים, עד שאינו יכול אלא לחזור ולמלמל פעם אחר פעם "בני אבשלום, אבשלום בני בני".
בונוס: היצירה המקהלתית המדהימה When David Heard, מאת המלחין בן זמננו אריך ויטאקר, שמצליחה להביע את כל קשת רגשות האבל – מהתדהמה והזעקה ועד הצער הנוקב והפרידה. (בשל אורכו, קטע הוידיאו מחולק לשניים).
חלק ראשון: http://www.youtube.com/watch?v=3zOcXPeSufA&feature=related
חלק שני: http://www.youtube.com/watch?v=lZeU7okc6HQ&feature=related
יהדותי למשתמש 
יאפ. יש לנו הסטוריה דפוקה. הראשונים טענו שכל זה כדי שאנחנו, הבנים והבנות, לא נתגאה, אותה "קופת שרצים" התלויה לאחורנו. אז מה אנחנו בעצם לוקחים מאותם אבות ומלכים? אני רוצה להאמין שבעיקר את המקרים האנושיים שהם נתקלים בהם (ולרוב גם התגובות האנושיות), מעין לקח שלא נשלה את עצמנו, החיים מלכלכים. ואוי ויי. יש לי צמרמורת מהקטע שצירפת.
היית מצפה שעם שהחל בתור עבדים, עִם מנהיג מגמגם ואחריו עוד שורה של מנהיגים בעייתיים ברמה זו או אחרת, יפתח איזושהי ענווה ביחס לעצמו. לא בטוח שזה תמיד עובד.
ואשר לקטע המוזיקלי – לטעמי הוא אחד מיצירות המקהלה היפות ביותר שיש. שווה להאזין בסבלנות את כל 16 ומשהו הדקות שלו.
שפרה,
קראתי והתמוגגתי הן מהתכנים והן מהכתיבה, מקסים כרגיל!
לא חשבתי אף פעם על כך שהשכול מזוהה עם הגברים, את צודקת, אבל בכל זאת נזכרתי באם סיסרא (אמנם לא יהודיה…) "ותיבב אם סיסרא… מדוע בשש רכבו לבוא"…
המדרשים אגב משלימים פערים, (אולי גם להם זה בלט והפריע) לדוגמה: יש מדרש שמתאר את שרה מתווכחת עם השטן על לקיחתו של יצחק לעקידה.
ואגב, זה מתחבר לי למשהו נוסף: תמיד היה לי קושי עם המדרש של ברוריה, שמתו לה שני בנים בשבת (היחידים?!) והיא מכסה אותם בסדין ומודיעה לבעלה, רבי מאיר, רק במוצ"ש כדי לא להצטער ולא להתאבל בשבת. הכל בשליטה מוחלטת…
גם אופן ההודעה מאד שכלתני, היא מדברת על פיקדון שניתן להם והם צריכים להחזירו. דווקא רבי מאיר פורץ שם בבכי. היא מאד קפואה ולא מפגינה רגשות בכלל. תמוה…
כנרת
ומיהו שמתייחס לאבלה של אם סיסרא? אשה כמובן (בשירת דבורה). וגם אז, אחרי פסוק וחצי היא שוברת את מה שעשוי להיראות כמו אמפתיה. מסתבר שגם במקרה זה השכול משמש למשהו אחר – שמחה לאיד ואזכור של מנהגי הביזה והאונס האכזריים של הגויים: "הלא ימצאו יחלקו שלל, רחם רחמתיים לראש גבר".
גם דבורה וגם ברוריה הן היוצא מן הכלל המעיד על הכלל – נשים שנודעו בזכות חוכמתן, אך במחיר של ויתור על תכונות "נשיות". כי אשה שמצליחה להגיע לעמדה בכירה צריכה להיות יותר גבר מגבר (כמו שאמרו בשעתו על גולדה). כך דבורה שתפסה את מקום ברק החששן, ובסופו של דבר התגשמה אזהרתה "כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אשה ימכור ה' את סיסרא", וכך ברוריה הקשוחה לעומת בעלה הרגיש והספונטני. האם באמת היא היתה כזו או שלחכמים היה אינטרס להקצין את אטימותה הרגשית?!
מצוין כרגיל. סיפורי דוד (ושאול) תמיד היו החלק האהוב עליי בתנ"ך. אני זוכר שכשקראתי את הסיפור בפעם הראשונה, חשבתי שדוד יחסל את השליח הכושי בעצביו הרופפים.
רק תיקון קטן – לפי מה שידוע לי, דוד נשא לאישה רק את מיכל ולא את מירב, כך שבכל זאת יש עוד הבדל קטן בינו לבין יעקב.
מצווה אחת כבר רשומה לזכותך – חזרתי וקראתי שוב את כל הפרקים העוסקים במערכת היחסים הסבוכה בין שאול לדוד. לגבי הנישואים, לשון הפסוק היא: "ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד והיא ניתנה לעדריאל המחולתי לאשה". קשה להבין מכאן האם היא נלקחה מעדריאל או לא – הרי לְשָאוּל, כמו שאנחנו יודעים, לא היתה בעיה לקחת בת נשואה ולהשיא אותה לאחר לפי צרכיו. כך הרי עשה למיכל, אותה השיא לפלטי בן ליש בעת שהיתה נשואה לדוד (דמותו של פלטי, ההולך אחרי אשתו "הלוך ובכה" כשהיא נלקחת ממנו במצוות דוד, הכי נוגעת ללב בעיני בכל הפרקים הללו).
הקריאה החוזרת דווקא חידדה לי את ההשוואה בין הסיפורים: בשני המקרים אבי הבנות משתמש בהן באופן מניפולטיבי כלפי הגיבור כדי להשיג את מטרותיו. בשני המקרים, למרות השרות הנאמן של הגיבור יחסו של האב משתנה לרעה והוא נאלץ לברוח. מי שעוזרת לו בבריחה היא האשה, שנאמנותה לבעלה גוברת על נאמנותה לאביה, ובשני המקרים היא עושה שימוש בתרפים!
(התגובה שלך, יחד עם זו של כנרת שהקדימה אותך, גורמת לי לחשוב על הדרכים שבהן מתוארת במקרא התחבלנות הנשית ותכונות נשיות בכלל. והנה כבר חומר לאחד הפוסטים הבאים. תודה)
יש האומרים שפלטיאל לא היה בעלה, כי הרי היא לא קיבלה גט מדוד, אלא השומר שלה, הסוהר שלה כעונש על הבגידה. 9 שנים תמימות שמתוכן דוד מלך על חברון 7 שנים ויכול היה לדרוש אותה בכל עת. אין ספק שפלטיאל התאהב בה כליל בתקופה זו ומיכל המסכנה, היחידה בתנ״ך אשר צוין כי אהבה גבר, היא אחת מהדמויות הטרגיות ביותר. ודוד הוא בהחלט דמות מופת – יכול להיות שבור ורומנטיקן ולכתוב קינות מופלאות, אך גם להיות רשע, אטום ובוגדני. כיף גדול הספר הזה.
אגב, יש כאלה שלא אוהבים את ״מלכים ג׳״ של יוכי ברנדס. לי הוא דווקא החזיר את האהבה לסיפורי דוד ושאול.
מאיפה ה"יש אומרים" הזה על פלטיאל בן ליש? לחלוטין לא מסתדר עם לשון הפסוקים: "וישלח איש בושת ויקחה מעם *איש* וילך איתה *אישהּ* הלוך ובכה". אישהּ הוא לכל הדעות האיש שלה, כלומר בעלה. מה גם שפעולה כל-כך דרמטית כמו שליחת בתו של שאול למאסר ממושך היתה מוצאת את ביטויה בכתובים.
דוד יכול היה, כדבריך, לדרוש אותה, אך כנראה שלא היה מעוניין. הסיפור חוזר כל הזמן שוב ושוב על דבקותו בשתי נשיו האחרות – אחינועם היזרעאלית ואביגיל אשת נבל הכרמלי. לא פחות מחמש פעמים הוא מזכיר אותן – החל מנישואי דוד להן, דרך נדודיהן עימו בבריחתו משאול, שביין בידי העמלקים שגורם לו לתגובה רגשית חזקה, ההקלה עם שחרורן ולבסוף הבנים שנולדו מהן.
את מיכל, כך נראה, הוא נאלץ לקחת חזרה כחלק מלחצו על אבנר בן נר המניפולטיבי, ומסיבה לא ברורה הציב זאת כתנאי היחיד(!) לבגידתו בשאול והתייצבותו לצד דוד. די ברור שהזיווג המחודש לא עלה יפה. הלוחם הצעיר, הפרוע ויפה העיניים שבו התאהבה מיכל הִקְצין והחצין את תכונותיו, והשבר לא מאחר לבוא. היא בזה לו על שהוא "מכרכר בכל עוז לפני ה" כשהוא חגור אפוד בד (וכנראה שקצת ראו לו) והוא מצידו בא איתה חשבון ומטיח בה – "אשר בחר אלוהים *בי* מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על ישראל". תוצאת היחסים האומללים הללו מתגלמת במשפט הסיום שאומר הכל – "ולמיכל בת שאול לא היה ילד עד יום מותה".
(אהבות חד-צדדיות במקרא – עוד נושא לפוסט! ברור שהיו גם כאלה שסתם קמו בבוקר והלכו לקצור חיטה ולבצור ענבים ואז חזרו אל נשותיהם האוהבות ועשו איתן ילדים, אבל עליהם אין מה לכתוב הביתה)
לקחתי את זה מכאן:
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/sde_chem/mihalbat.htm
לקחו את אותו פסוק והסיקו ממנו בדיוק ההיפך. דעתך, גברתי המלומדה?
טוב, זה לא ממש "יש אומרים", אלא הצעה לקריאה של כותב/ת המאמר. אני כמובן האחרונה שאבטל הצעה של פרשנות אישית, בעיקר כשנלווה אליה נופך רומנטי שכזה. אבל כל הצעה צריכה להיבחן במבחן הסבירות, ולדעתי הצעה זו נכשלת בשני פרמטרים – גם התוכני וגם הלשוני.
קודם כל לגבי התוכני: אמנם נכון שהגלייה היתה פרוצדורה מקובלת ברומא הקיסרית, כמו גם הרעלות, משפטי ראווה מכורים שהסתיימו בהוצאה להורג ושאר מיתות משונות, המפורטות בתענוג גדול ב"אני קלאודיוס". זה עדיין לא מעיד על המקובל בממלכת ישראל. מה גם שקשה להניח שאקט כה דרמטי של הגליית בת מלך ואשת מלך יעבור ללא כל אזכור, בעוד ששביין של שתי נשות דוד זוכה לתיאור מפורט.
שנית – הצד הלשוני, על שני חלקיו: לטענה שכתוב רק ששאול "נתנה" לפלטיאל בן ליש ולא "נתנה לאשה" כהוכחה לכך שלא היו נישואים אין על מה לסמוך. יש עוד כמה וכמה מקומות שבהם כתוב שהאשה "ניתנה" בלבד, וזאת בהקשר שבו ברור שהכוונה היא נתינה לאשה. למשל בשמות כב' 16, כאשר איש מפתה בתולה ושוכב איתה הוא חייב לשאת אותה, "ואם מאן ימאן אביה לתיתה לו – כסף ישקול כמוהר הבתולות". ואפילו בפרשיה שלנו, כאשר דוד מתעניין בפרס המוצע על ראשו של גוליית אומרים לו הסובבים "והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו" (שמואל א', יז, 25) – בלי התוספת "לאשה".
ומהצד השני – בכל עשרות האזכורים של "איש" בשייכות (אישי, אישהּ) הוא *תמיד* בלשון בעל, כולל בפסוק המפורסם מהושע ב' 18 שעושה הקבלה ישירה בין שתי המילים: "והיה ביום ההוא נאום ה' תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי".
כך שקשה לקבל שדווקא כאן אישהּ הוא סתם מישהו ששומר עליה. הרבה יותר מתקבל על הדעת שהחיבור הלקוי דקדוקית "מעם איש" מקורו בטעות סופר שהשמיט את ה-ה' מסוף המילה (צ"ל "מעם אישהּ"), וכך זה עבר אחר-כך ממעתיק למעתיק.
יוצא, אם כן, שכדי לפתור בעיה אחת – עניין הגט – הכותב/ת ממש אונס את הטקסט בניסיון להמציא פתרון שנראה, לטעמי, מאולץ מאוד.
אפשרות אחרת שאני יכולה לחשוב עליה לעניין חוסר הגט היא השערה פרועה: הרי אותה בעיה קיימת גם לגבי מרב, שהוצעה לדוד אחרי שכבר ניתנה לעדריאל המחולתי. אולי בקרב משפחות האצולה היה מקובל איזשהו מנגנון של הסדר נישואים *בשלבים*, והמחטף מבעל אחד לשני, לגבי שתי הבנות, נעשה בשלב הביניים הזה. ולכן דוד דורש מאיש בושת "תנה לי את אשתי את מיכל אשר *ארשתי* לי במאה עורלות פלישתים", כלומר – היא מאורשת ומובטחת, אבל עדיין לא בשלב הסופי של הסדר הנישואים (שהיה, כידוע, עסקה לכל דבר).
א. את לבי משכה פתיחת השיר של עמיחי: "איך אפשר להשתלט על ילד פרא? / מקל וגזר, כסא קשה /
מיטה רכה, חסד ורסן, פחד / ומים, שוט וחלום". אולי כי כתבתי על זה פוסט לאחרונה (את מוזמנת לעיין בו:
http://bllabllablog.blogspot.com/2012/05/blog-post_25.html).
ב. בנוגע לדימיון בין יוסף ואבשלום. חז"ל טוענים שפירוש הפסוק "והוא נער" המתאר את יוסף הוא ש"היה מסלסל בשערו ועושה מעשי נערות" (מובא רש"י על אתר). דהיינו, גם אצלו השיער היה מרכזי בתפיסת היופי העצמית.
ג. שפרה, את כותבת יפה. אני אוהב את ההרמזים שאת משבצת (איך זה נגמר, בסוף כולם יודעים).
לאליהו (החמוץ? נו, שוין) – ברוך המצטרף! קראתי כמה מהרשומות שלך בעניין ובהנאה, ואוסיף בודאי ליהנות מהן בהמשך.
נקודת הדמיון שהוספת ליוסף ואבשלום, לאור דבר חז"ל, נראית לי עמוקה יותר מאשר עצם העובדה שאצל שניהם השיער היה מרכזי בתפיסת היופי. הציטוט המלא של המדרש לגבי יוסף הוא "שהיה עושה מעשה נערות מתקן בשערו וממשמש בעיניו שיהיה נראה יפה". ואצל אבשלום נאמר על שיערו: "והיה מקץ ימים לימים אשר יגלח כי כבד עליו וגלחו, ושקל את שער ראשו מאתיים שקלים באבן המלך". אפשר ממש לראות את הסצינה כאילו היא לקוחה מסרט: אבשלום כבד השיער, החברים שמקיפים אותו ומתערבים כמה שוקל השיער הזה, מישהו מגלח אותו לקול מצהלות הקהל, מביאים מאזניים, מחלפות שיערו של אבשלום בצד אחד, ובצד השני מתחילים להיערם מטבעות כסף כשהקהל מונה את מספרן בקול. כלומר, הבעיה אינה ביופי המצמית כשלעצמו, אלא בהתעסקות המתמדת ובהחצנה שלו, במקום הרב שהוא תופס בתודעתם ובמודעות החריפה להשפעה שיש לו על אנשים – מה שמעצב את תפיסתם הנרקסיסטית של שני הבנים.
.
מסכים לחלוטין. הגנאי הוא בהתעסקות האובססיבית.