איך אפשר להשתלט על ילד פרא?
מקל וגזר, כסא קשה
מיטה רכה, חסד ורסן, פחד
ומים, שוט וחלום,
ליטוף במצח, יד לבנים, מתן ומוות
ספוג וסרט
סיר, ספר, סוף וסיפור
(יהודה עמיחי, "איך אפשר להשתלט על ילד פרא")

 סוגיית ההורות ממלאת פרקים שלמים במקרא. והפגיעה בה – על אחת כמה וכמה. מי הנפגעים? מפת הסבל התנכ"ית משורטטת בקווים ברורים: הכמיהה לילד היא נחלתן הבלעדית של הנשים. הן המתפללות, בוכות ומתמרמרות, כמו שאנו קוראים בכל סיפורי העקרות. ומהצד השני, השכול והאובדן שייכים לגברים. הפעמים היחידות שבהן מופיע במקרא שכול נשי הוא אינו עומד בפני עצמו אלא משמש להבעה של משהו אחר, בין אם זו מטאפורה– "רחל מבכה על בניה כי איננו",  ובין אם הפגנת יכולת גברית (חכמת שלמה במשפט שתי הנשים על התינוק המת; היכולת הניסית של אליהו להחיות תינוק). לשכול הגברי, לעומת זאת, יש נוכחות עצמאית ועוצמתית, שנחרתת היטב אצל הקורא.

 מבין כל סצינות השכול המקראיות, אין ספק כי זו של דוד המבכה את בנו אבשלום היא החזקה ביותר. יש בה את מתח הציפיה, את החרדה מהבאות ולבסוף את ההבנה המטריפה את הדעת, הבכי המר והזעקה המצמררת "מי יתן מותי אני תחתיך". אך מה שמעצים אותה עוד יותר הוא התחושה שבסרט הזה כבר היינו. הרי בסיפור  יוסף ואחיו היו לנו בדיוק את אותם מרכיבים: בן יפה מדי, אב מפנק מדי, וחלומות גדולה שהרחיקו לכת יותר מדי. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.

בנים וסימנים

ההקבלה בין הסיפורים מתחילה כבר בתיאור הנפשות הפועלות. הדמיון בין שני האבות – יעקב אבינו ודוד המלך – כה בולט, עד שניתן לנסח להם כרטיס ביקור משותף:
מקצוע – רועה; בעיות במשפחה – נישואים לשתי אחיות, בריחה מהחותן, אהבה חד-צדדית, עקרות, ובסוף גם בן ששוכב עם פילגשי אביו; תכונה בולטת – מוסריות ירודה וחוסר עכבות בהשגות מטרות; סוף הדרך – מכונה "זקן", אחר כך "ויקרבו ימיו למות", ואז מעמד של הקראת צוואה רוחנית לדור הבא; לא סוף הדרך – מסורת ששניהם לא מתו, כפי שמתבטא אפילו בפסוקים המושרים על כל אחד מהם – "עוד אבינו חי" ו"דוד מלך ישראל חי וקיים". החיבור בין השניים כה חזק עד שהמפרשים מציינים שמספר מזמורי תהילים שחוברו ע"י דוד שווה למספר שנותיו של יעקב.

וכמו הדמיון בין אבות כך גם הבנים. שניהם ידועים ביופיים הרב, שמודגש ע"י סממן חיצוני שעליו גאוותם  – כתונת הפסים של יוסף ושיערו השופע של אבשלום. לשניהם עולה היופי לראש, שיגעון הגדלות שלהם מצית סכסוכים עם הקרובים להם, והאב – העיוור באהבתו – לא עוצר את התהליך ההרסני. ולבסוף, מה שסימל את יופים  מזוהה עם בשורת מותם – כתונת יוסף הטבולה בדם ושיערו של אבשלום שהסתבך בעץ האלה.

 אפילו הטכניקה הסיפורית זהה. שני הסיפורים מוצגים לנו מתוך נקודת מבט כפולה. האחת סובייקטיבית, מה שרואה וחושב הגיבור, והשניה אובייקטיבית, שדרכה אנחנו מתוודעים למה שקורה באמת. וכך, כשיעקב מתאבל וממאן להינחם על כך ש"טרוף טורף יוסף" אנחנו  יודעים שאפשר להירגע, הוא רק נמכר לעבדות. אך מול תקוותו של דוד היושב בשער ומאמין כי הרץ לקראתו "איש טוב זה ואל בשורה טובה יביא" אנחנו מתכווצים מכובד המכה שעומדת לנחות עליו.

 טרוף טורף אבשלום בני אבשלום

מה שבסיפור יוסף הוא מעין סקיצה מרוככת שנגמרת בהפי-אנד, חוזר אצל אבשלום ודוד כמעט אחד לאחד, הפעם בגירסת הריאליטי. שלב אחר שלב נפרש לפנינו הסיפור, כשכל פרט בו עובר עליית מדרגה, עד לסוף הבלתי נמנע.

אם יוסף היה "יפה תואר ויפה מראה"  (הגבר היחיד במקרא שזוכה בתואר כפול זה, השמור לנשים) הרי ש"כאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאוד". בעוד שאצל יוסף סממן היופי הוא לבוש חיצוני, אצל אבשלום  – חלק אינטגרלי ממנו. חלומות הגדולה של יוסף על כך שבאים להשתחוות לו מתקיימים רק בראשו. אבשלום מממש אותם. הוא משכים להתייצב לפני שער המלך, מטה אליו את הבאים להישפט בפני אביו, והם מצידם משתחווים לו ונושקים את ידו בהכנעה. מכאן גם הכיוון השונה שאליו מגיע בסופו של דבר הסיפור. כי מחלומות גדוּלה עוד אפשר להתפקח, ואז להתרומם מתחתיות הבור אל מרומי המלוכה. אך מי שמנסה  בפועל להתרומם לדרגת מלכות לא-לו, יגיע בסופו של דבר אל תחתית בור הקבר. ואכן, האסון המתבקש לא מאחר להגיע, וממיט שכול על האב. אצל יוסף עדיין רק בכאילו. אצל אבשלום – מוות ממש.

 אב הרחמים

גם "האָשָם התורם" של האבות מוחרף. יעקב, לפחות כלפי חוץ, נוזף ביוסף על חלומותיו. דוד נמנע לאורך כל הדרך מלהעמיד את ילדיו במקום. כשם שאינו מגנה את אמנון שאנס את תמר אחותו  או את אדוניהו ש"מתנשא למלוך", כך הוא גם נמנע מהעימות עם אבשלום, ובמקום זה מתבזה כשהוא בורח מירושלים  בוכה, יחף וחפוי ראש.
אחד לאחד נערכים הסימנים המקדימים ומכינים אותנו לעתיד להתרחש, בבחינת "הנה האש והעצים ואיה השה לעולה". ולאחר שהתמלאו כל התנאים, אבשלום – שאמנם רחוק מלהיות שה תמים – נלכד בסבך. ודוד, שבניגוד לאברהם היה מוכן לוותר על מעמדו ואפילו על חייו למען בנו, הופך לעוקד בעל כורחו.

ובכל זאת, כשמגיע רגע הבשורה אנחנו שוכחים לו הכל. את חולשת אופיו, את התעלמותו מכל אותות האזהרה שאנחנו, הקוראים, זיהינו היטב. גם הביקורת המובלעת בטקסט על התנהגותו לא יכולה למנוע את ההזדהות העמוקה שלנו עם ההורה  התועה וטועה, כמו כל אחד מאיתנו.  ברגע הזה הוא נוגע בנו כשהוא חשוף מכל תאריו. לא מלך, לא "נעים זמירות ישראל" ומשורר תהילים, אלא אב שכול שנותר חסר מילים, עד שאינו יכול אלא לחזור ולמלמל פעם אחר פעם "בני אבשלום, אבשלום בני בני".

בונוס: היצירה המקהלתית המדהימה When David Heard, מאת המלחין בן זמננו  אריך ויטאקר, שמצליחה להביע את כל קשת רגשות האבל – מהתדהמה והזעקה ועד הצער הנוקב והפרידה. (בשל אורכו, קטע הוידיאו מחולק לשניים).
חלק ראשון: http://www.youtube.com/watch?v=3zOcXPeSufA&feature=related
חלק שני: http://www.youtube.com/watch?v=lZeU7okc6HQ&feature=related

מודעות פרסומת