…אפילו ונוס תתכער,
בין התנור והמקרר
והכיריים.
כשחרוזי שיר השירים
כאן יתבשלו בתוך סירים
לצהריים

על כן בשם כל הקדושים,
אני דודך,
מצהיר בזאת שלא אבקש את ידך.
(ז'ורז' ברסאנס בתרגום נעמי שמר)

מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה בודק את ההתייחסות ההלכתית אל יחסי מין בכפיה בקהילות אשכנז במאות 12-13 (למי שחושב שזה לא רלוונטי – מתברר כי הפסיקה דאז משמשת בסיס הלכתי עד ימינו). כותבת הדוקטורט מירב שניצר מתייחסת, בין השאר, לכפיית יחסי מין של בעל על אשתו, ועומדת על ההבדל בין שתי הגישות המרכזיות דאז: האחת שמתחשבת ברצונן של הנשים, ובה החזיקו מרבית חכמי צרפת, והשניה, של חכמי גרמניה, שהתייחסה לטענות הנשים בחשדנות וראתה בהן אמתלה לפירוק המשפחה. באופן פרדוקסלי, דווקא עליית כוחן ומעמדן של הנשים לאורך המאה ה-13 הביאה להשלטה גורפת של הגישה המחמירה ולדחיית תביעות גירושין של נשים "מורדות",  אשר טענו שאינן מסוגלות להמשיך ולקיים יחסי אישות עם בעל שמאסו בו. הכותבת מציינת כי הסיבות ההיסטוריות לכך אינן נהירות, ומעלה השערה כי  המאבק הרבני נועד להחזיר את הנשים למקומן "הראוי".

לצד ההסבר הסוציולוגי, אני רוצה להציע כאן הסבר נוסף.
במסורת ישראל – הן במקרא והן במסורת חז"ל – היופי והנשיות לעולם כרוכים בסכנה. שורה ארוכה של סיפורים מתארים לנו את הסכנות המתחוללות בעקבות יופי נשי ו/או תשוקה לנשים או של נשים: סכנת חיים נשקפת גם לאברהם וגם ליצחק בגלל נשותיהן יפות התואר שהמלך המקומי צפוי לחשוק בהן; סכנה של מעילה באמון מרחפת על ראשו של יוסף כשאשת פוטיפר מנסה לפתות אותו; דוד מסכן את חייו של אוריה החתי כדי לזכות בבת-שבע אשתו; אמנון בן דוד מתדרדר לאונס וגילוי עריות בגלל תשוקתו לתמר אחותו יפת התואר, הנשים הנוכריות מסכנות את חיי שמשון ובסוף מביאות לאובדנו ; ההירארכיה המשפחתית בממלכת פרס עומדת בסכנת ערעור בעקבות המרד של ושתי ועוד. מאידך, דווקא פוטנציאל ההרס הגלום בנשים מכשיר אותן לשמש חומת מגן מפני מצבי סיכון לאומיים, תוך שהן מסבות את הסכנה כבומרנג אל ראשו של המְפַגֵּע הפוטנציאלי. כך רחב שהצילה את חיי המרגלים של יהושע בן-נון וסייעה בכך לנפילת יריחו; יעל אשת חבר הקיני שפיתתה את סיסרא, רוצצה את גולגלתו ובכך הכריעה את גורל הקרב נגד צבא כנען; אביגיל, אשר בתושייתה מנעה מדוד מלך ישראל עוד רצח לא מוסרי  – של נבל בעלה, שמת, כמה מפתיע, באופן עצמוני עשרה ימים לאחר מכן; ומעל כולן מתנשאת כמובן אסתר המלכה, שהצילה את יהודי שושן והמירה את ההרג שלהם בהרג המוני של אויביהם.

השאור שבאישה
רק מקום אחד ויחיד בתנ"ך הוא כולו שבח והלל חסרי הסתייגות ליופי, לנשיות ולתשוקה המתפרצת. שיר השירים. מה עושים עם חומר הנפץ הזה שהצליח להיכנס למקרא למרות ההתנגדות של חלק מהחכמים?  אפשרות אחת היא לעקר אותו לחלוטין מהמטען הארוטי ולדרוש אותו ברוח האלגורית-מיסטית מבית מדרשו של רבי עקיבא, כשיר אהבה בין אלוהים לעמו:  "… שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים". (משנה, מסכת ידיים ג' ה')

אבל ישנה דרך פשוטה וישירה הרבה יותר, הנעשית כבר במסגרת הקובץ המקראי עצמו: הצבת תמונת ראי הפוכה, ממנה עולה "דונה אידיאלה" שונה בתכלית. זהו המזמור אשת חיל (משלי פרק ל"א), המונה  לפי סדר הא'-ב' את התכונות הנשיות הראויות להערכה. לא לחינם הפך מזמור זה לשיר הלל המושר מדי ערב שבת כהבעת תודה לאם הבית על מסירותה בכלל ולקראת השבת בפרט.
כמעט לכל פסוק מאשת חיל יש מקבילה בשיר השירים, אבל איזה הבדל! כדי לא להאריך, בחרתי להביא רק את הדוגמאות הבולטות ביותר:

אשה, למה היא דומה?
שיר השירים:    לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי
משלי: הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ

מה עושה לה טוב?
שיר השירים: טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן
משלי טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ

למה היא לא מצליחה לישון כמו שצריך?
שיר השירים:  עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
משלי: וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ

הטבע עושה לה חשק ל:
שיר השירים: לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה…. נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים… שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי לָךְ
משלי:  זָמְמָה שָׂדֶה וַתִּקָּחֵהוּ מִפְּרִי כַפֶּיהָ נָטְעָה כָּרֶם

במה היא מצליחה לבלוט לעומת הבנות האחרות?
שיר השירים: כשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת
משלי: רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל וְאַתְּ עָלִית עַל כֻּלָּנָה

מי יודע להכיר בכישוריה?
שיר השירים: רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ, מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ
משלי:קָמוּ בָנֶיהָ וַיְאַשְּׁרוּהָ בַּעְלָהּ ויְהַלְלָהּ:  

אך מעל הכול, בולט ההבדל בהתייחסות אל היופי
שיר השירים עתיר בתיאורים גופניים, שאינם פוסחים על אף איבר מאבריה של האשה הנחשקת:
הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה–עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. ב שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם. ג כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ד כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. ה שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים   בַּשּׁוֹשַׁנִּים. (שה"ש פרק ד)

לכל אלו אין כל אזכור בספר משלי, הפוסק נחרצות:
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל:  

אה, כן, כמה איברים נועזים בכל זאת הצליחו לחמוק פנימה –  הידיים, הפה והשפתיים. אבל רק אחרי הכשרתם למהדרין:

שיר השירים: ְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל
משלי:  יָדֶיהָ שִׁלְּחָה בַכִּישׁוֹר וְכַפֶּיהָ תָּמְכוּ פָלֶךְ:  כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן   

שיר השירים: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ
משלי: פִּיהָ פָּתְחָה בְחָכְמָה

שיר השירים: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ
משלי: תוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָה

הוללת או מנהלת
מה קרה לסוסה הקלה והפרועה שהפכה לאוניית סוחר כבדה? איך השפתיים המתוקות החלו להפיק דברי חוכמה במקום נשיקות? היא התחתנה. אמנם התכונות החיוביות הבסיסיות של האשה – היוזמה, המסירות הטוטאלית והפעלתנות נותרו כשהיו, אך הן מתועלות לאפיקים אחרים: קודם היא השכימה למעשה האהבה, כעת – למשימות היומיום הרבות. בעבר שימשו לה השדה והכרם למפגשים לוהטים,  עכשיו הם נכסי נדל"ן מניבים. את הריגוש והסיפוק היא שואבת מהביזנס. והיופי – למי אכפת?

שני המזמורים מציבים זה מול זה שני דגמים מוקצנים של דמות האשה, ה"הוללת" מול ה"מנהלת". ככל שאת מתקרבת יותר לאחד הקצוות, בהכרח את מתרחקת מניגודו.

ובחזרה לנשות אשכנז איתן פתחנו. ככל שמעמדן הכלכלי, החברתי וההלכתי עלה, הן התמקמו חזק יותר בקצה "המנהלי" של הסקאלה, ככאלה, ההתייחסות הרבנית ציפתה מהן לתפקד לפי המודל של "אשת חיל".  מסחר, צדקה ודאגה לבית – אִין, מין ונשיות- אאוט.  במצב כזה, הנימוק "מאסתי בו" לא יכול להיחשב כלגיטימי ונתפס רק כתירוץ לפירוק הנישואים. היות והמשמעות הכלכלית של פירוק כזה היתה כבדת משקל וממילא נחשבה יותר, היא זו שהכריעה את הכף.

_________________________________________________________________


…והם חיים ביגע ופגע עד עצם היום הזה
(מתוך הסידרה Fallen Princesses של הצלמת דינה גולדשטיין)
_________________________________________________________________

 בשולי הדברים: תוך כדי עבודה על הפוסט הזה הגיעה אליי הידיעה על פטירתו של מורי ורבי יוסקה אחיטוב ז"ל. מי מקוראי הבלוג שנמנה על הכיתה שיוסקה חינך בתיכון (בתיכון!) יודע על מה אני מדברת. מי שלא, יוכל לקבל מושג בפוסט היפה של חגי משגב.
בשנה האחרונה התחלנו, חלק מבני הכיתה, לערוך מפגשי לימוד עם יוסקה, כי ידענו שאין לנו עוד הרבה זמן (ורצינו להאמין שהוא לא יודע). המפגשים הללו, הדיונים שהמשכתי לנהל עם יוסקה במייל בעקבותיהם, והתשבחות ששלח על רשומות שאהב במיוחד, היו אחד ממקורות ההשראה שלי בכתיבת הבלוג. עבורי, יוסקה הוא פניה של היהדות כפי שראוי לה להיות – הומניסטית, שוויונית, ורחבת דעת ולב.

מודעות פרסומת