בְּלֵיל זֶה יִבְכָּיוּן וְיֵילִילוּ בָּנַי.
בְּלֵיל זֶה חָרַב בֵּית קָדְשִׁי וְנִשְׂרְפוּ אַרְמוֹנַי.
וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל יֶהְגּוּ בִיגוֹנַי.
וְיִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְיָ:

"תשעה באב – יום בחירה", כתוב בלוח השנה שלי,  ובכך הוא מגדיר מבלי-משים את משמעות היום הזה לגביי. יום שאני מרגישה צורך לברר ולבחור מה הוא אומר לי ואיך לציין אותו. בין שני הקצוות – זה הדתי, שלגביו שאלת הבחירה לא קיימת כי מדובר בפורמט נתון של צום ומנהגי אבלות, וזה החילוני שמסתפק בדחקות סטייל "עכשיו במבצע: שנאה חצי-חינם", חסרה לי המשמעות האישית והעכשווית. מסתבר שיש עוד מחפשים כמוני. קבוצה גדולה מהם גדשה אמש את אולם צוותא, לערב מיוחד שניסה לחבר את המסורתי עם האקטואלי.

 הקהל, במפתיע, היה מגוון מאוד, וכך גם הדוברים שעל הבמה, שניסו, כל אחד בדרכו, להציג את נקודת המבט האישית שלהם על תשעה באב. וכך, בין אגדה תלמודית לזכרונות על מנהגי "שלושת השבועות" בבני ברק, בין דיון על המושגים הארכיטיפיים של בית וחורבן לדיון על דמות "האל הפצוע", נוצר תמהיל מרתק, שהזמין לעצור רגע ולהתעכב על האובדנים שלנו – הפרטיים, הכלליים והלאומיים, ולתת להם את המקום והזמן, לפני שממהרים לחפש נחמה.

 במהלך הערב גם נקראו קטעים ממגילת איכה, בהטעמה המסורתית. לא נעים להודות, אבל מגילת איכה, יחד עם המנגינה המלנכולית שלה, מהלכת  עליי קסם אפל עוד מילדות. מה יש בה, במגילה הזאת, שכל-כך תופס את הלב? נדמה לי שזה הפער הבלתי נתפס בין הלשון הפיוטית לבין הפירוט החי של הזוועות, שחוזר שוב ושוב, כשברקע מהדהדת כל הזמן השאלה "איכה" – איך ייתכן שדבר כזה יכול לקרות.
אלפיים שנה מאוחר יותר יתחלף ה"איך" ב"איפה" של ה'איפה-היה-אלוהים-בשואה'. אבל בניגוד לדור השואה, הדורות שאחרי חורבן בית ראשון עדיין לא פיטרו את אלוהים, אלא ניסו לאחות מחדש את הלוחות השבורים, ולהקים היכלות של מילים ורעיונות במקום ההיכל הפיזי שחרב.

 לאורך הערב משובצים קטעי שירה ישראלית, וגם הפיוט המרכזי של תשעה באב: "אלי ציון ועריה", שהושר על-ידי כל הקהל. להאזנה לביצוע היפה של רונה קינן לחצו כאן.

 והנה משהו שלא רבים יודעים: את המנגינה הנוגעת ללב חיבר לא אחר מאשר קורט וייל , אחד היוצרים הבולטים של יהדות גרמניה, שעברה חורבן בית משל עצמה. וייל היה בנו של חזן וחיבר גם מנגינות דתיות, שאחת מהן שודכה לפיוט הזה. למרבה הצער, רוב אלו שמכירים את הקינות של תשעה באב לא מכירים את יצירותיו של וייל, ומהצד השני, חובבי וייל מכירים בעיקר  את הלחנים האקספרסיביים שלו למילותיו של ברכט על דמויות מעולם הצללים כמו מקי סכינאי   ואנקש. בלי לנסות להיות איזו מטיפה בשער, נראה לי שהדוגמה הקטנה הזאת יכולה להעיד כמה מפסיד כל צד, וכמה מפסידים כולנו, כשאנחנו משאירים אוצרות תרבות שלמים חבויים מאחורי הדלת של הצד אחר. ואולי, אחרי למעלה מאלפיים שנות, הגיע הזמן להחליף את התהיה "איכה קרה השבר", בשאלה – איך יוצרים את התיקון.

Advertisements