נגישות שלא כתובה בתורה

בשקט בשקט, מתחת לרדר התקשורתי, הצליחה הכנסת לפני צאתה לפגרת הקיץ להעביר בקריאה טרומית הצעת חוק המאפשרת לפטור ישיבות מנגישות לנכים. ההצעה הוגשה דווקא על-ידי שני חברי כנסת חרדים – משה גפני מיהדות התורה ויצחק כהן מש"ס. קל לשער את גודל המהומה שהיתה קמה לו היה פוליטיקאי חילוני מעלה הצעה שכזו. לא פחות מקוממים הם הנימוקים שבהם נתלים השניים: ראשית, הם טוענים, יש ישיבות שבהן לומדים רק תלמידים בודדים. שנית, הרי לא בכל ישיבה יש נכים.  חובת הנגישות תעמיס על הישיבות נטל כלכלי כבד מנשוא שעלול אף להוביל לסגירתן, רחמנא לצלן. על כך יש לענות: אם הסוגיה היא כלכלית, מלכתחילה אין להתיר הקמת ישיבות למספר מצומצם של תלמידים. ואם הטענה היא שאין צורך בנגישות בישיבות שאין בהן נכים, כבר אמר רבנו אורי זוהר: "הפוך, גוטה, הפוך!" אם יהיו סידורי נגישות בכל הישיבות, ילמד כל נכה בישיבה המתאימה לו, ללא אילוצים ופשרות.
אך מעבר לעניין הספציפי, הצעת החוק מצביעה על בעיה עמוקה יותר והיא – יחס היהדות לנכים.

בצל הגבעה

אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. (משנה, תענית ד', ח)

מבין כל המועדים שאנו מציינים באמצעות לוח השנה העברי, ט"ו באב שנחגג זה-עתה זוכה לרייטינג הגבוה ביותר. מה הפלא? סוף סוף חג שחורג מהתבנית המקובלת של "רצו להרוג אותנו- לא הצליחו – בואו נאכל". חג שכולו אהבה, בגדי לבן ובנות ישראל שמחוללות בכרמים. אלא זהו, שלא. על האופי הפסטורלי-עממי של החג, שנחוג "מימים ימימה", מעיב מעשה פילגש בגבעה (שופטים י"ט-כא). לכאורה זהו סיפור שמעלה על נס את ההתגייסות הקולקטיבית לטוהר מוסרי מחד ולשמירה על שלמות העם מאידך. אך מתחת לפני השטח מסופר סיפור אחר, רוחש זרמי אימה תת-קרקעיים, שנשים הן קורבנותיו.