אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו. (משנה, תענית ד', ח)
מבין כל המועדים שאנו מציינים באמצעות לוח השנה העברי, ט"ו באב שנחגג זה-עתה זוכה לרייטינג הגבוה ביותר. מה הפלא? סוף סוף חג שחורג מהתבנית המקובלת של "רצו להרוג אותנו- לא הצליחו – בואו נאכל". חג שכולו אהבה, בגדי לבן ובנות ישראל שמחוללות בכרמים. אלא זהו, שלא. על האופי הפסטורלי-עממי של החג, שנחוג "מימים ימימה", מעיב מעשה פילגש בגבעה (שופטים י"ט-כא). לכאורה זהו סיפור שמעלה על נס את ההתגייסות הקולקטיבית לטוהר מוסרי מחד ולשמירה על שלמות העם מאידך. אך מתחת לפני השטח מסופר סיפור אחר, רוחש זרמי אימה תת-קרקעיים, שנשים הן קורבנותיו.
תחילה האשה הבודדת, הפילגש. הפרטים על בריחתה אל בית אביה, התקופה הארוכה שהיא שוהה שם, והמאמצים של אביה לעכב ככל האפשר את לכתה חזרה יחד עם בעלה, רומזים לקורא איזה טיפוס הוא הבעל הזה. ואם זה עדיין לא ברור מגיע המשך הסיפור, בו מפורט כיצד הוא מוציא אותה בכוח אל אנשי העיר גבעה, ליל האונס המתמשך שעובר עליה בעוד בעלה מוגן בתוך הבית, ולבסוף הדרך המזוויעה שבה הוא בוחר לפרסם את המעשה. גופה שחולל בחייה מחולל גם במותה.
המודל הזה בדיוק – גבר שנותר בגפו בגלל מעשיו השליליים ואשה שצריכה לשלם את המחיר – חוזר על עצמו בהמשך הסיפור בפורמט מוגדל. בתפקיד הגבר – בני שבט בנימין, ששאר השבטים נשבעו לא להתחתן בהם בגלל שהגנו על אנשי גבעה. בתפקיד האשה – שתי קבוצות: ראשונות הן 400 בתולות מיבש גלעד שנבחרות למשימה ומתחילות את חיי הנישואין שלהן עם בני בנימין באקט המלבב של הריגת כל בני משפחתן "לפי חרב והנשים והטף… כל זכר וכל אשה יודעת משכב זכר". וכשמספרן של אלו לא מספיק מוקרבת גם המסורת התמימה של המחולות בכרמים, ובני בנימין מצווים ללכת ולחטוף להן מבנות שילה הרוקדות, כפתרון משפטי מפוקפק (אנחנו נתנו את הבנות?! חטפו לנו אותן!).
למעשה, ספר שופטים כולו מתאפיין בטכניקה הזאת של קו כפול. יש טקסט – ויש את מה שמתחתיו. הקריאה בו משרה תחושה כאילו אתה יושב ושומע את קורות המשפחה לתולדותיה, ופתאום – אופס, נזרק לחלל האוויר רמז על בת-דודה שסרחה, על איזה קרוב רחוק שהיה לו שגעון גדלות, אבל עוד לפני שהספקת למשוך ולבודד את החוט מהפקעת – הסיפור ממשיך להתגלגל הלאה ומשאיר אותך לתהות מה באמת קרה שם.
הנה למשל המוטו המהדהד פעם אחר פעם: בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה. אז מלך אולי אין, אבל שאיפות מלוכה וסממני מלוכה – יש ויש. בעוד הקו הפורמלי של ספר שופטים מתאמץ להציג לנו דגם של מנהיגות ספונטנית נבחרת, "הזרם התחתי" מספק פרטים על נסיונות ליצור מנהיגות שעוברת בירושה. הנה איש ישראל מבקש מגדעון "משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך " (שופטים ח 22). גדעון אמנם מסרב, אבל עם מותו ממליך את עצמו אבימלך אחיינו. וכמקובל בשושלות מלוכה, המעשה גורר אחריו סכסוכים עקובים מדם. כשאבימלך עצמו נהרג, מי שקם להושיע את ישראל "תולע בן פואה בן דודו" מה שמצביע על כך שהשלטון עדיין נשאר במשפחה.
הסטיה מהסיפור המרכזי אל אלו המכונים "השופטים הקטנים", שלכל אחד מהם מוקדשים משפטים אחדים בלבד, מספקת גם היא פרטים מאלפים על מעמד השופט: יאיר הגלעדי (שופטים ח 3-5), מטפח בבניו את תודעת הייחוס באמצעות סמל סטטוס ייחודי: "ויהי לו שלושים בנים רוכבים על שלושים עיירים", ויש גם לו נחלה שלמה הקרויה על שמו. כך גם לשופט נוסף בשם איבצן, המטפח את נחלתו ומסדר בה ג'ובים לבניו: "ויהי לו שלושים בנים, ושלושים בנות שילח החוצה ושלושים בנות הביא לבניו מן החוץ". השופט הבא – עבדון בן הלל הפרעתוני – כבר משלב את גינוני המלכות עם טיפוח השושלת, ואצלו לא רק שלושים הבנים, אלא גם ארבעים בני הבנים רוכבים על עיירים. מספר הבנים הרב מעיד על סמל סטטוס נוסף – ריבוי נשים. מול השפע הבלתי נדלה הזה, שודאי הצריך משאבים רבים (על חשבון מי בדיוק?) קשה שלא להיזכר באזהרות של ספר דברים י"ז באשר למלך העתידי: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ … רַק לֹא-יַרְבֶּה-לּוֹ סוּסִים… וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים, וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב, לֹא יַרְבֶּה-לּוֹ מְאֹד".
האם הפרטים המפלילים בפרשיות אלו נשתלו בכוונה בידי סופר ביקורתי, כפי שסבורים חלק מהחוקרים, או שפשוט חמקו מתחת לרדר של הסיפור הרשמי? אין לדעת. מה שנותר לנו בסופו של דבר הוא ספר שעל חלקים גדולים ממנו מוטל צל כבד, צילה של חברה מפולגת ורבת אינטרסים, שבה יש מי שזוכה בכל הקופה – ומי שמשלם את המחיר. כל אסוציאציה אקטואלית היא על אחריותו של הקורא.
יהדותי למשתמש 
שתי הערות: אחת, "דודו" יכול להיות סתם שם פרטי. אחד מגיבורי דוד הוא "אלעזר בן דודו בן אחוחי", ועוד גיבור הוא "אלחנן בן דודו מבית לחם". זה יכול להיות גירסה של השם "דוד" שהוא כנראה שם מואבי במקורו. השניה, והיא עקרונית: האבחנה שלך לגבי זרמי המעמקים ודאי נכונה. נהגתי לומר לתלמידים שאם הם מזהים מסר סמוי בטקסט – אם הוא אמיתי, הוא יופיע גם בגלוי. אכן, גם בשופטים, המסר הזה כתוב למעשה בגלוי לאורך כל הספר: הביקורת על החברה המפורקת והמסואבת כתובה בגלוי בכל מקום. אפילו הדגם המחזורי המפורסם שכל מורי התנ"ך מנפנפים בו, למעשה הולך ומתפרק מסיפור לסיפור, כשביפתח כבר אין תשובה של ה' כלל אלא תשובה שלילית, ואצל שמשון אפילו זעקה לה' כבר אין. ובלי ספק, היחס לנשים הוא נורת הבקרה שמהבהבת לאורך כל הספר, עד שהיא נשרפת לה לגמרי בסיפור האחרון. משם, תעלה הדרך חזרה דרך אישה נוספת, בתחילת ספר שמואל, שלא תיתן שידרכו עליה יותר, לא צרתה, לא בעלה ואפילו לא הכוהן הגדול בשילה. והיא תעשה את זה בלי דרמות, בלי דם ואש, בלחש. ותשנה את ההיסטוריה.
יישר כוח!
תודה משולשת – קודם כל על עצם התגובה, שנית על ההערות המחכימות ושלישית על הניסוח שפשוט תענוג לקרוא (כמו בכל הפוסטים שלך).
ולעצם הענין: הביקורת על הסיאוב וההתפרקות אכן מופיעה גם בגלוי. מה שאני מזהה כזרם סמוי, ומפתיע, הוא הביקורת האנטי-מלוכנית המרומזת, ואולי אף לא מודעת (כי הרי המסקנה העולה מהקו הרשמי של הספר היא שצריך מלך שישים סוף לבלגן). מעניין שדווקא אלו שלא רשום על שמם שום מעשה גבורה יוצא דופן מצויינים בנכסים שצברו. האם זה מהסיבה הפרוזאית שהסופר היה צריך להתאמץ לגרד עובדה בולטת כלשהי הקשורה אליהם, או שהתמזל מזלם לשפוט בשנים שקטות יחסית, שאפשרו להם "לעשות לביתם".
ואשר לחנה – היא באמת לא נותנת לאף אחד לעמוד בדרכה, אבל באופן טרגי מצליחה להרוס לעצמה בעצמה, כפי שכתבתי כאן:
https://yahalam.wordpress.com/2012/04/18/%d7%a9%d7%9c%d7%95%d7%a9%d7%94-%d7%a1%d7%99%d7%a4%d7%95%d7%a8%d7%99-%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%95%d7%91%d7%92%d7%99%d7%93%d7%94/)
אח, פילגש בגבעה, הקטע האהוב עליי ביותר. אני מדמיין את הפילגש נזרקת החוצה, מקווה בלבה שיבואו שני מלאכים ויסמאו את בני הבליעל כמו בסדום, ואין עונה.
דיברת על נשים שמשלמות את המחיר, ואכן בשני הסיפורים התאומים הללו בעל הבית מציע באבירות לפנק את המנוולים בשתי בנותיו הבתולות / בתו הבתולה והפילגש, ולו רק כדי להציל את האורחים הגברים. די מוזר הקטע שהפושעים הללו מסרבים בתוקף ומעוניינים לאנוס את הגבר בלבד. האם זה עניין של הומוסקסואליות או שליטה (כמו בגינת הכלבים שלי)?
אותו סיפור על פילגש הפך למעשה את בני יבש גלעד ובני בנימין למשפחה אחת גדולה. זה מסביר איך עשרות שנים אחרי כן אנשי יבש הלכו לבקש עזרה דווקא משבט בנימין ושאול בראשן ממלך עמון המרושע שרצה לנקר לכל אחד מהם את עינו הימנית. שאול גייס אנשים באותה שיטה בדיוק כמו בסיפור הפילגש: ביתר צמד בקר ושלח בכל גבול ישראל, להזהיר שמי שלא יצטרף – בקרו יקבל טיפול דומה.
אנשי יבש החזירו לו ולמשפחתו טובה כשלקחו את גווייתו הערופה ואת גוויית בניו מחומת בית שאו, שרפו אותם בנחלתם, קברו וצמו שבעה ימים.
וכך מסיפור מטורף שתחילתו במלחמת אחים ואמצעיתו בשמירה על אחידות העם דרך חיסולים, חטיפות ונישואין בכפייה, סיימנו בברית משפחתית ואמיצה בין שני שבטים.
ברור שהעיצוב הספרותי הזהה בסיפור סדום ובסיפור פילגש בגבעה אינו מקרי, והוא מטיל צל כבד על שבט בנימין. חלק מהחוקרים סבורים שהוא נשתל כאן ע"י סופרי בית דוד, במטרה לערער על הלגיטימציה של שושלת בית שאול, שהיה משבט בנימין (מאמרה המאלף של ד"ר יאירה אמית – כאן http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13237&kwd=7220)
אבל כידוע, מי שזורק בוץ על אחרים מתלכלך בעצמו, והפתרונות המיוחסים לשבטי ישראל שהואילו בטובם לדאוג ששבט בנימין לא ייכחד, לא נראים הרבה יותר טוב.
באשר לעובדה שבשני הסיפורים המארחים דורשים לאנוס דווקא את האורח, והמארח מציע נשים כתחליף – אפשר בהחלט לראות בזה אקט של שליטה, השפלה והדגשת הזרות של האורח. אך לדעתי יש כאן עוד היבט: בעוד שאונס של אשה פנויה נופל בגדר חטאים שבין אדם לחברו, ואף ניתן לפתרון על-ידי נישואים, הרי שיחסים הומוסקסואליים הם חטא כלפי שמיים ("ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא"). המגמה של הסיפור היא לייחס לאנשי סדום, כמו גם לאנשי בנימין, את דרגת החטא הגבוהה ביותר.