'הנני העני ממעש' מצטנע  החזן לפני תפילת מוסף של יום כיפור. 'ראה עמידתנו דלים וריקים' מפציר הקהל בערבו של חג, ולמחרת הוא חותם את תפילת נעילה  בשירת 'עשה עמנו צדקה וחסד'. אלוהים הוא 'תומך עני ורש', בעוד שבן אנוש הוא 'מלך אביון'. מוטיב העוני שזור בתפילה לאורך יום הכיפורים כולו.
למה נבחר דווקא הדימוי של עני, על כל נגזרותיו, לתיאור האדם המתפלל?

 ההסבר הפשוט תולה זאת במצבו הנפשי הכנוע של העני. הוא מתחנן לצדקה שאינו ראוי לה ותלוי בנדיבות ליבו של הנותן. בכך הוא מקביל אלינו, המבקשים "חננו ועננו כי אין בנו מעשים". השפה העברית, שקושרת בין עוני, עינוי וענווה, מעצימה את משמעות החיבור שבין המילים.
אבל ההסבר העמוק יותר נוגע להתייחסות הערכית אל העוני. וזו השתנתה מקצה לקצה במהלך הדורות.

"כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ"
התורה  מלאה במצוות הנוגעות לתמיכה בעניים. אך בתפיסה המקראית המוקדמת, לעוני או לעושר כשלעצמם אין משמעות ערכית. הם פשוט חלק מהחיים. כל אחד עלול להיקלע למצוקה כלכלית. העוני אינו נתפס כטהור או מוסרי יותר. מאידך – העושר אינו מגונה ואינו פגום מבחינה דתית, כל עוד האדם מכיר בכך שמקור השפע הוא חסד אלוהי. שלושת האבות הצליחו, כל אחד בתורו, לצבור רכוש רב. הדבר נזקף לזכות רוח היזמות והתושיה שלהם, כמו גם לזכות הברכה האלוהית.
הסכנה שבעושר היא בניתוק הזיקה הזאת: "פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ… ואָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח')

עני וטוב לו
ככל שאנו מתקדמים על ציר הזמן, נבנית בהדרגה תפיסת העושר כיסוד שלילי, הן מבחינה חברתית והן מבחינה דתית. מגמה זו מתחילה בספר שופטים, מתעצמת בספר מלכים ומגיעה לשיאה בספרות חז"ל שלאחר חורבן הבית.
כבר בספר שופטים מתחילה ביקורת סמויה על שופטים שמנצלים את מנהיגותם כדי לצבור נכסים וסמלי מעמד. בספר מלכים  זו כבר ביקורת גלויה: המחבר אמנם מונה בהתפעלות את נכסיו של שלמה, אך בה-בעת מציין את העלות הגבוהה של תחזוקת חצר המלוכה ואת המשאבים שהיא דורשת מהעם. "ולִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים-עָשָׂר נִצָּבִים עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וְכִלְכְּלוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ וְאֶת-בֵּיתוֹ חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל-אחד (הָאֶחָד) לְכַלְכֵּל".
ומה שחשוב עוד יותר, הסיפור המקראי מחבר בין עושרו של שלמה לפגיעה ברמה הדתית שלו. מייד אחרי פירוט כל אוצרות המלוכה וקשרי המסחר המניבים, מצויין כי "הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת…. וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים… וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה" (מל"א י-יא).

המציאות של ימי בית שני החריפה עוד יותר את הניגוד בין העשירים והעניים. השכבה העשירה המצומצמת זוהתה עם אימוץ של השפעות זרות, התמקדות בפולחני המקדש והשחתת מוסד הכהונה. מנגד, רוב העם השתייך למעמד כלכלי נמוך והונהג על ידי חכמים ששמו את הדגש על לימוד תורה, פיתוח ההלכה וקיום חיים דתיים  בכל מקום. ככל שהעמיקו הפערים, הלכה והתעצבה ההשקפה הרואה בעושר דבר שלילי.
מתוך שלילת העושר, נולדה הגישה של העוני כאידיאל. תפיסה זו מהדהדת היטב הן בספרות חז"ל והן במסורות עממיות מאוחרות יותר. שני העניים המפורסמים של תקופת התלמוד – הלל הזקן ורבי עקיבא – הפכו מודל לדמותו של תלמיד חכם, והם ההשראה לאמירה "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה" (בבלי, נדרים, פ"א, ע"א) .

 אשרי העניים
עם הופעת הנצרות עולה רעיון זה שלב נוסף. לא רק שהעניים הם טובים, אלא הטובים הם עניים. הם בניו המועדפים של אלוהים. "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות שמיים" גורסת הברית החדשה, ומוסיפה את  התיאור הגרוטסקי, לפיו "נקל לגמל לעבור דרך קוף של מחט מלעשיר לבוא אל מלכות השמיים". העושר הוא מכשול שאינו מאפשר חיים דתיים אמיתיים. תפיסה זו הגיעה לשיאה בימי הביניים, עם הקמתם של מסדרי העוני, שחרתו על דגלם צניעות והסתפקות במועט.

עם זאת, האדרת העוני נשארה בדרך כלל ברמה התיאולוגית, ולא באמת חלחלה אל חיי היומיום. לאורך כל ימי הביניים היתה אירופה מקוטבת בין המעמדות. העניים, שממילא גם היו חסרי השכלה, נחשבו לאספסוף נבער ומשולח רסן. רק אצל היהודים, שהנסיבות ההסטוריות החזירו אותם פעם אחר פעם לתחתית הסולם המעמדי, נשמר הדימוי החיובי של העני. מכאן התפתח האתוס של העני המרוד אך עם זאת בעל אמונה תמימה. סוג של נחמת עניים, תרתי משמע. וכך, לנו יש את הסיפור על יוסף מוקיר שבת, בעוד שבאגדות עם שלא עברו גיור כהלכה העני הוא בדרך כלל חמדן וטיפש. כאלו הם, למשל, הדייג המבקש מדג הזהב עוד ועוד עד שהוא מאבד הכול, או חוטב העצים ואשתו, המבזבזים את שלוש המשאלות שהוקצבו להם על נקניקיה ענקית. היוצאות מן הכלל הן הסינדרלות למיניהן. אך ברור שאצלן העוני אינו חלק מאישיותן אלא רק הפרעה זמנית, עד שיגיע הנסיך עם האושר והעושר, והכל יבוא על מקומו בשלום.

בטלנים לכו לעבוד
אלפיים שנה חלפו. מדינת ישראל הצעירה, שאוכלסה במאות אלפי עולים שהשאירו את נכסיהם מאחור, הוסיפה לקיים את האתוס העתיק של הסתפקות במועט. גם מי שהיה לו רכוש השתדל שלא לנקר עיניים. אורח החיים הנזירי של מנהיגים דוגמת בן גוריון נראה כמעט מובן מאליו.
דור או שניים בלבד מאוחר יותר,  תפיסת העושר והעוני התהפכה כליל. העושר מיוחצן בכל פינה, בעוד שעוני הוא כתם שיש להסתיר.  מיתוס ה"עוני מרצון" של החברה החרדית הוא יותר תוצאה של מלכוד פוליטי מאשר בחירה אידאולוגית. שכבת המנהיגות, חילונית ודתית כאחד, מפגינה ברבים את עושרה – בין אם מדובר בהנהגה הפוליטית, הכלכלית, חצרות האדמורים או מתחמי הבאבות.  מנגד, ציבור גדל והולך מתקשה לשרוד מבחינה כלכלית. במקביל, נשחקת הסולידריות ומתרבים הקולות שטוענים כי העניים עצמם אשמים במצבם. המהפך התודעתי הושלם. מה שסימל פעם גדולה רוחנית, הוא היום סמל לכישלון במקרה הטוב, ולחיי בטלנות חסרי אחריות – במקרה הרע.

ורק תפילת יום כיפור נותרה כשהיתה. רק בה אנחנו עוד יכולים להיות העני התמים ההוא של פעם, שליבו טהור וכוונותיו רצויות.  כי בחשבון הנפש, פחות שווה יותר.

מודעות פרסומת