'הנני העני ממעש' מצטנע החזן לפני תפילת מוסף של יום כיפור. 'ראה עמידתנו דלים וריקים' מפציר הקהל בערבו של חג, ולמחרת הוא חותם את תפילת נעילה בשירת 'עשה עמנו צדקה וחסד'. אלוהים הוא 'תומך עני ורש', בעוד שבן אנוש הוא 'מלך אביון'. מוטיב העוני שזור בתפילה לאורך יום הכיפורים כולו.
למה נבחר דווקא הדימוי של עני, על כל נגזרותיו, לתיאור האדם המתפלל?
ההסבר הפשוט תולה זאת במצבו הנפשי הכנוע של העני. הוא מתחנן לצדקה שאינו ראוי לה ותלוי בנדיבות ליבו של הנותן. בכך הוא מקביל אלינו, המבקשים "חננו ועננו כי אין בנו מעשים". השפה העברית, שקושרת בין עוני, עינוי וענווה, מעצימה את משמעות החיבור שבין המילים.
אבל ההסבר העמוק יותר נוגע להתייחסות הערכית אל העוני. וזו השתנתה מקצה לקצה במהלך הדורות.
"כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ"
התורה מלאה במצוות הנוגעות לתמיכה בעניים. אך בתפיסה המקראית המוקדמת, לעוני או לעושר כשלעצמם אין משמעות ערכית. הם פשוט חלק מהחיים. כל אחד עלול להיקלע למצוקה כלכלית. העוני אינו נתפס כטהור או מוסרי יותר. מאידך – העושר אינו מגונה ואינו פגום מבחינה דתית, כל עוד האדם מכיר בכך שמקור השפע הוא חסד אלוהי. שלושת האבות הצליחו, כל אחד בתורו, לצבור רכוש רב. הדבר נזקף לזכות רוח היזמות והתושיה שלהם, כמו גם לזכות הברכה האלוהית.
הסכנה שבעושר היא בניתוק הזיקה הזאת: "פֶּן-תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ… ואָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח')
עני וטוב לו
ככל שאנו מתקדמים על ציר הזמן, נבנית בהדרגה תפיסת העושר כיסוד שלילי, הן מבחינה חברתית והן מבחינה דתית. מגמה זו מתחילה בספר שופטים, מתעצמת בספר מלכים ומגיעה לשיאה בספרות חז"ל שלאחר חורבן הבית.
כבר בספר שופטים מתחילה ביקורת סמויה על שופטים שמנצלים את מנהיגותם כדי לצבור נכסים וסמלי מעמד. בספר מלכים זו כבר ביקורת גלויה: המחבר אמנם מונה בהתפעלות את נכסיו של שלמה, אך בה-בעת מציין את העלות הגבוהה של תחזוקת חצר המלוכה ואת המשאבים שהיא דורשת מהעם. "ולִשְׁלֹמֹה שְׁנֵים-עָשָׂר נִצָּבִים עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל וְכִלְכְּלוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ וְאֶת-בֵּיתוֹ חֹדֶשׁ בַּשָּׁנָה יִהְיֶה עַל-אחד (הָאֶחָד) לְכַלְכֵּל".
ומה שחשוב עוד יותר, הסיפור המקראי מחבר בין עושרו של שלמה לפגיעה ברמה הדתית שלו. מייד אחרי פירוט כל אוצרות המלוכה וקשרי המסחר המניבים, מצויין כי "הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת…. וַיְהִי לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה נָשָׁיו הִטּוּ אֶת-לְבָבוֹ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים… וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה" (מל"א י-יא).
המציאות של ימי בית שני החריפה עוד יותר את הניגוד בין העשירים והעניים. השכבה העשירה המצומצמת זוהתה עם אימוץ של השפעות זרות, התמקדות בפולחני המקדש והשחתת מוסד הכהונה. מנגד, רוב העם השתייך למעמד כלכלי נמוך והונהג על ידי חכמים ששמו את הדגש על לימוד תורה, פיתוח ההלכה וקיום חיים דתיים בכל מקום. ככל שהעמיקו הפערים, הלכה והתעצבה ההשקפה הרואה בעושר דבר שלילי.
מתוך שלילת העושר, נולדה הגישה של העוני כאידיאל. תפיסה זו מהדהדת היטב הן בספרות חז"ל והן במסורות עממיות מאוחרות יותר. שני העניים המפורסמים של תקופת התלמוד – הלל הזקן ורבי עקיבא – הפכו מודל לדמותו של תלמיד חכם, והם ההשראה לאמירה "היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה" (בבלי, נדרים, פ"א, ע"א) .
אשרי העניים
עם הופעת הנצרות עולה רעיון זה שלב נוסף. לא רק שהעניים הם טובים, אלא הטובים הם עניים. הם בניו המועדפים של אלוהים. "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות שמיים" גורסת הברית החדשה, ומוסיפה את התיאור הגרוטסקי, לפיו "נקל לגמל לעבור דרך קוף של מחט מלעשיר לבוא אל מלכות השמיים". העושר הוא מכשול שאינו מאפשר חיים דתיים אמיתיים. תפיסה זו הגיעה לשיאה בימי הביניים, עם הקמתם של מסדרי העוני, שחרתו על דגלם צניעות והסתפקות במועט.
עם זאת, האדרת העוני נשארה בדרך כלל ברמה התיאולוגית, ולא באמת חלחלה אל חיי היומיום. לאורך כל ימי הביניים היתה אירופה מקוטבת בין המעמדות. העניים, שממילא גם היו חסרי השכלה, נחשבו לאספסוף נבער ומשולח רסן. רק אצל היהודים, שהנסיבות ההסטוריות החזירו אותם פעם אחר פעם לתחתית הסולם המעמדי, נשמר הדימוי החיובי של העני. מכאן התפתח האתוס של העני המרוד אך עם זאת בעל אמונה תמימה. סוג של נחמת עניים, תרתי משמע. וכך, לנו יש את הסיפור על יוסף מוקיר שבת, בעוד שבאגדות עם שלא עברו גיור כהלכה העני הוא בדרך כלל חמדן וטיפש. כאלו הם, למשל, הדייג המבקש מדג הזהב עוד ועוד עד שהוא מאבד הכול, או חוטב העצים ואשתו, המבזבזים את שלוש המשאלות שהוקצבו להם על נקניקיה ענקית. היוצאות מן הכלל הן הסינדרלות למיניהן. אך ברור שאצלן העוני אינו חלק מאישיותן אלא רק הפרעה זמנית, עד שיגיע הנסיך עם האושר והעושר, והכל יבוא על מקומו בשלום.
בטלנים לכו לעבוד
אלפיים שנה חלפו. מדינת ישראל הצעירה, שאוכלסה במאות אלפי עולים שהשאירו את נכסיהם מאחור, הוסיפה לקיים את האתוס העתיק של הסתפקות במועט. גם מי שהיה לו רכוש השתדל שלא לנקר עיניים. אורח החיים הנזירי של מנהיגים דוגמת בן גוריון נראה כמעט מובן מאליו.
דור או שניים בלבד מאוחר יותר, תפיסת העושר והעוני התהפכה כליל. העושר מיוחצן בכל פינה, בעוד שעוני הוא כתם שיש להסתיר. מיתוס ה"עוני מרצון" של החברה החרדית הוא יותר תוצאה של מלכוד פוליטי מאשר בחירה אידאולוגית. שכבת המנהיגות, חילונית ודתית כאחד, מפגינה ברבים את עושרה – בין אם מדובר בהנהגה הפוליטית, הכלכלית, חצרות האדמורים או מתחמי הבאבות. מנגד, ציבור גדל והולך מתקשה לשרוד מבחינה כלכלית. במקביל, נשחקת הסולידריות ומתרבים הקולות שטוענים כי העניים עצמם אשמים במצבם. המהפך התודעתי הושלם. מה שסימל פעם גדולה רוחנית, הוא היום סמל לכישלון במקרה הטוב, ולחיי בטלנות חסרי אחריות – במקרה הרע.
ורק תפילת יום כיפור נותרה כשהיתה. רק בה אנחנו עוד יכולים להיות העני התמים ההוא של פעם, שליבו טהור וכוונותיו רצויות. כי בחשבון הנפש, פחות שווה יותר.
יהדותי למשתמש 
יפה.
ואם כבר שלמה, אז משלי באמת מייצג תפיסה שבה העוני הוא עדות לחיים לא נכונים, והעושר – או ההצלחה – הם עדות למי שחי בצדק ומשפט (במשמעות מוסרית-חילונית, ולא דוקא דתית): "רש עושה כף רמיה ויד חרוצים תעשיר", "גם לרעהו יישנא רש ואוהבי עשיר רבים", "עטרת חכמים עשרם", ועוד הרבה, בעיקר בקובץ השני של הספר. טוב להיות עשיר, אומר שלמה, כמובן בתנאי שזה בא ביושר. האתוס הפרוטסטנטי האמריקאי. האם המקרא בסופו של דבר לא מסכים איתו?
מאז ומתמיד היה היתרון בידי מי שכותב את הדברים, ואשר יכול לעצב אותם באופן שיתאימו בדיוק לעמדותיו ואורח חייו. כך היה בימי שלמה המלך, וכך גם בימינו. הידעת שהעניים הם מהמרים ובזבזנים? עובדה, כך כתוב בדו"ח ממשלתי: http://www.news-israel.net/article.asp?code=9628
מה שמעניין הוא שספר מלכים מדבר בשני קולות. מצד אחד, ניכר חותמו של סופר החצר, שמספר בהתלהבות על כך ש "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר-עַל-הַיָּם לָרֹב, אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים". מצד שני, העורך הסמולני מקלקל את החגיגה עם אמירות ביקורתיות על אורח החיים של השליט, שמושחלות באלגנטיות לתוך כל פיסקה כמעט. וכך אתה מקבל כל הזמן דיבור כפול, לפעמים באותו פסוק עצמו. למשל:
– וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל-הַמַּמְלָכוֹת–מִן-הַנָּהָר אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים וְעַד גְּבוּל מִצְרָיִם: מַגִּשִׁים מִנְחָה וְעֹבְדִים אֶת-שְׁלֹמֹה, כָּל-יְמֵי חַיָּיו. (שבח)
– וַיְהִי לֶחֶם-שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד: שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת, וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי–וּמֵאָה צֹאן; לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים. (ביקורת)
או בסדר הפוך:
– אַךְ בַּת-פַּרְעֹה עָלְתָה מֵעִיר דָּוִד אֶל-בֵּיתָהּ אֲשֶׁר בָּנָה-לָה (ביקורת)
– אָז בָּנָה אֶת-הַמִּלּוֹא.וְהֶעֱלָה שְׁלֹמֹה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה עֹלוֹת וּשְׁלָמִים עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בָּנָה לַיהוָה וְהַקְטֵיר אִתּוֹ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה (שבח)
(כמובן, גם הכותרת…)
טוב כתבת. מעניין שהרבה מן התיאורים במחזור לקוחים מספר תהילים, ששם גם המשורר (שעל פי המסורת הוא דוד או זקן מיוחס ועשיר אחר) מעיד על עצמו שהוא עני. עני סלקא דעתך? אלא עני ממצוות. כאשר "יראת ה' היא אוצרו", אנו הפושעים באוברדראפט.
דווקא דוד לא היה עשיר ומיוחס – מוצאו ממשפחת רועים פשוטה, ותיאורי תקופת מלכותו נעדרים לחלוטין סממני עושר. ובכלל, בניגוד לעמים אחרים הייחוס הנחשב ביותר בתולדות העם היהודי היה דווקא של זה של משפחות הכהונה, יותר מאשר של משפחת המלוכה, ולמעשה הוא היחיד שהשתמר עד ימינו.
מזמורי תהילים – המיוחסים, כדבריך, לדוד המלך – ספוגים בתודעה דתית עמוקה, ונעים בין פנייה לאל מתוך מצוקה קיומית לבין הבלטת עוצמתו של האל מול אפסות האדם. מבחינה זו הם, אכן, מתאימים מאין כמותם כתוכן לתפילת יום כיפור.
בזוהר בלק קצ"ה עמוד א' יש דיון על תפילת העני. תפילת העני מוצגת שם כבעלת עדיפות בהשוואה לתפילות אחרות. מצטיירת תמונה של דרמה בתהליך עליית והתקבלות התפילות לפני היושב במרומים. לתפילת העני קדימות שאף מעכבת התקבלותן של תפילות אחרות וכך מתפרש תפילה לעני כי יעטוף, יעטוף במובן של יעכב. כלומר יעכב התקבלותן של תפילות אחרות. עוד מעניין לציין שתפילת העני זוכה בבכורה דווקא בגין היותה יוצאת מלב שבור. הקב"ה מתאווה לתפילה כזאת ולכן היא מתקבלת בעדיפות. התשתית הרעיונית כאן מבוססת על המוטיב המרכזי של השבר והתיקון והצורך ההדדי בקיומה של דינמיקה מעין זאת.
במילים יותר פשוטות אך בבסיסם של דברים הרעיון דומה מפרש הרמב"ן את הפסוק בשמות כ"ב 22: "..כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו"
מפגש הקצוות, מפגש חסר פניות כנה ופשוט מתקבל בחיוב.
יפה ומעורר מחשבה.
אגב, לא מקרי הוא שהעדיפות הדתית של העני מקבלת דגש באותה תקופה (המאה ה-13) גם בזרמים רוחניים של היהדות וגם של הנצרות. זוהי אחת הדוגמאות להשפעה הבין-דתית בספרד בתקופה המכונה "תור הזהב" – תקופה שהתאפיינה בסובלנות דתית יוצאת דופן ובחלחול של רעיונות בין היהדות, הנצרות והאיסלאם.
והם חיים בעושר ואושר בתנך.
הקריאה התמימה בסיפורי התנך שמציגה את המלכים הראשונים – שאול ודוד – כרועים (עניים?) שנלקחו מהמרעה היישר לכס המלוכה לאחר מעשה גבורה אחד ונביא תומך מתאימה אמנם למסגרת האידאית התנכית של מנהיג שמתחילה במשה אך איני חושב שהיא משקפת את כל מרכיבי המציאות שהביאו לעלייתם של המלכים לכס המלוכה. המנהיגים, החל ממשה, לא באו ממשפחות נדחות ואלמוניות ולא זרחו בשמי הפוליטיקה רק בעקבות הטלת השליחות האלהית. השליחות הזו תמיד התחברה למי שכבר היה מוכן לממשה – קרי: ממשפחה אריסטוקרטית.
בחברה החקלאית ההיא מקנה רב היה סממן עיקרי לעושר ומעמד ולא וילה בשומרון או מניות בבורסה של מצריים.
הרועה ראוי להנהגה לא בגלל עוניו ולא למרות עושרו אלא בגלל כישורי ההנהגה והדאגה לצאנו.
גם לאגדות על הלל ורבי עקיבא שמציגות אותם כעניים שהתקשו ללמוד תורה בגלל עוניים אין בסיס הסטורי. הלל היה ממשפחה מיוחסת ואריסטוקרטית מבבל וגם לרבי עקיבא לא חסר כלום (אני מקווה שאני לא הורס את הרומנטיקה על הגורן). בכל מקרה האגדות ההן עניינן תלמוד תורה מתוך ולמרות עוני ואינן קשורות לדמותם כמנהיגים.
אני גם מתקשה לראות ביקורת בפסוקים המתארים את עושרו המופלג וה"מושחת"(!?) של שלמה והארגון הכלכלי של גביית המיסים. זו נראת לי קריאה שמושפעת יותר מידי מהמחאה החברתית האחרונה. בעיניים מיקראיות בהחלט אפשר לראות כאן גאווה לאומית וקילוס של מלך מוכשר ומצליח.
המקום הראשון בו מעיזה הביקורת לבצבץ היא רק לאחר מות שלמה – המלך האידאלי – כשהעם בא לבקש הקלות מרחבעם, וגם שם הביקורת היא לא על העושר כשלעצמו אלא על הניצול והסיבה שמוצגת לפילוג הממלכה (עונש?) היא יהירותו של רחבעם ולא עריצותו של שלמה. החיבור הסיבתי של הביקורת על הנשים לתאורי העושר שקודמים לו נראה לי מאולץ – אדרבה! הנשים הן שגרמו ולא העושר.
כדאי גם לשים לב שרוב הברכות במקרא הן של האל והן של האבות לבניהם הן ברכות שעניינן רווחה כלכלית ושלטון. כלומר העושר הוא סימן לאהבת האל ומהווה שכר לקיום המצוות והעוני הוא עונש! איוב מהווה דוגמא בולטת לרעיון זה. אנחנו אמנם מצווים לדאוג לעני ונדרשים לסולידריות חברתית אך זה לא משקף העדפה או אהבה יתירה של האל לעני. להפך – אנחנו צריכים לתקן את מה שהאל "מקלקל ".
נכון שבתקופת בית שני רואים כבר כבר מהפך הן בספרות חזל והן בספרות הכיתות -והנצרות ביניהן – והוא באמת קשור לביקורת על ההנהגה המושחתת הנוכחית ומעבר ההגמוניה של ההנהגה מידי המשפחות הכוהניות-אריסטוקרטיות לתלמידי החכמים. וכדי להיות תלמיד חכם לא צריך ואפילו לא כדאי להיות עשיר שכן מן הסתם הרכוש וצבירתו מסיחים את הדעת מהלימוד ומבזבזים את הזמן. ממה שלא הפריע כמובן לגדולי המנהיגים להיות עשירים מופלגים (ר' יהודה הנשיא, רבן גמליאל ועוד…). כלומר – כל אחד יכול להיות תלמיד חכם אבל לא כל אחד יכול להיות מנהיג נשיא. או בלשון ימינו "No you can't"
ובקיצור: טוב להיות עשיר ובריא מאשר עני וחולה אבל אם אתה כבר עני וחולה לפחות תתפלל כמו שצריך. העשירים בד"כ לא מתפללים "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב…" אלא אם כן הם חשים סובייקטיבית כעניים כמו דוד למשל.
"אך איני חושב שהיא משקפת את כל מרכיבי *המציאות*…"
זאת בדיוק הנקודה. השאלה אינה מה היה באמת, אלא מה הסיפור שעובר מדור לדור ומעצב את התפיסה הדתית-מוסרית של העם. הסיפור הזה, לטענתי, עבר מהפך מהתפיסה המקראית לתפיסת חז"ל, וחזר והתהפך בימינו. התפיסה המקראית המוקדמת (סיפורי האבות, תיאור הברכה "אם בחוקותי תלכו") אכן רואה בעושר סמל לברכה אלוהית, לצד היות העוני חלק בלתי-נפרד מהחיים. בספר מלכים כבר המגמה מעורבת. אתה יכול לחלוק עליי, אבל אני בהחלט מרגישה ביקורת המבצבצת בין השורות, בתוך התיאורים המתפעמים של סופר החצר (הנה נושא לאחד הפוסטים הבאים). והשיא, כמובן, בספרות חז"ל, אשר כפי שאתה אומר בעצמך – מעלה על נס את דמותו של התלמיד-חכם העני, ומחילה אותה בריש גלי גם על חכמים שכלל לא היו כאלה. החלחול של דמות זו לספרות העממית היהודית (בשונה מאגדות עם אחרות) מוכיחה עד כמה הצליחה תפיסה זו להשתרש בתודעה.
בסופו של דבר, מדובר במשחק של דימויים. תפילת יום כיפור עדיין מעוגנת בתפיסת הדורות הקודמים, ומשקפת את מה שנתפס, בזמנו, כסמל האולטימטיבי לאמונה שלמה – ה"עני מאמין".
אם הדיון הוא רק ברמת הסיפור (נראטיב בלע"ז) אז אכן האגדה משקפת רעיון דומה אך לדעתי לא של העוני כאידיאל. אני לא מוצא ביהדות (בזרמים העיקריים – הרי אפשר למצוא הכל ביהדות…) אידיאל של עוני. דווקא ההשוואה של הדמויות של ר' עקיבא, הלל, ויוסף מוקיר שבת לדמות כמו פרנציצקוס יכולה ללמד הרבה. אידיאל של עוני היה מעלה על נס דמות שנטשה את עושרה ובחרה מרצון באורח חיים של עוני (וסיגוף?). ביהדות הדגש הוא על כך שהעוני אינו מהווה עמדת נחיתות או מגבלה לחיים אידאליים של לימוד תורה ואמונה אך הוא אינו רצוי כשלעצמו. כמו שגם העושר אינו פסול כשלעצמו – אם הוא נצבר ביושר ולא מטה את בעליו מהדרך הנכונה. כדאי לשים לב מה היה שכרו של יוסף מוקיר שבת – מרגלית יקרה שהפכה אותו לעשיר…
אם להתייחס לדוגמאות האחרות:
1. גם אם קוראים בתוארי העושר של שלמה ביקורת אני חושב שהיא מתייחסת בעיקר לדרך צבירתו של העושר על ידי ניצול העם.
2. בתקופת בית שני, כפי שהערת בצדק, "השכבה העשירה המצומצמת זוהתה עם אימוץ של השפעות זרות, התמקדות בפולחני המקדש והשחתת מוסד הכהונה" ומכאן נבע הניגוד והקונפליקט.
הסתפקות במועט/צניעות ועוני אינם היינו-הך. אדם יכול להיות עשיר ולהסתפק במועט. "איזה הוא עשיר – השמח בחלקו" שוב ההגדרה היא סיבייקטיבית לחלוטין בלי קשר למקומו של העשיר ברשימת עשירי העולם. (אם כי ביהדות, כמו ביהדות, איזה הוא עשיר כח שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו). אם העושר נצבר מאליו (ירושה למשל) ולא כתוצאה מרדיפה אחריו – אין מגבלה להיות עשיר ומסתפק במועט.
כדאי לציין שגם במישור ההלכתי יש מגבלה במתן צדקה: "ואל יבזבז יותר מחומש" ואזהרות להמנע מהזדקקות לבריות יש ללא ספור. כמה זה רחוק מהאידיאל הנזירי הבודהיסטי או העוני הפרנציסקני!?
השכלתי ונהניתי. תודה רבה!
כשאת מדברת על המהפך שהושלם בימינו ("בטלנים לכו לעבוד"), נראה שאת מחברת תחת הכותרת "יהדות" בין השקפות דתיות והשקפות "חילוניות" (פשוט לא אוהב את המילה, אך לא מכיר חלופה).
בחברה החילונית דווקא אני מבין על מה את מדברת – בחברה החילונית חל שינוי מימי קום המדינה, שהיו מבוססים על אידיאלים של צניעות ואחווה, לימינו אנו שבהם אכן גוברים הקולות המאשימים את העניים ומתנערים מאחריות. בה בעת, בחברה חילונית אנו מוצאים את המחאה החברתית – התגברות של קריאות לסולידריות והתנערות מקפיטליזם חזירי.
מנגד, אני כלל לא בטוח שבחברה הדתית/ החרדית, התקיים מהפך מהסוג הזה ("בטלנים לכו לעבוד"). האם בכלל קיימת מגמה כזאת בחברה החרדית, שבה תשובה תפילה *וצדקה* מעבירין את רוע הגזירה"?
עכשיו, היות שאת השלבים הראשונים בתהליך שתיארת את מביאה מהמקורות, לא ברור שהתהליך הושלם בכלל, שכן החילונים שינו את עמדותיהם בלי קשר למקורות ולא טענו שזה שינוי פרשנות *ביהדות*. בד"כ, אאל"ט, השינויים היו בהקשרים של פילוסופיות/אידיאולוגיות "חילוניות" – מרקסיזם, קפיטליזם, ליברליזם, הומניזם…
מקווה שהבהרתי את תהייתי.
שלום דניאל וברוך המצטרף!
אתה צודק שהתהליכים שתיארתי הם כלליים, ואינם נכנסים לרזולוציות פרטניות יותר. אנסה לעשות זאת כאן, בהתייחס לשתי הנקודות שציינת.
לגבי הציבור החרדי, צריך להפריד בין הערך של *מתן* צדקה, שאכן נותר בעינו, לבין ההישענות על *קבלת* צדקה, שחלקים גדלים והולכים מנסים להתנער ממנה. העוני בחברה החרדית (שוב, בהכללה) הוא כיום יותר בגדר אילוץ מאשר אידיאל, ותעיד הפריחה חסרת התקדים של מסלולי הכשרה מקצועית לחרדים, כלומר – לקיחת אחריות על מצבם הכלכלי.
המחאה החברתית, לעומת זאת, ערערה אפילו על האתוס של הצדקה, תוך שהיא דורשת "צדק, לא צדקה". זה קרה בד בבד עם השינוי שהיא חוללה בהתייחסות לעוני ולעושר: "עשיר" הפך להיות שם גנאי, ולעומת זאת העוני אמנם אינו כבוד גדול, אבל נשבר מחסום הבושה לגביו. בכך שוב זזה המטוטלת הערכית של עוני-עושר-טוב-רע. השאלה היא האם השינוי הזה יהיה בגדר אפיזודה חולפת, או שיצליח להטביע את חותמו על החברה כולה – חילונית ודתית כאחד.
תגובתו של דרור מבטאת את מה שגם אני רציתי להקשות. האין כאן ערבוב בין אידאל הצניעות וההסתפקות במועט לבין אידיאל של עוני? יעקב דאג לכלכלתו העתידית כשהיה אצל לבן, אבל מהאל ביקש "לחם לאכול ובגד ללבוש", ובמשלי נאמר – "ריש ועושר אל תיתן לי".
מה שמעניין, ואותו ניסיתי לבחון, הוא תנועת המטוטלת ביחס לעוני, והעמדתה לעומת התורה ה"רשמית" – בין אם זו התורה המקראית של אז או התורה הכלכלית של ימינו. בשני המקרים, התורה הרשמית גורסת שהעושר הוא דבר מבורך. בשני המקרים, הוא אמור להשפיע לטובה גם על מי שלא שפר גורלו מבחינה כלכלית. אם באופן יזום ע"י מתן צדקה, כפי שמצווה התורה, ואם בזכות עקרון ה"טפטוף מלמעלה" בו מחזיקים אנשי הימין הכלכלי. בשני המקרים, כאשר זה לא קורה,העושר הופך למגונה מבחינה מוסרית , וממילא השכבות החלשות/מוחלשות נחשבות למוסריות יותר. אם כי נכון שהיהדות מעולם לא הגיעה לקידוש העוני כפי שזה נעשה בנצרות, וכך גם ציינתי בפוסט עצמו.
הלכי הרוח הללו מטביעים את חותמם על הספרות הפרשנית ועל אגדות העם. נכון ששלילת העושר הביאה גם לאידיאל של הסתפקות במועט, אבל מבחינה דתית לעוני יש הרבה יותר כוח. התפילה המועדפת היא תפילת *העני*, ולא תפילת המסתפק במועט. כך בפירוש הזוהר שהביא נדב, כך באגדות העם על אליהו הנביא שמתגלה לכל מיני עניים וכך בפירוש הרמב"ן לפסוק אִם־עַנֵּ֥ה תְעַנֶּ֖ה אֹת֑וֹ כִּ֣י אִם־צָעֹ֤ק יִצְעַק֙ אֵלַ֔י שָׁמֹ֥עַ אֶשְׁמַ֖ע צַעֲקָתֽוֹ׃:(שמות כב 22) "…רק צעוק יצעק אלי בלבד מיד אשמע צעקתו איננו צריך לדבר אחר כלל כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך". מצבו המוחלש של העני מביא לכך שאלוהים הוא תקוותו היחידה, ועל כן יש לתפילתו עוצמה רבה יותר מכל אדם אחר.
יפה. דבר נוסף המחזק את דברייך הוא הביטוי שנשתמר עד היום – "עשיר כקורח". אפשר להבין ביטוי כמו "שיכור כלוט", כי צריך להיות שיכור מוות כדי לא לשים לב ששתי בנותיך שוכבות איתך, אבל התורה לא בדיוק הפליגה בשבחי הרכוש של קורח, רק ציינה בקטן שיש לו רכוש. זאת לעומת עשירים מופלגים אחרים שעושרם פורט עד רמת החפתים.
אבל קורח רצה לשלוט בעם הנודד ולהדיח את משה ואהרון ולכן נשרף למוות וגופתו נבלעה באדמה, יחד עם 250 בני עדתו.
אז גם כאן מסתבר עושר מביא לשחיתות ולהיבריס ורצון לשלוט והביטוי נשאר איתנו לתמיד כמזהיר אותנו מפני הממון.
הנה כדרכך הצלחת להאיר את הדברים מזווית שלא חשבתי עליה. מאיפה בא הביטוי הזה ולמה? בתורה הרי לא כתוב בכלל שהרכוש היה של קורח. האזהרה של משה היא "ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם וכל כל אשר להם". וההתגשמות: "ותפתח האדמה את פיה ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש".
אצטט כאן מתוך "הזירה הלשונית" של רוביק רוזנטל:
'הביטוי עשיר כקורח אינו מופיע בתנ"ך ואפילו לא בתלמוד, אלא הוא מתורגם מיידיש: רייך ווי קורח. בתנ"ך גם אין רמז לכך שקורח היה עשיר, אבל במסכת פסחים מסופר שהתגלתה לו אחת משלוש המטמוניות שטמן יוסף במצרים, וכי "שלוש מאות פרדות לבנות [עמוסות] היו מפתחות בית גנזיו של קורח". אם אלה היו המפתחות, אפשר לשער את גודל האוצרות עצמם. יש הסברים שונים מדוע בחר התלמוד להציג את קורח כעשיר מופלג, וביסודן המגמה להציג את העושר החומרי כמקור כל רע.'
מגמה זו, כאמור, לא היתה בתקופת המקרא, אלא תלמודית במובהק.