מה קרה מה הולך מה חדש
רגע 'חד הבנים מקשיבים
אוף, הרמי הזה הוא בלש!
תשמעו ההורים מספרים
ש…
בניבי רובוניבי
אבניבי נובוניבי
אוהב אותה שתחיניבי
נובו רבה מאד
וגם ראו את רוניבי
לוקח את סבוניבי
לגן בובובוטניבי
כאילו לעבוד….
(מתוך "שיר הרכלניות" של להקת הנח"ל)

גם בקיבוץ ילדותי זה היה ככה. באזז תמידי של מידע על ענייני הזולת. קיבוץ דתי או לא – בעניין הזה הוא כמו כל חברה סגורה אחרת. וכפי שמייד יתברר, גם החברה התנ"כית אינה יוצאת מכלל זה.

על חטא שחטאנו לפניך ברכילות
ביום הכיפורים התוודינו, בין היתר, על חטא הרכילות. אבל בינינו, סביר להניח שנחזור וניכשל בו גם בשנה הקרובה. וגם בזאת שלאחריה. זה פשוט חזק מאיתנו. הרכילות קיימת לאורך כל ההיסטוריה ובכל תרבויות העולם. מחקרים עדכניים  מצביעים על כך שיש לה שורשים אבולוציוניים עמוקים: הרכילות מאפשרת לעמוד על ההירארכיה של הקבוצה, ללמוד את הנורמות והחוקים הלא כתובים, ולהעניש את מפרי הנורמות באמצעות הפצת רכילות נגדם. תאוריות עכשוויות בהתפתחות הלשון גורסות כי זהו אחד היסודות  החזקים ביותר לקיומה של חברה אנושית:" בני אדם הם יצורים חברתיים,  אשר סיכויי ההישרדות והרביה שלהם תלויים מעל הכול במקומם במדרג החברתי. כדי לשרוד ולהתרבות, אדם חייב לדעת לא רק היכן נמצאים אריות ותאואים, אלא גם מי מבני החבורה שלו שונא את מי, מי אוהב את מי ומי רב אתמול עם מי… מותר האדם מן הבהמה הוא הרכילות ". (יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות)

כנגד הדחף הזה מעמידה התורה ציווי חד-משמעי: לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ. כדי להדגיש את חומרת האיסור ממשיך חלקו השני של הפסוק – לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ. אמנם הכוונה אינה למושג המקובל בימינו אלא להעברת מידע שעלול לגרום לסכסוך, אך החיבור בין שני האיסורים הללו שימש מצע לפרשנות ענפה ולתילי תילים של הלכות בנושא שמירת הלשון. אבל עקרונות לחוד ומציאות לחוד. כבר בתנ"ך עצמו מתגלגלות כמה וכמה פיסות רכילות עסיסיות.

"וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן"
כמו מרבית התכונות שנחשבות שליליות, הרכילות מיוחסת לנשים. הראשונה שנכשלת בה היא מרים, אחות משה. "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה, עַל-אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח" (במדבר יב 1). הופה, ככה ללכלך על ראשון הנביאים? קבלי צרעת, עונש לך ולקח לשומעי הסיפור.

הפעם הבאה שאנחנו שומעים רכילות בתנ"ך היא בבית לחם, בעת קציר השעורים, זירת ההתרחשות של  מגילת רות. מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם. נעמי, אלמנה ושכולה,  חוזרת הביתה אחרי עשר שנים במואב, יחד עם רות כלתה.  "וַתֵּהֹם כָּל-הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי". די במילים הספורות הללו כדי לחוש את התסיסה, את המבטים הננעצים והלחישות הארסיות, שיש בהן יותר משמץ של שמחה לאיד: זאת נעמי? ראית איך היא הזדקנה? ואיפה בעלה והבנים? ומי זאת הצעירה שאיתה?

נעמי עושה את הצעד הנבון ביותר בנסיבות אלו. במקום להסתתר או להכחיש את השמועות, היא מאשרת אותן באומץ: "אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי, וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהוָה". הלך העוקץ. כבר לא כיף לדבר עליה מאחורי הגב.  מה הטעם ברכילות צדקנית כשנשוא השיחה עצמו מתוודה על טעויותיו וקשייו? מכאן ואילך השכנות הרכלניות הופכות  לקבוצת תמיכה, מברכות על ההריון של רות ואף מעניקות שם לרך הנולד.

אבל לא רק הנשים מרכלות. כשבועז, הגואל הפוטנציאלי, שואל את ראש הקוצרים על הנערה המלקטת בשדותיו, הבחור יודע בדיוק מיהי ומהי. לא פלא שאחרי שרות עושה לבועז אמבוש לילי , הוא דואג לשחרר אותה מוקדם מאוד בבוקר, "בטרם יכיר איש את רעהו". ויש לו סיבה טובה – "אַל-יִוָּדַע כִּי-בָאָה הָאִשָּׁה הַגֹּרֶן". רק חסר לו שכל הנשמות הטובות יתחילו לדבר. מצד שני, הוא יודע לנצל לטובתו את אימת ה'מה יגידו':
כדי להבטיח שהגואל הקרוב יותר לא ירצה את רות לעצמו, מציע לו בועז קודם כל את הנחלה המשפחתית של נעמי, ורק אחר-כך, כבדרך אגב, גם את האלמנה הצעירה כבונוס. הגואל ממהר לחזור בו. "לֹא אוּכַל לִגְאָל לִי, פֶּן-אַשְׁחִית אֶת-נַחֲלָתִי". במילים אחרות – מה אני צריך שיתחילו לדבר עליי ועל המואביה. אחר כך בטח ילכלכו גם על הילדים שלנו. בועז, לעומתו, סומך על מעמדו הרם בהתמודדות מול דעת הקהל. ואכן תוכניתו מצליחה והוא זוכה ברות.
הפי אנד עם עוקץ: מזרעם נולד דוד המלך, מי שעתיד לספק למקרא עוד כמה פרשיות מסעירות משל עצמו.

שמו הולך לפניו
עד כאן באשר לרכילות גלויה. אך מעניינת עוד יותר היא דווקא הרכילות סמויה. אנקדוטות שנקשרו בשמם של אנשים שונים והתגלגלו מדור לדור, עד שלבסוף הונצחו על הכתב. אחד המקורות הבולטים לכך הוא תשעת הפרקים הראשונים בספר דברי הימים א'. הספר הזה שנמצא בסוף התנ"ך וכמעט לא מגיעים אליו. על פניו – אוסף של רשימות יוחסין משמימות. אבל קצת צלילה פנימה מגלה שהוא עמוס עד להתפקע בסיפורים אנושיים, שבהם מככבים זה לצד זה גיבורים ובעלי מלאכה, נשים ופילגשים, משפחות גדולות מול חשֹוּכות ילדים, נישואי תערובת ונישואי קרובים, מלחמות ירושה ומלחמות על שטחים.

כל סיפור כזה דחוס לפיסקה קצרה, או אפילו למשפט בודד. למשל: וּלְחֹסָה מִן-בְּנֵי-מְרָרִי בָּנִים-שִׁמְרִי הָרֹאשׁ כִּי לֹא-הָיָה בְכוֹר וַיְשִׂימֵהוּ אָבִיהוּ לְרֹאשׁ (דה"א כו 10). זהו. מלחמת ירושה שלמה, בכור שהודח ממעמדו בנסיבות עלומות והעדפה של בן אחר על פניו – כל זה במשפט אחד. קרוב לודאי שהורשה לא-שגרתית כזאת עוררה הדים בזמנה והסיפור המלא עבר מפה לאוזן, אך בחלוף השנים נותר ממנו רק פסוק אחד.

פסוק, אמרנו? לפעמים מספיקה אפילו מילה או שתיים. הנה רשימת יוחסין סטנדרטית: וּמִן-בְּנֵי בִּנְיָמִן סַלּוּא בֶּן-מְשֻׁלָּם בֶּן-הוֹדַוְיָה, בֶּן-הַסְּנֻאָה (דה"א ט' 7)  רגע, מה? בן השנואה, לא פחות. (ס' ו-שֹ מתחלפות במקרא). מישהו שנודע בכך שהוא בן האשה השנואה, עד שכינוי זה דבק בו לנצח.

והנה עוד אחד: הפסוק בעל הקצב המוסיקלי וְשֻׁפִּם וְחֻפִּם בְּנֵי עִיר חֻשִׁם בְּנֵי אַחֵר (דה"א ז 12). רש"י מפרש ש'אחר' הוא שם האב. קטונתי מלחלוק על רש"י, אבל קשה לי עם הפירוש הזה, בגלל הקונוטציה השלילית של 'אחר'. (למשל "אִשָּׁה תְאָרֵשׂ, וְאִישׁ אַחֵר ישגלנה" בנאום התוכחה בספר דברים). לדעתי, זה יכול להיות שריד לסיפור על אלמנה עם שני בנים (תאומים?) שהתחתנה פעם שניה, אבל כולם ידעו שהם  ממקום אחר ו"בני אחר" וכינוי זה דבק בהם עד עולם.

נלך עוד הלאה, או ליתר דיוק, נצלע לשם: וְאֶשְׁתּוֹן הוֹלִיד אֶת-בֵּית רָפָא וְאֶת-פָּסֵחַ, וְאֶת-תְּחִנָּה, אֲבִי עִיר נָחָשׁ; אֵלֶּה אַנְשֵׁי רֵכָה (דה"א ד 12). המפרשים אינם יודעים מהם "אנשי רכה". אך לבני המשפחה נקשרו שמות המעידים על בעיה רפואית (רפא, פסח) ועל בקשות ריפוי (תחינה). אולי זוהי עדות לבעיה גנטית של עצמות רכות ונוטות להישבר, הידועה כמחלת הפרכת?

בתקווה שתבין את הרמז
הטכניקה של עורך דברי הימים לא היתה מביישת שום כתב רכילות של ימינו. כבדרך אגב הוא מפזר שלל עובדות, שמועות ופרשנות המעורבבות אלו באלו. פה ושם הוא גם שותל איזה רמז, בסגנון 'אם אתם מבינים למה אני מתכוון'. למשל הפסוק המסתורי:  "וְיוֹקִים וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר-בָּעֲלוּ לְמוֹאָב–וְיָשֻׁבִי לָחֶם; וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים" (דה"א ד 22). 'והדברים עתיקים'. כמו שאומרים אצלנו בפולניה: מה כבר אמרתי, הרי כולם יודעים מזמן.

ולפעמים, כמאמר המשוררת "קטעי ניבים סתומים – זה די". שברי הפסוקים יוצרים פתאום תמונה מלאה, שעוסקת לא רק בדברי הימים אלא גם – ואולי בעיקר –  בדברי הלילות. כאלו הם הפסוקים המפוזרים לאורכו של דה"א פרק ב', ומתייחסים לדמותו של חצרון.

ראשית, השושלת המשפחתית, כמה דורות אחורה וקדימה:
"כָּל-בְּנֵי יְהוּדָה חֲמִשָּׁה; בְּנֵי-פֶרֶץ חֶצְרוֹן וְחָמוּל… וּבְנֵי חֶצְרוֹן אֲשֶׁר נוֹלַד-לוֹ-אֶת-יְרַחְמְאֵל וְאֶת-רָם וְאֶת-כְּלוּבָי… וְכָלֵב בֶּן-חֶצְרוֹן הוֹלִיד אֶת-עֲזוּבָה אִשָּׁה וְאֶת-יְרִיעוֹת".

וכעת לסיפור המעשה:
"וְאַחַר בָּא חֶצְרוֹן אֶל-בַּת-מָכִיר אֲבִי גִלְעָד, וְהוּא לְקָחָהּ וְהוּא בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה; וַתֵּלֶד לוֹ אֶת-שְׂגוּב….ואַחַר מוֹת-חֶצְרוֹן בְּכָלֵב אֶפְרָתָה; וְאֵשֶׁת חֶצְרוֹן אֲבִיָּה; וַתֵּלֶד לוֹ אֶת-אַשְׁחוּר אֲבִי תְקוֹעַ"
מיהי אותה 'בת מכיר' אשת חצרון? שושלת היוחסין שלה מופיעה כמה פרקים הלאה, והיא שופכת אור חדש על הפרשיה: "בְּנֵי מְנַשֶּׁה – אַשְׂרִיאֵל, אֲשֶׁר יָלָדָה פִּילַגְשׁוֹ הָאֲרַמִּיָּה יָלְדָה אֶת מָכִיר אֲבִי גִלְעָד" (ז 14)

הנה כיצד התחיל הכול: למנשה בן יוסף, אבי השושלת, היתה פילגש ארמיה. לא ממש כבוד למשפחה. מן הסתם זה השפיע לרעה על מעמדם של הדורות הבאים, ובהם מכיר ובתו. אבל חצרון, בן שבט יהודה המיוחס, שם עליה עין. לא משנה שהוא היה כבר בן שישים, גיל מופלג בזמן התנ"ך, וגם סב לנכדים.  מה היא לעומתו. "בא… והוא לקחה". ולא צריך את פירוש רש"י כדי להבין מה קרה כאן.  על פי החוק המקראי, לאחר האונס הוא חייב לשאתה ואינו יכול לגרש אותה כל ימיו. אלא שבהתחשב בגילו, 'כל ימיו' לא לקחו הרבה זמן. נולד בן אחד, ובזמן ההריון השני – הבעל הזקן מת. והנה לפנינו אלמנה צעירה, מטופלת בילד קטן ובהריון, כשהיא מוכתמת פעמיים – פעם בשל מוצאה ופעם בשל האונס ונישואי הכפיה,  במה שנראה כמו פרק מטלנובלה שהמשכה אבד לנצח.

העובדה שהסיפור הזה נשמר, תועד והתגלגל עד ימינו מדגימה את יתרונה של הרכילות על פני החוק היבש. היא מאפשרת לתת ביטוי לתחושות הציבור במקרים של "כשר אבל מסריח". והלקח, אכן, נלמד היטב. שמונה דורות אחר כך יעמוד דוד המלך, מצאצאי חצרון,  בסיטואציה דומה: בערוב ימיו מציעים לו עבדיו "יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת, וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ" (מל"א א' 1-2). אבל הפעם המקרא מקפיד לציין "וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ". יחסי מין בין נערות צעירות לגברים קשישים ורמי מעלה? לא בבית ספרנו. מול כוחה של הרכילות, אפילו המלך צריך להיזהר.