בלבבי משכן אבנה להדר כבודו
ובמשכן מזבח אשים לקרני הודו
ולנר תמיד אקח לי את אש העקדה
ולקורבן אקריב לו את נפשי היחידה.
                              (פיוט מאת ה"פחד יצחק")

בראשית היתה האמונה באלים. מערכת היחסים בינם לבין המאמין היתה פשוטה בתכלית – תן לי ואתן לך. האלים סיפקו לאדם את צרכיו הגשמיים, ובתמורה סיפק להם האדם את צרכיהם, שהיו דומים להפליא לאלו שלו:  כמו האדם, גם האלים אהבו לאכול בשר ולשתות יין, וכמו האדם הם גילו רגשות קנאה או כעס, שאותם ניתן היה לשכך באמצעות מתנות. זהו היסוד למנהג הקורבנות, שהיה חלק בלתי נפרד מהפולחנים הדתיים של העולם העתיק. האדם הקריב משהו מרכושו על מנת לזכות בחסד האלים ובהגנתם.

דת העברים, שהופיעה עם אברהם אבינו, שינתה את כללי המשחק. לא רק שהיא התבססה על אל אחד ויחיד במקום פנתיאון שלם, אלא שהאל הזה גם נעדר תכונות אנושיות, ואינו זקוק למזון או מתנות. ניתן היה לצפות שפולחן הקורבנות ייעלם מדת זו.  והנה, לא רק שזה לא התרחש, אלא שכחמישית מהתורה – ספר ויקרא – מוקדשת לתיאור מפורט ומדוקדק של כל סוגי הקורבנות, אופן הקרבתם ומועדם.
אז מה קרה כאן?

מי הזיז את הקורבן שלי
ידועה עמדתו  של הרמב"ם לפיה אין לקורבנות ערך משל עצמם, אלא שמדובר על "גיור" של הטקס האלילי שבני ישראל הכירו. ואכן, ממחקרים שונים עולה כי קיימות מקבילות רבות בין הוראות ספר ויקרא לבין אלו של עמי המזרח הקדום, בנושאים כמו טיהור היולדת, טקסי כפרה, טקסי חגים ועוד. וכך כותב הרמב"ם ב'מורה נבוכים':
היה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז הקרבת מיני בעלי החיים… לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו…מה שלא ייתכן לקבלו לפי טבע האדם. ולפיכך הניח אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים – לשמו יתעלה ".
מפרשים אחרים ובראשם הרמב"ן יצאו בחריפות נגד גישתו, וייחסו לקורבנות ערך דתי כגורם מתווך בין הארצי לשמיימי. אך בין אם נקבל את גישתו של הרמב"ם ובין אם לא, אי אפשר להתעלם מההבנה העמוקה שעולה מדבריו לגבי היסוד הנפשי של הקורבנות. במילים אחרות – הקורבן אינו צורך של האל, אלא צורך של האדם. מערכת ה'תן וקח' עברה פאזה, וכעת היא מתרחשת בנפשו של האדם פנימה. הוא מקריב לאל משהו משלו, ובתמורה הוא חש קרוב אליו. במצב כזה, ברור שהקורבן אינו עומד בפני עצמו ואי אפשר לנתק אותו מהמערך הנפשי והמוסרי הכולל של האדם, כפי שמדגישים הנביאים פעם אחר פעם: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי…" (ישעיה א' 11-13)

על אלו צרכים עונה הקורבן? כדי לענות על כך יש להבחין בין שני סוגי קורבנות: כאלו שנועדו לציין את מעגל השנה, וכאלו שקשורים דווקא לאירועים חריגים בחיי היומיום, לטוב ולרע.
הקורבנות הקשורים למעגל השנה כללו את קורבן התמיד שהוקרב מדי יום ואת הקורבנות הנוספים שהוקרבו מדי שבת ומועד ('מוספים'). הריטואל החוזר הקנה לאדם ביטחון, שנבע הן מתחושת הסדר והקביעות והן מהקשר שלו לקהילה.
הסוג השני של הקורבנות איפשר ליחיד ולציבור גם יחד לתת ביטוי למצבים חריגים – תודה ונדבה על הטוב, ומנגד בקשת מחילה וכפרה על הרע, עם תחושת הנחמה והתקווה שמתלווה לכך.
לא לחינם זרוע ספר מלכים בסיפורים על הקרבת קורבנות שלא כדין מחוץ לבית המקדש, בעיקר בממלכת ישראל, אך גם ב'במות' בממלכת יהודה.  נראה שהצורך במקום פולחן זמין וקרוב גבר על הדרישה לקורבן "תקני" שחייב הגעה לבית המקדש. רק הרפורמה המקיפה שביצע יאשיהו הצליחה להתגבר על הרגל כה מושרש. בימי בית שני כבר מיצב בית המקדש את מעמדו לא רק כמרכז דתי אלא גם כמרכז לאומי, ועיקר העבודה בו היתה קורבנות ציבור. אך עדיין היחיד הרגיש שותף להקרבה, בין אם בהשתתפות כספית ובין אם בעלייה לרגל.

 להקריב כדי להתקרב
חורבן בית שני  טרף את הקלפים פעם נוספת. הקורבנות, שפעם אחת כבר שינו את ייעודם, איבדו עכשיו לגמרי את מקומם. מה, אם כן, ימלא את החלל?
באופן רשמי, התפילות שימשו כתחליף. למעשה, כבר בימי בית שני קבעו אנשי כנסת הגדולה תפילה כנגד כל קורבן ציבור, והנוסח הסופי שהתגבש כלל גם בקשות והודיות של היחיד. ובכל זאת, משהו חסר. האפשרות לתת משהו פיזי משלך כדי להתקרב לאל לא רק בדיבור אלא גם במעשה.
בנקודה זו התחולל המהפך. את מה שעשתה התפילה לקורבנות הציבור הקבועים, עשתה ההלכה לקורבנות היחיד. המפעל ההלכתי האדיר  – שהחל בימי המשנה, הורחב בתקופת התלמוד וממשיך באופן דינמי עד ימינו – יצר שפע הזדמנויות  להקרבה אישית. מילת המפתח היא "סייג". כדי לא להגיע לאיסורי התורה, נקבעו 'שוליים' רחבים, שלא אחת זכו גם הם בסייגים משלהם. פרטי הפרטים של הקורבנות הוחלפו בפרטי פרטים של קיום המצוות ויצרו דרך חדשה להתקרבות באמצעות הקרבה.

וכמו בגלגול הקודם, גם הפעם הגיעה ההשראה מדת אטרקטיבית אחרת שנמצאה בסביבה. הנצרות, שהלכה והתגבשה בדורות שלאחר חורבן בית שני. ישו עצמו נתפס כמי שהקריב את עצמו כדי לכפר על המאמינים ובכך סימן את הדרך: הקרב את הגוף, הצל את הנפש. מכאן קצרה הדרך לאחד העקרונות המכוננים בנצרות – עקרון הכפרה. ככל שיותר תענה את גופך ותתנזר מהנאות שונות, כך תכפר על חטאיך ותגיע לחיבור קרוב יותר לאלוהים. ההלכה היהודית, על אף שלא זו היתה כוונתה, הגיעה למעשה לאותו מקום. במקום עולות וזבחים נדרש כעת המאמין להקריב מעצמו ממש – מזמנו, מהנוחות היומיומית שלו, ובעיקר מהגשמת רצונותיו ותאוותיו. אתה חושק בארוחה טובה? רכילות עסיסית? יחסי מין? תצטרך לעשות זאת בכפוף לוויתורים ולהגבלות שמטילה עליך ההלכה. אך יש תמורה בעד התורה: ככל שהאדם מקריב יותר ומתקשה ביותר בביצוע המצווה, כך שכרו גדול יותר, לפי הכלל המשנאי "לפום צערא אגרא".

אבל – קורבן וקוץ בו. שניים למעשה:

1. 'הרהורי עבירה קשים מעבירה'
יחד עם ההזדמנות החדשה להקרבה, סיפקה הנצרות גם סוג חדש של חטאים: החטא שבמחשבה. החוק המקראי נעדר כמעט לחלוטין התייחסות למתחולל בנפשו של האדם פנימה. אפילו האיסורים הבודדים שכן מתייחסים לכך, כמו "לא תחמוד" או "לא תשנא את אחיך בלבבך" מתורגמים בדרך כלל להשלכות המעשיות שלהם. הנצרות, לעומת זאת, פטרה את המאמינים כמעט לחלוטין ממצוות מעשיות, אך מנגד הפכה, בעיקר בגרסתה הקתולית, למשטרת מחשבות. בגירסה היהודית  אלו "הרהורי עבירה" – מושג שהחל להופיע רק מימי המשנה ואילך, ומתייחס בעיקר למחשבות על מין. אלא שבעוד שהנצרות כללה גם מנגנון של וידוי וכפרה, הרי שביהדות אין כל מיפלט. מכאן ואילך עתידים דורות של מאמינים להתייסר על כל בדל הרהור לא טהור שחלף במוחם. בהיעדר כפרה, הדרך היחידה להתגונן היא באמצעות מניעה. תילי-תילים של סייגים והרחקות שנועדו להפריד בין המינים, להרחיק את הפיתויים וליצור מתרסים בפני יצר הרע. האם זה עוזר? די להיכנס לאחד ממדורי השו"ת ברשת כדי להיווכח עד כמה כל אותם גדרי צניעות מובילים דווקא לעיסוק אובססיבי במיניות.

2. 'מעלין בקודש ואין מורידים'
בעוד שלקורבנות המקראיים היה שיעור ומידה, בקורבנות האישיים – השמיים הם הגבול. יתרה מזאת – 'רף הטוהר' של שומר המצוות נמצא מלכתחילה במקום גבוה. הקפדה על אוכל כשר, שמירת שבת או טהרת המשפחה, שייראו לעיניים חילוניות כקורבן אדיר, מובלעות ממילא בשיגרת החיים היומית של האדם הדתי. כיצד, איפוא, ניתן להגיע לחוויה המזככת של ההקרבה? רק על ידי העלאת הרף ויצירת חומרות חדשות לבקרים. ככל שאורח החיים המוקפד נעשה נורמה, הפך הקורבן למטרה בפני עצמה, מעין מדד לרמה הדתית של האדם. לא במקרה תהליך זה מאפיין את יהדות אשכנז, שמוצאה בארצות אירופה הקתוליות, ונעדר מאורח החיים המסורתי של עדות המזרח (לפני שאימצו את תו התקן האשכנזי).

המגמה היודו-קתולית גורמת לאימוץ נורמות מחמירות, הן בתחומי הכשרות והן בתחום הצניעות וההפרדה בין המינים. בתחום הכשרות בולט הדבר בעיקר בכל הקשור לטַרֶפֶת הפסח האשכנזית, עליה כתבתי כאן, ובהרחבה הגורפת בדרישות מבתי עסק כתנאי לתעודת כשרות.  בתחום הצניעות מייאש כבר למנות את שלל המקרים של הדרת נשים וביזוי נשים תוך נפנוף ב"כבודה של בת מלך", ואת ההפרדה המלאכותית והמעוותת בין המינים, החל ממדרכות מאה שערים, דרך הפרדה בין אבות ובנותיהן באירועים חינוכיים ועד שעות נפרדות בגן שעשועים .לעומת זאת, קולה של ההנהגה הרבנית כמעט שלא נשמע בתחומים כמו צדק חברתי, שוויון זכויות וקריאה נגד שנאת הזר והשונה.

אחרי אלפיים שנה חזרנו לנקודת ההתחלה. שוב עצם ההקרבה הוא חזות הכל,  גם על חשבון ערכי צדק ומוסר, יחסים בין אדם לחברו וסולידריות קהילתית.  ולכך יפים דבריו  של הנביא הושע: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא-זָבַח; וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת".

 

מודעות פרסומת