וַיֶּאֱהַב הַמֶּלֶךְ אֶת-אֶסְתֵּר מִכָּל-הַנָּשִׁים, וַתִּשָּׂא-חֵן וָחֶסֶד לְפָנָיו מִכָּל-הַבְּתוּלוֹת;
וַיָּשֶׂם כֶּתֶר-מַלְכוּת בְּרֹאשָׁהּ, וַיַּמְלִיכֶהָ תַּחַת וַשְׁתִּי
(אסתר ב 17)

מגילת אסתר מציגה בפנינו סיפור הצלה מופלא, שמתחולל בעטיין של שתי נשים.
הוא מתחיל  עם סירובה של ושתי להופיע במשתה בעלה, המלך אחשוורוש, ממשיך בבחירתה של אסתר כמחליפה, ומסתיים בכך שהיא מצליחה לשנות את החלטות המלך ולהציל את עמה. ליופיה ולעובדה שמצאה חן בעיני המלך יש חלק נכבד בכך.
אבל הפטנט של 'סובבי לו את הראש ואז תסובבי אותו על האצבע' לא התחיל עם אסתר. קדמו לה רבות אחרות במקורותינו. איך מתייחסים לאשה כזאת, שמפעילה במכוון את קסמיה על הגבר?

זרה זה רע?
ראשית, כדאי לשים לב לכך שכמעט תמיד מדובר בנשים שאינן 'משלנו' – תמר הכנענית, אשת פוטיפר המצרית, יעל אשת חבר הקיני, דלילה הפלישתית, רות המואביה, ובמובן מסויים גם אסתר, שאמנם היתה יהודיה, אבל מתבוללת. התנ"ך עושה הפרדה מאוד ברורה בין התנהגותן ואופיין של בנות ישראל הכשרות לאלו של שאר העמים. לא לחינם מקדיש ספר משלי קטעים שלמים לאזהרות מפני מזימותיה של האשה הזרה, הסקסית-להכעיס: "כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת" (משלי ה' 3-4) "לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה….הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת, בְּבֵיתָהּ לֹא-יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. פַּעַם בַּחוּץ–פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל-פִּנָּה תֶאֱרֹב" (משלי פרק ז).

שנית, ההתייחסות הערכית למעשה היא תמיד על פי מבחן התוצאה – טוב ליהודים או לא. קבלו במחיאות כפיים את המתמודדות בתכנית 'מופקרת או תפארת'. באגף אחד – הגויות שטופות הזימה שאורבות לבחורינו המצויינים כדי להכשיל אותם. כזאת היא אשת פוטיפר הנימפומנית, שלא מפסיקה להטריד את יוסף יפה- התואר על בסיס יומיומי. עד לאותו יום ששניהם היו לבד בבית וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי. יוסף נמלט  כשהוא משאיר את מעילו בידיה, מואשם בעלילת אונס ומושלך לבית הסוהר. כמוה גם דלילה, שהתבקשה על ידי סרני פלישתים לפתות את שמשון כדי לדעת מה סוד כוחו. שלוש פעמים הוא מצליח להטעות אותה, עד ש-"וַיְהִי כִּי-הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל-הַיָּמִים–וַתְּאַלֲצֵהוּ,  וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת". על ה'ותאלצהו' אמרו חז"ל "שהיתה שומטת עצמה מתחתיו בשעת התשמיש". שמשון, שלא היה יכול יותר לעמוד בטיזינג הזה נשבר ומגלה לה את האמת:  "אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי, וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם". דלילה מגלחת את מחלפות ראשו ומסגירה אותו, ללא כוחו האגדי, ליד פלישתים.
מנגד עומדות הנשים הצדקניות שבזכותן נגאלו ישראל: תמר ורות, שיכולתן לפתות בעורמה את נכבדי היישוב הקימה לנו את שושלת בית דוד, יעל ש"בֵּין  רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב… בַּאֲשֶׁר כָּרַע, שָׁם נָפַל שָׁדוּד" סיסרא שר הצבא הכנעני, וכמובן אסתר, ששליטתה ברזי חדר המיטות הצליחה להציל את יהודי פרס ממזימתו של המן .
מסקנה – פורנוגרפיה היא עניין של היסטוריוגרפיה.

בין הסדין והסדן
אני מבקשת להציג חלוקה אחרת. חלוקה שאינה בוחנת את התוצאות אלא את המטרה והדרך אליה.

כאשר דנים בדמותה הספרותית של האשה, היחס כלפיה יכול להיות אחד משניים: יחס מיני, שהוא מטיבו טעון וכרוך במתח ארוטי, או אהבת אם, שהיא רגש שונה במהותו. זוהי אהבה נטולת מתחים, מלאת חום והבנה ומספקת תחושה של מנוחה וחסות.

אם נבדוק את כל מעשי הפיתוי שמנינו, נגלה שקו החלוקה עובר בין הנשים שהיו מעוניינות לשכב עם הגבר לבין אלו שרצו לנצח אותו. תמר, רות ואשת פוטיפר, שעניינן היה בכיבוש מיני של הגבר, עשו זאת באמצעות הצד האירוטי, בין אם עטוף בתחבולות ותחפושות ובין אם גלוי ובוטה. אך כשהיעד הוא מפלתו של הגבר, הארוטיקה לבדה לא מספיקה. לכן, גם אצל דלילה וגם אצל יעל מתלווים לפיתוי הנשי אלמנטים אמהיים. כי רק בדרך זו הן יכולות להביא את הגבר למצב נפשי של התמסרות נטולת חשד, להסיר ממנו את כל ההגנות ולהותיר אותו חשוף ופגיע. יעל מזמינה את סיסרא הנמלט לסור לאוהלה, משקיטה את חששותיו ואז – כמה סמלי – משקה אותו חלב. הוא עייף, היא משכיבה אותו לישון ומכסה אותו בשמיכה, כאם המשכיבה את ילדה. באופן דומה, דלילה מיישנת את שמשון על ברכיה, באחת הסצינות הכי נוגעות ללב בתנ"ך – רגע נדיר שבו הבריון המגודל מרשה לעצמו לחזור להיות ילד קטן, השואב ניחומים ממעשה של זה של רוך אמהי. ודווקא אותם רגעים אינטימיים של התמסרות ואמון מוחלט, הם שמביאים על שני הגברים את אובדנם.

הנכונות הזאת להתמסר אומרת משהו על הגברים לא פחות מאשר על הנשים. היא מעידה על הצורך העמוק שלהם להרפות לפעמים, לעצום עיניים , ורק לחזור להיות הילד של אמא. 'הכניסיני' של ביאליק מבטא זאת בצורה הטובה ביותר: "הַכְנִיסִינִי תַחַת כְּנָפֵךְ, וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת, וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט ראשִי, קַן-תְפִלּוֹתַי הַנִדָחוֹת". לא את האהבה האירוטית והסוערת הוא מבקש, אלא את האהובה שאפשר להניח את הראש בחיקה כמו ילד בחיק אמו, ולזכות בחום, הגנה ואוזן קשבת. את זו שאפשר לבקש ממנה "שְׁחִי ואֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי", כמו מאם הכורעת אל בנה כדי שילחש סוד באוזנה.

א-יידישע פאם-פאטאל
באיזו דרך נוקטת אסתר? המשימה שלה קשה יותר מזו של כל הנשים שמנינו. היא צריכה להתמודד עם שני גברים – לפתות את האחד ולנצח את השני. לכן היא היחידה שמשתמשת במודל כפול – מיניות מזה ויחס אמהי מזה. כלפי אחשוורוש היא מפעילה את כל השטיקים הנשיים: תמרוקים, בשמים ושמן המור, פלוס ההמלצות של הגי סריס המלך שומר הנשים, שמתוקף תפקידו בוודאי יודע משהו על ההעדפות של המלך. כלפי המן, לעומת זאת, היא מתפקדת בתור האם הגדולה – מקרבת, מקשיבה, מאכילה ומשקה. בשלב הזה מערך הכוחות בין הנפשות הפועלות מציג מעין משפחה: אבא אחשוורוש ואמא אסתר, ומולם שני הילדים מרדכי והמן, שלא מפסיקים להתקוטט ביניהם ולהלשין אחד על השני, עם 'הוא התחיל' ו'תגידי לו', עם 'נה לך, דווקא ודווקא אני לא משתחווה' מצד מרדכי, ו'חכה-חכה שאני אספר לאבא' מצד המן.

אחרי המשתה הראשון המן עוד משתבח במעמדו כבן המועדף: "אַף לֹא-הֵבִיאָה אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשָׂתָה כִּי אִם-אוֹתִי; וְגַם לְמָחָר אֲנִי קָרוּא-לָהּ עִם-הַמֶּלֶךְ". אבל במשתה השני היוהרה מתחלפת באימה, כשאסתר קורעת את המסכה מעל פרצופו ומגלה לאחשוורוש מי עומד מאחורי המזימה להשמיד את עמה: "אִישׁ צַר וְאוֹיֵב, הָמָן הָרָע הַזֶּה!". בכעסו יוצא המלך מהמשתה אל הגינה, והמן המבועת "נֹפֵל עַל-הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ". בכך הוא מעביר אותה בבת אחת מההקשר האמהי – אל ההקשר המיני. טעות גורלית, כפי שיסתבר מייד. בטיימינג מופלא חוזר אחשוורוש לחדר, וקולט את המצב: "הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת-הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת?!". עוד דחיפה קטנה מחַרְבוֹנָה, שמזכיר את העץ שהכין המן למרדכי, שהוא דווקא "דִּבֶּר-טוֹב עַל-הַמֶּלֶךְ", והמן מוצא את עצמו תלוי . כי מילא שאתה מאיים בג'נוסייד, פרוצדורה די מקובלת בימים ההם. אבל ככה לפגוע בכבוד הגברי של המלך? על זה כבר אי אפשר לעבור בשתיקה.

בונוס: פוסט אורחת שלי בבלוג הבלשנות "דגש קל", בשני חלקים. כאן חלק א', וכאן חלק ב' , לפריקים של השפה העברית.

מודעות פרסומת