ארכיון לחודש: אפריל, 2013

לא שַלָוְת ולא נַחְת. אך כעת חיה / עוד נכון לנו ערב מנוחות, רעיה.
וּפַתָחְת חלונך ורגעת בו פלאים / והרוח תנע עריסות ותלויים
והרוח תאמר: בּנֵי צאני ואֵילַי / ונערות תזמרנה את שיר אַלְלַי.
וזימרו נערות: צמותינו קלעים / והערב עלינו יפה לאלוהים
והנה כמו ערב חשכנו / והנה מזמרות אנחנו.

רבו צער ורוגז, אך את הרואה / כי נכון לנו ערב מנוחות, רעיה.
והרהרנו דומם: מי באש יִצָּרֵף / ומי יִשָּקֵט, בת, ומי יִטָּרֵף
ומי יִשָּאֵר לבדד, ואולי / לא תקום בו גם רוח לומר אַלְלַי.
והנה הרהורינו רוגעים וגלויים / והערב עלינו יפה לאלוהים
והנה כמו ערב חשכנו / והנה חשכים אנחנו.

לא פיללת, לא חיכית. אבל את הרואה / כי נכון לנו ערב מנוחות, רעיה.
ונגעה בך בלי קול השמחה הרכה / והלבין השיער העוטר לרקה
והאושר יִגָּע וחַוָרְת כְּלֵילַי/ בהלך בם ירח ושיר אַלְלַי.
ודיברת: זה דודי העולה בבלואים / ואני לו אשתו היפה לאלוהים
ואראה את פניו וחשכתי / ולא אֵבְךְ, כי שפתַי נשכתי.

"שיר של מנוחות" קרא אלתרמן לשיר המצמרר הזה, שבהפוך-על-הפוך אין בו רגע אחד של מנוחה. רק זרמים תת-קרקעיים של אימה וחשכה. אלתרמן, כבר אמרנו, הוא אמן האסוציאציה מן המקורות*. במחי קוד בן שתיים-שלוש מילים הוא מצליח להשרות על הקורא את העולם הרגשי שהוא מכוון אליו, וכאן הוא עושה זאת בצורה מתוחכמת במיוחד. העין נתפסת קודם כל לשורות הקצובות שבמרכז השיר: "והרהרנו דומם: מי באש יִצָּרֵף / ומי יִשָּקֵט, בת, ומי יִטָּרֵף", שמהדהדות לנו את בית-דין-של-מעלה מתפילת 'ונתנה תוקף' של הימים הנוראים:

כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן: מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת,
מי בְקִצוֹ וּמִי לא בְקִצוֹ, מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ,
מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה,
מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ, מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף.

ההדהוד הזה כל כך חזק, עד שכמעט אנחנו מפספסים את הרמז שהוא מניח לפנינו ממש בתחילת השיר: לקרוא את ההמשך »

רוּחַ לוֹטְפָה עָבְרָה עַל פָּנַי
לוֹחֲשָה אַחַת-בַּמִּלּוֹת –
אֲדֹנָי.
(אמיר גלבוע, מתוך "הפסקה")

התנ"ך עתיר התגלויות אלוהיות דרמטיות. החל מ"תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" שנגלו לאברהם בברית בין הבתרים, וכלה בחזיונות הנביאים. מבין כל תיאורי ההתגלות, זה המכונה מעשה מרכבה של הנביא יחזקאל, הוא המרשים ביותר. תיאור השמיים הנפתחים והפירוט המדוקדק והציורי של המראות האלוהיים מקנים לפרק עוצמה רגשית אדירה. לא לחינם הוא הפך לנושא מרכזי של ספרות הקבלה, העוסקת בהתעלות מיסטית לעולמות העליונים. אתה קורא את המילים והלב הולך שבי אחרי הקסם המיסתורי שבהן: "וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת… וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן, וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן. וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה, לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹתֵיהֶנָה…וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ… וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם, וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן…". (יחזקאל פרק א). איזה מראה מדהים ומעורר יראה!

והנה, כשאנחנו מדפדפים אחורה לספר מלכים א' ולסיפור הקמת מקדש שלמה (מל"א ז-ח) אנו נתקלים בתיאור שמצלצל מוכר: לקרוא את ההמשך »