רוּחַ לוֹטְפָה עָבְרָה עַל פָּנַי
לוֹחֲשָה אַחַת-בַּמִּלּוֹת –
אֲדֹנָי.
(אמיר גלבוע, מתוך "הפסקה")

התנ"ך עתיר התגלויות אלוהיות דרמטיות. החל מ"תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה" שנגלו לאברהם בברית בין הבתרים, וכלה בחזיונות הנביאים. מבין כל תיאורי ההתגלות, זה המכונה מעשה מרכבה של הנביא יחזקאל, הוא המרשים ביותר. תיאור השמיים הנפתחים והפירוט המדוקדק והציורי של המראות האלוהיים מקנים לפרק עוצמה רגשית אדירה. לא לחינם הוא הפך לנושא מרכזי של ספרות הקבלה, העוסקת בהתעלות מיסטית לעולמות העליונים. אתה קורא את המילים והלב הולך שבי אחרי הקסם המיסתורי שבהן: "וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת… וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן, וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן. וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה, לְאִישׁ שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת אֵת גְּוִיֹתֵיהֶנָה…וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ… וְגַבֵּיהֶן וְגֹבַהּ לָהֶם וְיִרְאָה לָהֶם, וְגַבֹּתָם מְלֵאֹת עֵינַיִם סָבִיב לְאַרְבַּעְתָּן…". (יחזקאל פרק א). איזה מראה מדהים ומעורר יראה!

והנה, כשאנחנו מדפדפים אחורה לספר מלכים א' ולסיפור הקמת מקדש שלמה (מל"א ז-ח) אנו נתקלים בתיאור שמצלצל מוכר: "וַיַּעַשׂ אֶת-הַמְּכֹנוֹת עֶשֶׂר נְחֹשֶׁת…וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּכוֹנָה מִסְגְּרֹת לָהֶם…וְעַל-הַמִּסְגְּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר וּכְרוּבִים… וְאַרְבָּעָה אוֹפַנֵּי נְחֹשֶׁת לַמְּכוֹנָה הָאַחַת, וְסַרְנֵי נְחֹשֶׁת… וּמַעֲשֵׂה הָאוֹפַנִּים כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה  יְדוֹתָם וְגַבֵּיהֶם וְחִשֻּׁקֵיהֶם וְחִשֻּׁרֵיהֶם- הַכֹּל מוּצָק; וְאַרְבַּע כְּתֵפוֹת אֶל אַרְבַּע פִּנּוֹת הַמְּכֹנָה הָאֶחָת, מִן הַמְּכֹנָה כְּתֵפֶיהָ". ופתאום, למרבה האכזבה,  המסתורין נעשה הרבה פחות מסתורי. הרי כל אוצר המילים שנותן לחזון יחזקאל את אופיו המיוחד כבר מצוי כאן! האריות והבקר, האופנים והמכונות, הכרובים המכונפים, החזרה הריתמית על המספר ארבע ואפילו הביטוי "מרכבה" עצמו (שדווקא אינו מופיע ביחזקאל, אך הפך למזוהה עם חזונו). האמנם כל התיאור העוצמתי אינו אלא קופי-פייסט יצירתי במיוחד של פרטי המקדש?

פחד אלוהים
עבור המפרשים המסורתיים, לא העתקה יש כאן, אלא הוכחה לרוח האלוהית שעומדת מאחורי מקדש שלמה. או בלשונו של רד"ק: "ראה שלמה בחכמתו מה שראה יחזקאל בנבואתו". על פי גישה זו, הסיבה לדימיון בין שתי היצירות – הכתובה והבנויה – היא המקור המשותף שלהן: השראת השכינה.

אבל אפשר להסביר זאת גם אחרת. לא רוח אלוהים היא שאחראית לדמיון אלא דווקא הרוח האנושית ומגבלותיה.כדי להמחיש זאת, נשווה את חזון יחזקאל עם אם-כל-ההתגלויות – מעמד הר סיני. ליתר דיוק, ה"אפטר שוק" שאחריה:  בני ישראל במדבר, מייד לאחר המעמד המפעים של שמיעת עשרת הדברות. משה עולה להר סיני לקבל את לוחות העדות ו"בושש לרדת" ארבעים יום וארבעים לילה. העם חש שנותר ללא הגנה אלוהית ודורש מאהרון: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות לב 1). אהרון, אולי בניסיון למשוך זמן, מבקש את תכשיטי הזהב שלהם. העם נענה ברצון, ואהרון יוצר להם מהזהב "עגל מסכה". והנה, העם שזה עתה שמע מתוך האש והעשן את "אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים… לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה" אינו מהסס להכריז: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"! איך נעלמה כל-כך מהר הצהרת ה'נעשה ונשמע' המפורסמת?

עגלזהב

 שני המקרים מדגימים את התגובה המיידית, מהבטן, להתגלות אלוהית ראשונית ומטלטלת. במצב כזה פונה האדם באופן אינטואיטיבי אל החוויה הדתית הכי בסיסית שלו – זו שהוא מכיר מילדות. רק עד לשם יכול דמיונו להגיע. רק שם הוא יכול למצוא נקודת אחיזה. עבור בני ישראל אלו צלמי העגלים, המוכרים להם היטב מהפולחן המצרי. בשביל יחזקאל, כהן בן-כהנים, זו תמונת המקדש בירושלים, שבו גדל והתחנך. לא רק האדם הוא תבנית נוף מולדתו, אלא גם דמות האלוהים שהוא מסוגל לשוות לנגד עיניו.

 אלוהי הילדים הקטנים
גם בהתגלויות נוספות ניתן לגלות את עקבותיו של עולם הילדות, אם גם בצורה מרומזת יותר. למשל זו של יעקב. "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו" (בראשית כ יב-יג). ממש כמו בילדותו, עת היה "תם יושב אהלים", פאסיבי תחת השגחתה המגוננת-מדי של רבקה אמו, כאשר העולם החיצוני, העולם של הגדולים, מגיע אליו רק באמצעות התיווך של שליחים שבאים והולכים – אמו, עבדי אביו, ואחיו עשו איש השדה.

אצל יוסף בנו נעצרת ההתגלות הישירה, שליוותה את שלושת האבות. ובכל זאת, יש לאלוהים מה לומר לו, גם אם בעקיפין. "בִּלְעָדָי. אֱלֹהִים יַעֲנֶה אֶת-שְׁלוֹם פַּרְעֹה" עונה יוסף לפרעה המבקש ממנו פתרון לחלומותיו (בראשית מ טז). מי שזכה בילדותו לכינוי הלעג "בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה", ימצא גם בבגרותו את אלוהיו – בחלומות ובפתרונם.

ויש מי שאלוהי ילדותו הוא בשר ודם: שמואל נמסר בגיל רך למשמרת עלי הכהן ובניו המושחתים במקדש אלוהים בשילה. אך "דְבַר-יְהוָה הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שמואל א' ג). לכן הוא כלל אינו מסוגל לזהות שאלוהים הוא שקורא לו בלילה. פעם אחר פעם הוא רץ אל עלי בקראו "הנני", נכון לשרתו כפי שהורגל מקטנותו. וגם כאשר מתברר לו כי אלוהים מדבר אליו, היראה שלו אינה מפניו, אלא מתגובתו של עלי עצמו, מי שעד כה היה אלוהים בשבילו.

אבל התגובה המאלפת ביותר, לדעתי, היא זו של משה, כאשר אלוהים נגלה אליו במדבר מתוך הסנה הבוער. תשובתו המיידית נוגעת בנקודה הכי בסיסית של חייו. זו השאלה הנוקבת: "מִי אָנֹכִי?". זה שגדל כנסיך בבית פרעה המשעבד, או זה שגילה כי הוא בעצם משתייך לעם העבדים?  מהי זהותו ולמי הוא חייב נאמנות?

 ואולי דווקא מיקומו הייחודי – בין דתות ובין תרבויות – הוא שאיפשר לו להיחלץ מתוך התבנית המקובעת. בניגוד לשאר העם, ואפילו לאהרון אחיו, ובניגוד לכל נושאי ההתגלות שתוארו כאן, הוא היחיד שהצליח להתנתק מילדותו ולצאת אל התחלה חדשה, עִם אל חדש ולא מוכר, מבלי לפנות לאחור.

מודעות פרסומת