במערבונים הקלאסיים, הטוב הוא כליל המעלות, ואילו לבאד-גאי תמיד יש איזה סימן שמסגיר אותו – צלקת נסתרת, ניצוץ בזווית העין או מניירה מעוררת חשד. במקרא, לעומת זאת, הדברים מורכבים יותר. הסיפורים מעוצבים באופן ריאליסטי, כך שאין בהם דמויות מופת חד-ממדיות. שום חולשה אנושית אינה זרה לאבות האומה, שופטיה ומלכיה – קנאה, תאווה, רדיפת בצע ורדיפת כבוד, ולך תנסח כלל אצבע לאבחון צדיקים ורשעים.

The_good__the_bad_and_the_ugly_by_AtixVector

בדיוק אל החלל הזה נכנסים מדרשי חז"ל. עבורם, הסיפור המקראי הוא עוגן לתלות בו את המסר החינוכי-מוסרי הרצוי, בדרך כלל באמצעות אגדה על הנפשות הפועלות. ומכיוון שהמסר הוא העיקר, החלוקה בין טוב לרע משורטטת בקווים ברורים. כאן אין מקום לערפול. יותר מזה, המדרש נוטל לעצמו חרות לעצב את דמותם של הגיבורים בהתאם לאג'נדה שלו,  לעיתים גם בניגוד לפשט הכתוב. וככל שהנושא טעון יותר – הלכתית, חברתית או תיאולוגית – כך המדרשים לגביו מרחיקי לכת יותר.

דווקא משום כך בחרתי להקדיש את שלושת הפוסטים הבאים לשלושה נושאים טעונים במיוחד, ולבדוק איך מצטיירים גיבוריהם בראי המדרש.

1. נדרים ונצחונות

על פי התפיסה המקראית, ולמעשה תפיסת המזרח הקדום כולו, הניצחון בקרב תלוי לא רק בגבורת האדם אלא גם בעזרת האל. אחת הדרכים הבדוקות לגייס את אלוהים היא באמצעות שבועות ונדרים שמטיל המנהיג על פקודיו או על עצמו.  המקרא מספר לנו על שלושה מקרים בולטים, ודרך שרטוט הנפשות הפועלות מגדיר את הנורמות המוסריות שלו. אבל חז"ל, כך מתברר, מְלַהֲקים את הדמויות קצת אחרת.

 הטוב – יונתן 
סיפור יונתן ויערת הדבש (שמ"א יד) הוא הסיפור האולטימטיבי על הבן המורד באביו, ואף מתגלה כטוב ממנו. מנקודה זו מתחיל הקרע המתמשך בין שאול ליונתן, שיגיע לשיאו כאשר יונתן יתייצב בגלוי לצד דוד נגד אביו.

הסיטואציה הנוכחית: קרב מכמש. יונתן – נועז, ישר ואמיץ, טועם מעט דבש תוך כדי הלחימה, ובכך מפר בלא-יודעין את נדרו של שאול, שהשביע את לוחמיו "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם עַד-הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי". הפרת הנדר מחייבת עונש מוות, אך המקרא מתייצב בגלוי לצידו של יונתן. לזכותו עומדת העובדה שהוא בכלל לא שמע את הנדר, בהיותו בעיצומה של גיחת-פתע פרטית שהביאה למעשה את הניצחון. בנוסף, מסתבר כי הצום הכפוי שהטיל שאול על הלוחמים רק החליש אותם ופגע ביכולת הלחימה שלהם, בעוד שיונתן טעם מן הדבש "ותארנה עיניו". נכונותו של יונתן לקבל על עצמו ללא ערעור את עונש המוות מעוררת אצל הקורא אהדה והערכה לאומץ לבו, ועמדת העם המתגייס לפדות אותו מחזקת תחושה זו.

המפרשים, במקרה זה, מיישרים קו עם הסיפור המקראי ואף מדגישים את זכאותו של יונתן. על הביטוי "ותארנה עיניו" מפרש מצודת דוד: 'כי חשכו בעבור הרעבון'. זה הכול. מעשהו של יונתן נעשה פשוט כדי להתחזק אחרי יום הלחימה המתיש. זה לא מקרה של כניעה גורפת לפיתוי תוך הפרה מודעת של האיסור, כמו במעשה עכן אליו אתייחס בהמשך.
המגמה הזו של 'טיהור' יונתן ע"י המפרשים מתחזקת עוד יותר בפרקים הבאים, כאשר "נֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ". אז נתלים המפרשים בתוספת האות ה' לשמו של יונתן, כסימן לרוח האלוהים שבו.

 הרע – יפתח
בדומה לשאול, גם יפתח הגלעדי מוצא את עצמו במצב שבו הנדר שנדר מוסב דווקא על ראש היקר לו מכל – בתו היחידה (שופטים י"א). לפני צאתו לקרב הוא נודר: "אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי… וְהָיָה לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ עֹלָה". יפתח מנצח, אך בתו היא שיוצאת לקראתו בתופים ובמחולות.

המפרשים חלוקים ביניהם בשאלה האם הוא הקריב אותה בפועל או רק דן אותה לחיי נזירות. אבל על דבר אחד אין חולק: יפתח, שעל פי הסיפור המקראי היה "גִּבּוֹר חַיִל" שניחן באומץ, יושר פנימי ואמונה דתית עמוקה, מי שהצליח להתגבר על מוצאו הנחות ולהגיע להנהגה בזכות תכונות אלו, הופך במדרשי חז"ל לבּוּר אטום ויהיר. וכך דורשים על הפסוק מספר משלי 'גֶּבֶר רָשׁ וְעֹשֵׁק דַּלִּים' – "זה יפתח שהיה רש בתורה… ועושק את הדלים" (תנחומא בחוקותי). אם היה בן תורה, היה ודאי חושב מלכתחילה על האפשרות שתצא לקראתו חיה טמאה שאסורה בהקרבה.

וכאילו לא די בסיפור הטרגי כשלעצמו, המדרש מעצים אותו עוד יותר. בת יפתח, שבמקרא היא פאסיבית ומקבלת את הדין, הופכת במדרש לבעלת טענות מוסריות והלכתיות, שמציבות אותה מעל אביה: "כיוון שביקש לקרבה, היתה בוכה לפניו… אבי, יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקב"ה בתורה שיהו ישראל מקריבים לפני הקב"ה נפשות אדם?!… ולא שמע לה".

התעקשותו של יפתח, שעל פניו ניתן לראות בה ביטוי לאמונה תמימה שאינה מחפשת לה הקלות למרות הכאב והקושי, הופכת במדרש לגאווה ומשחקי כוח. הרי יכול היה לפנות לפנחס הכהן ולהתיר את נדרו, אלא "…פנחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול, ואיך אלך אצל עם הארץ? ויפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט!? בין זה לזה, אבדה עלובה זו מן העולם".

כדי להדגיש עד כמה דמותו של יפתח שלילית ומעשהו נורא, מגייס המדרש לעזרתו גם את העולמות העליונים – "עלה ושחטה. ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני"? – וגם את העולמות התחתונים, כשהוא מחיל על יפתח מיתה איומה. הפסוק המסיים "וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד" מעורר קושי בגלל לשון הרבים "ערי". על כך אומר המדרש: "בכל מקום שהיה הולך היה אבר נישול הימנו, והיו קוברין אותו שם". בררר…

והמכוער – עכן
מעשה יונתן שהוזכר קודם הוא מראה הפוכה לסיפור עכן. שלא כמו יונתן, עכן ידע היטב על החרם שהטיל יהושע על השלל שנלקח בכיבוש יריחו. (יהושע ז'), ובכל זאת לקח ממנו. רק בעקבות העונש האלוהי – תבוסה כואבת בקרב העי – ולאחר ש"נלכד בגורל", הוא מתוודה: "אָנֹכִי חָטָאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל…. וָאֵרֶא בַשָּׁלָל אַדֶּרֶת שִׁנְעָר אַחַת טוֹבָה וּמָאתַיִם שְׁקָלִים כֶּסֶף, וּלְשׁוֹן זָהָב אֶחָד חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים מִשְׁקָלוֹ, וָאֶחְמְדֵם וָאֶקָּחֵם". יש הבדל עצום בין ה"מעט דבש" שנדרש ליונתן להתאוששות, לבין החמדנות הברורה שעולה מפירוט הנכסים רבי הערך. על כך אין כפרה. עכן, בני משפחתו, ואפילו הצאן והחמורים השייכים לו נרגמים באבנים, נשרפים ושוב נסקלים, ושמם מונצח לדראון עולם: "עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

אלא שבניגוד לשני המקרים הקודמים, שבהם חז"ל מסמנים בצורה ברורה את הטובים והרעים, כאן הם נוקטים מהלך מורכב יותר. מצד אחד, בדומה ליפתח, המדרש אינו מסתפק בחטא עצמו אלא מייחס לעכן האשמות נוספות, ועוד בעלות גוון מיני, כדי להעצים את דימויו השלילי: "עכן מושך בעורלתו היה"; "בעל עכן נערה מאורסה". מצד שני הוא מספק לו נקודת אור בלתי-צפויה. על הפסוק מתהילים "זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ" אומר המדרש: "זה עכן שזבח את יצרו בתודה… שהראה לשבים את הדרך" (ויקרא רבה ט). בתודה? לא ממש. יותר כתגובה מאולצת לשיטות 'החוקר הטוב' של יהושע, שמפציר בו במתק שפתיים " בְּנִי שִׂים-נָא כָבוֹד לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל–וְתֶן-לוֹ תוֹדָה; וְהַגֶּד-נָא לִי מֶה עָשִׂיתָ, אַל-תְּכַחֵד מִמֶּנִּי", ורגע לאחר הווידוי משנה את הסגנון ומטיח בו "יַעְכָּרְךָ יְהוָה בַּיּוֹם הַזֶּה". והנה הווידוי הכפוי של עכן הופך למודל של חזרה בתשובה! ואם לא די בכך, המדרש גם הופך על פניה את קללתו של יהושע, ומזכה את עכן בחיי עולם הבא: "ביום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא".

 בלי נדר
אז מה היה לנו? אחד ילד-טוב-מכמש שגם המקרא וגם המדרש משבחים אותו. אחד שהמקרא מדבר בשבחו לצד הסתייגות מובלעת מפזיזותו, והמדרש משחיר אותו לחלוטין. והשלישי שלפי המקרא הוא חוטא גמור, והמדרש עושה עליו פליק-פלאק כפול: הוספת חטאים מזה ולימוד זכות מזה. איך אפשר להסביר את המהלכים הפרשניים הללו?

ההסבר נעוץ בשינוי העמוק שחל ביחס לנדרים וחרמות בין תקופת המקרא לתקופה של התלמוד ומדרשי האגדה. הנדר הוא סוג של עיסקה עם אלוהים: אתה תסייע לי ואני בתמורה אקח על עצמי התחייבות בלתי חוזרת כלפיך. ומכיוון שמדובר בהתחייבות כלפי שמיים, הפרתה היא חטא בל-יכופר. "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַד', אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ – לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ, כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל' ג).

בזמן התנ"ך זו היתה טכניקה מקובלת, כפי שמדגימים המקרים שנמנו כאן, כמו גם נדרו של יעקב הבורח מביתו ומייחל לשובו בשלום, או נדרה של חנה המתפללת לפרי בטן.
לא ברור מתי ולמה השתנתה גישה זו מקצה לקצה. קרוב לוודאי שהדבר קשור לחורבן הבית: נדרי ההקדש (הקדשת רכוש לבית המקדש) בוטלו, ומנגד – העובדה שהתפילה הפכה לתחליף קורבן העלתה את משקלן של המילים שאדם מוציא מפיו. מכל מקום, בתקופת התלמוד כבר קיים יחס שלילי ביותר לנדר: "כל הנודר, אף על פי שהוא מקיימו, נקרא חוטא"; "הנודר, כאילו נתן קולר על צווארו"; "בעוון נדרים בנים מתים" ועוד. הדיה של גישה זו ניכרים עד ימינו, החל מתפילת "כל נדרי" הפותחת את תפילת יום כיפור ומכניסה אותנו ליום הקדוש נקיים מכל נדר ושבועה, ועד מילות ההסתייגות "בלי נדר" שממהר אדם דתי להצמיד לכל הבטחה.

אם מסתכלים על שלוש הפרשיות הללו מבעד למשקפי ה"בלי נדר" רואים שחז"ל עקביים בגישתם: נדר זה רע. לכן, באופן אוטומטי מי שנפגע ממנו נמצא בצד של הטובים. כך, יונתן לא רק עולה באומץ לבו ובאישיותו על שאול, אלא גם אלוהים איתו, כפי שמסמל השינוי בשמו. בת יפתח אינה רק קורבן טראגי, אלא כמעט קדושה. התפלמסותה עם אביה מציבה אותה בדמות ה'תלמיד חכם' אל מול יפתח הבור והאלים, וטיעוניה חוזרים כהד בצווחתה של רוח הקודש.

מעשה עכן מסובך יותר. החטא הברור שלו, האיום האלוהי "לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם-לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם" והענישה הטוטאלית – אינם מאפשרים לחז"ל לעמוד לצידו כמו לצד שאר הנפגעים מהחרם. מה שהם כן עושים זה "לדלל" את החטא של הפרת הנדר בחטאים נוספים, כך שמשקלו היחסי קטן. בנוסף, אם אי אפשר לזכות את עכן בחייו, אפשר ואפשר להעניק לו זכויות בחיי הנצח שלאחר מותו.

ה'רע' של המקרא הוא מי שמפר נדר. ה'רע' של חז"ל – מי שנודר אותו. וכדי להעביר את המסר, אפשר אפילו להפוך גיבור לחוטא, וחוטא – לבעל תשובה.

Advertisements