תקציר הפרק הקודם: הרצון הטבעי לעשות סדר ולחלק את העולם לטובים ורעים, לא  כל-כך עובד כשמדובר בתנ"ך. ביהדות, בניגוד לנצרות, אין קדושים. יש דמויות אנושיות מורכבות שיש בהן צדדים לכאן ולכאן. לתוך המרחב הזה נכנסים מדרשי חז"ל, שמשתמשים בסיפור המקראי כבסיס להציג על גביו את הטוב והרע לפי תפיסת עולמם. כתוצאה מכך נוצר לפעמים ניגוד מרתק בין פשט המקרא לבין המדרש המתייחס אליו. פוסט זה, על שלושת חלקיו, בודק  את עמדות חז"ל כפי שהן משתקפות בראי המדרש.

2. סדר נשים

שלגיה ומכשפה

התנ"ך הוא ספר של גברים. הם אלו שמניעים את גלגלי ההיסטוריוגרפיה המקראית. תפקידן של הנשים המעטות הנכללות בו הוא לדאוג להמשך השושלת. ובכל זאת, פה ושם מפציעה דמות נשית שנוטלת חלק פעיל בעיצוב המאורעות, בדרך כלל באופן שקשור להצלת ישראל. כאלו הן אשת פוטיפר, שגרמה להשלכת יוסף לכלא ובעקיפין – לעלייתו לגדולה, רחב שסייעה למרגלי יהושע בן-נון בכיבוש יריחו, יעל ודבורה שהביאו לניצחון על צבא סיסרא ואסתר שהצילה את יהודי פרס. באחד הפוסטים הקודמים עסקתי באופן שבו מתאר אותן המקרא. ברשומה זו אסתכל עליהן מבעד למדרשי חז"ל.

אשת חשק
נתחיל מהמדרשים העוסקים בדמויות שהמקרא מצייר באופן לא מחמיא – רחב, הזונה האופורטוניסטית שממהרת לעזור לכובשים כדי להציל את עצמה ואת משפחתה, ואשת פוטיפר, הגבירה שמחזרת באינטנסיביות אחרי העבד הצעיר והנאה וטופלת עליו אשמות שווא כשהוא מסרב לה.

באופן מפתיע, חז"ל מגלים יחס סלחני מאוד כלפי שתי נשים אלו, והמדרש אף 'מחזיר אותן בתשובה'. לגבי אשת פוטיפר – בעוד שפשוטו של מקרא מדגיש את פריצותה, המדרש מייחס למעשיה כוונה לשם שמים: "שראתה באצטרולוגין שלה שעתידה להעמיד בנים מיוסף, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה" (בראשית רבה). לפי פרשנות זו, הניסיון שלה לשכב עם יוסף נבע מתוך הבנה מוטעית של דברי האסטרולוגים, וחטאה היה רק בעלילת השווא שטפלה עליו. בנוסף, ביותר מקורטוב של גאווה המדרש מדגיש עד כמה היה קשה לה לעמוד מול יופיו של יוסף שלנו:  "פעם אחת נתקבצו המצריות ובאו לראות יופיו של יוסף. מה עשתה אשת פוטיפר? נטלה אתרוגים ונתנה לכל אחת ואחת מהן, ונתנה סכין לכל אחת…כיוון שהיו מסתכלות ביופיו של יוסף היו חותכות את ידיהן. אמרה להן: ומה אתן בשעה אחת כך, אני שבכל שעה רואה אותו – על אחת כמה וכמה!" (מדרש תנחומא).

ואשר לרחב – אמנם דורות של תלמידים מריצים דאחקות על פירוש רש"י ש"מוכרת מזון היתה", אבל במדרשים התלמודיים לא עושים לה שום הנחות. להיפך –מדגישים את יופיה ומיניותה. המדרש מונה אותה כאחת מארבע הנשים היפות ביותר במקרא, ומציין שדי בהיזכרות בה ובאמירת שמה כדי להביא לשפיכת זרע: "אמר רבי יצחק, כל האומר רחב רחב מיד ניקרי"(בבלי מסכת זבחים) .שלא לדבר על הרזומה המקצועי רב השנים שלה:  "אין לך כל שר ונגיד שלא בא על רחב הזונה. אמרו: בת י' שנים הייתה כשיצאו ישראל ממצרים וזנתה כל 40 שנה שהיו ישראל במדבר" (ילקוט שמעוני).
והנה, דווקא לאשה כה מפוקפקת מסדר המדרש קריירה שניה: המשכו של אותו מדרש טוען ש"בת נ' שנים התגיירה", ועל פי מדרשים אחרים היא אף התחתנה עם יהושע בן-נון ו"העמידה שמונה נביאים והם כהנים". השם שהיה מושא לתשוקה הופך עכשיו כינוי לצדקת: "רחב – שהיתה רחבה בזכויות".

עושה רצון בעלה
ה'שידוך' שעושים חז"ל בין רחב ליהושע מראה לנו שעם כל ההבנה שלהם לחולשות אנושיות, הסדר החברתי חייב להישמר. וסדר חברתי, בכל הנוגע לנשים, פירושו שאשה נמצאת תמיד ברשות גבר ועושה כרצונו – תחילה אביה ולאחר מכן בעלה. זה נכון אפילו לגבי יעל, שתהילתה בסיפור המקראי באה לה מהחיסול הממוקד שביצעה  בסיסרא. ולעומת זאת במדרש: "מה נשתנית יעל אשת חבר הקיני מכל הנשים כולן, שבאת תשועה גדולה לישראל על ידה,… כך אמרו חכמים: יעל אשה כשרה היתה ועושה רצון בעלה היתה. מכאן אמרו אין לך אשה כשרה בנשים אלא אשה שהיא עושה רצון בעלה" (תנא דבי ר' אליהו רבה) . יעל של המקרא מפגינה יוזמה, נחישות, עורמה, ואולי גם הקרבה עצמית המשתמעת מהפסוק "בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב בֵּין רַגְלֶיהָ". יעל של המדרש הופכת דוגמה ומופת לדורות הבאים בזכות עניין אחד ויחיד, שאין לו כל זכר בכתובים – הציות לבעלה.

אז מה עושים עם הסיפורים שבהם אין בעל? המדרש כבר דואג להשלים את החסר. את רחב, כאמור,  'חיתנו' עם יהושע. באופן דומה, הופך המדרש את מרדכי, בן דודה של אסתר, לבעלה. על הפסוק "ובמות אביה ואמה לקחה מרדכי לו לבת" דורשת הגמרא במסכת מגילה "אל תקרי לבת אלא לבית".
על פניו לא ברור למה המדרש צריך 'לחתן' אותם. הרי בכך הוא מעמיד את מרדכי כמי שמסרסר באשתו ושולח אותה אל המלך. אפשרות אחת היא שחז"ל העדיפו את האופציה הזאת, שיש לה כמה תקדימים בתנ"ך, לעומת התיאור של גבר ואשה בקירבה אינטימית שאינה נישואים. המהר"ל מספק סיבה אחרת: "… כי אם לא כן לא היתה ראויה אסתר לגאול את ישראל, כי אין ראוי שתבוא הגאולה על ידי אשה, כי עצם האשה שהיא תחת בעלה משועבדת, ואין האשה מוכנת לגאול את אחר…ומפני שהיתה אשתו נחשבו כמו אדם אחד…"

אין מעמידין אשה במלכות
התפיסות הללו של חז"ל עומדות במבחן קשה באותם סיפורים מקראיים בודדים שבהם מופיעה אשה במשרה רמה בזכות עצמה. הנה למשל מלכת שבא ששמעה על חוכמת שלמה המלך "וַתָּבֹא לְנַסֹּתוֹ בְּחִידוֹת. וַתָּבֹא יְרוּשָׁלְַמָה בְּחַיִל כָּבֵד מְאֹד גְּמַלִּים נֹשְׂאִים בְּשָׂמִים וְזָהָב רַב מְאֹד וְאֶבֶן יְקָרָה" (מל"א י 1-3). הרעיון של מלכה-אשה בראש מפגן עוצמה שכזה נראה לחכמי הגמרא כה מופרך עד ש"אמר  ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל האומר מלכת שבא אשה היתה אינו אלא טועה, מאי מלכת שבא, מלכותא דשבא" (בבא בתרא טו). מדרשים אחרים, שיש להם הד גם בקבלה וגם במסורת האתיופית, מדגישים את אופי המפגש המיני ביניהם, כמו גם את קרב המוחות שהסתיים כמובן  בנצחונו המהדהד של שלמה.

אך מלכת שבא עוד יכולה איכשהו לעבור את הרף, כי היא זו שבאה אל הגבר ואף נכנעה לו. מה שאי-אפשר לומר על "דְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת–הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא" (שופטים ד, א).  גם נביאה, גם שופטת (הראשונה בספר שופטים שזוכה לתואר זה!), גם מנהיגה צבאית רבת תושיה וגם משוררת, וכל זאת  – ללא בעל מאחוריה. ואם לא די בכך, עוד יש לה חוצפה לחלק פקודות לגברים: "וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם…וַתֹּאמֶר אֵלָיו…לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן". את חסרון הבעל פותרים בכך שהופכים את הביטוי המליצי 'אשת לפידות', ל"אשתו של לפידות", כולל ניסיון מפוקפק לזהות את אותו לפידות עלום עם ברק עצמו. ההתנהגות שלה, לעומת זאת, נתפסת כגאווה בלתי נסלחת: "אמר רב יהודה אמר רב, כל המתייהר – אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו, שנאמר: עד שקמתי דבורה … וכתיב עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר". (פסחים סו). יהירותה היא שהרחיקה ממנה את הנבואה וצריך לעורר אותה מחדש. שבירת הסדר החברתי כה חמורה בעיני חז"ל, עד שרבי ברכיה מונה ארבעה מקוננים 'שלושה בעלמא ואחד באשה'. שלוש הקינות הראשונות הן על הנוטה למות, על הגיבור שנחלש, ועל פיקח שהתעוור. הקינה הרביעית היא "אוי לו לדור שאשה מנהיגתו – ודבורה אשה נביאה".

השם אשם
במאמצי הגינוי של חז"ל כלפי דבורה כל האמצעים כשרים. אפילו ניגוח שמה. וכך רב נחמן במסכת מגילה דורש לגנאי את שמותיהן של שתי הנשים היהודיות היחידות שנשאו בתפקיד רוחני-ציבורי – דבורה השופטת וחולדה הנביאה (בתרגום לעברית): "שתי נשים יהירות היו ושמותיהן מעידים. אחת שמה דבורה ואחת שמה חולדה".
האמנם שמות של חיות מצביעים על  פגם באדם? לא אם אתה גבר. נושאי שמות כמו שפן או עכבר ממלאים תפקידים בכירים בבית המלוכה. "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן וְאֶת עַכְבּוֹר בֶּן מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר…" (מל"ב כב 12). גברים נועזים שנקראים נחש(ון) וכלב זוכים במדרש לשבחים על אומץ לבם: "למה נקרא שמו נחשון, על שם שירד תחלה לנחשול שבים" מספר המדרש על נחשון בן עמינדב. ואילו על   כלב בן יפונה, שנמנה עם 12 המרגלים שנשלחו לתור את הארץ ולא הצטרף לתבוסתנותם, נאמר: "אמר לו הקב"ה למשה: טובה גדולה אני מחזיק לו, שנאמר 'זולתי כלב בן יפנה'. מהו זולתי? לזה אתי" (מדרש במדבר רבה). אך כשדבורה מפגינה מנהיגות היא מואשמת ביוהרה,  והרי "לא יאה יהירותא לנשים".

החוק המקראי, יש לומר, עולה בקנה אחד עם תפיסת חז"ל. האשה נחותה מהאיש ולעולם היא עומדת בצילו ופועלת מכוחו. בסיפור המקראי, לעומת זאת, מבצבצת פה ושם אפשרות אחרת, חתרנית-משהו, שמכירה בקיומן של נשים עצמאיות ודעתניות ונותנת להן מקום. את הסדקים הללו ממהרים מדרשי חז"ל לסתום.  וכמו בפרק הקודם, גם כאן: כל דמות שחז"ל 'משחירים'  או 'מלבינים' מלמדת אותנו על תפיסת עולמם, המעצבת את תודעתם של דורות, עד ימינו-אנו. המסר ברור: כל עוד את נשארת במסגרת הטייפ-קאסט הנשי המסורתי, בין אם זו אשת-איש נאמנה, גבירה מפתה או אפילו זונה, נוכל להכשיר את השרץ. אך נסי לעבור אל קדמת הבמה, לתפקידי הנהגה ועשייה ציבורית, וכבר יימצא מי שיפרש זאת לגנאי ויבקש להחזיר אותך אל מאחורי הקלעים.

מודעות פרסומת