תזכורת: הפוסט-בהמשכים הזה מתמקד בתחומים שונים בהם יש פער בולט בהצגת הטוב והרע בין פשט המקרא לבין מדרשי חז"ל. אחרי הפרקים הקודמים, שעסקו בנדרים ובנשים, יוקדש הפרק האחרון לסוגיית הנבואה.

3. נביאים ועושי נפלאות

אליהו הנביא

נדמה שאין זוג מנוגד יותר מהצמד הזה:  אליהו הנביא מול בלעם בן בעור . כבר הכינוי שהוצמד לכל אחד מהם במדרשים 'מסמן' אותו מיידית – הראשון הוא "זכור לטוב", ואילו השני מכונה "הרשע". אך כשקוראים את הטקסט המקראי נראה שרב המחבר על המפריד. ואם כבר מתעקשים לעשות השוואה, היא לא ממש מחמיאה לאליהו.

בחן את עצמך: איזה נביא אתה
הנביא בעולם הקדום שימש כדמות מתווכת בין אלוהים לאדם. בתנ"ך מופיעים שני סוגים עיקריים של נביאים:
הנביא-מטעם: משמש כחוזה עתידות וכיועץ, לעם או למנהיגיו, דוגמת שמואל הנביא או גד החוזה. נבואותיו נאמרות בפרוזה כתשובות לשאלות המוצגות בפניו: האם לצאת לקרב? האם לבנות מקדש?
הסכנה היא שכאשר הנביא ניזון מהשררה, הוא מועד לנבא את מה שנדמה לו שהשליט רוצה לשמוע, גם אם מדובר בנבואת שקר. כך, למשל, 400 בני הנביאים החוזים ניצחון למלך יהודה ולמלך ישראל לפני קרב רמות גלעד, שהסתיים בתבוסה צורבת (מל"א כב)
הנביא מכח עצמו: הנביאים מקבוצה זו מוּנָעים מתחושת שליחות שבוערת בהם להזהיר את החוטאים ולהחזיר אותם למוטב, כמו ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ועמוס. כל האמצעים הרטוריים מגוייסים למטרה – שירה ומשל, שאלות רטוריות ומוטיבים חוזרים, והם אלו שהופכים את הנבואה ליצירה ספרותית רבת עוצמה. (יש לציין כי לעיתים יכולה להתפרץ נבואה ספונטנית גם מפי נביא-מטעם, כמו במקרה של נתן הנביא ומשל כבשת הרש שהוא נושא באזני דוד).

אליהו ובלעם הם בנים חורגים בכל אחת מהקבוצות. בלעם אמנם ממונה ע"י בלק מלך מואב כדי לקלל את ישראל, מה שהופך אותו לנביא-מטעם, אך נבואותיו הן מופת של פואטיקה, בדומה לנביאים הספונטניים: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם – כּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ; כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל; הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". אליהו שייך לקבוצה השניה, אך כל רטוריקה אין בו. הוא אינו נושא דרשות, לא ממשיל משלים ולא יוצר מיצגים סימבוליים כדי לשכנע את שומעיו. במקרים המעטים שבהם הוא מדבר אלו אמירות ישירות ובוטות, כמו לעגו לנביאי הבעל "קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא… אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" או נבואתו לאחאב "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה". כוחו אינו בפיו אלא במעשיו. הוא מתחיל את הקריירה שלו בהטלת בצורת שפוגעת קשות בכל הסביבה ומציין את שיאה בכך שהוא שוחט במו-ידיו את 400 נביאי הבעל.

הוא קוסם, הוא קוסם, הוא קוסם
לצד חריגותם בכל אחת מהקבוצות, ישנו אלמנט נוסף וייחודי הקושר ביניהם והופך אותם לקבוצה בפני עצמה. זוהי קבוצת נביאי המאגיה המעשית, הכוללת מלבדם רק את אלישע, תלמידו של אליהו וממשיך דרכו. מה שמאפיין את הנביאים מסוג זה הוא שדבריהם אינם מכוונים להשפיע על השומע, אלא על המציאות. כשאליהו מצווה, בכוחו לשנות את סדרי הטבע: להטיל בצורת או להוריד גשם, להחיות או להמית. כשבלק שוכר את בלעם , הוא עושה זאת מתוך אמונה בכוח המאגי של קללתו: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם…לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי–אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ, כִּי יָדַעְתִּי: אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר – יוּאָר" (במדבר כב 6).
מתוך השתייכותם לאותה קבוצה עולה מאליה ההשוואה ביניהם. לכן כל-כך מפתיע לגלות שהשוואה ישירה כזאת לא נעשתה כלל במדרש! כל אחד מהם, בנפרד, מושווה לדמויות מקראיות שיש בהן מוטיבים מקבילים. בלעם מושווה על דרך השלילה לאברהם, בעיקר בגלל התיאור "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ". אלא שבעוד אברהם השכים בבוקר וחבש את חמורו לצורך עקדת יצחק, בלעם עשה זאת כדי לקלל את ישראל. אליהו מושווה לפנחס בגלל קנאותו, ולמשה בגלל המוטיבים המשותפים של גאולה, שהות של "ארבעים יום וארבעים לילה" וקשר ל"הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב".

ואולי לא במקרה אין השוואה כזאת, כי לו היתה מתבצעת, דווקא הצד "שלנו" לא היה יוצא ממנה טוב.
בלעם, לאורך כל הדרך, מכיר במקור כוחו ובמגבלותיו ולכן מצטנע בהפגנת יכולותיו:   "אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". אצל אליהו – בדיוק להיפך. כל דרכו היא מעשים גרנדיוזיים, שהוא – ולא אלוהים! – יוזם אותם, עד שבלב הקורא מתעוררת תחושה לא-נוחה שאלוהים עובד אצלו. כך האש האלוהית האוחזת במזבח לקריאתו של אליהו, וכך החייאת הילד שמת ברעב כתוצאה מהבצורת שהוא-עצמו הטיל, כולל הביטוי המדהים "וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי".
ההשוואה ביניהם בנקודה זו מתחדדת מול טיפולם במשלחות השרים המשוגרות אל כל אחד מהם מטעם המלך: בלק מלך מואב שולח פעם אחר פעם "שרים רבים ונכבדים" כדי לשכנע את בלעם לקבל עליו את המשימה. בלעם, על אף שאינו בטוח שיוכל להיענות להם, מקבל אותם בנימוס ומלין אותם בביתו. לשליחים הישראלים שנשלחו לאליהו היה הרבה פחות מזל. פעם אחר פעם שולח אחזיה בן-אחאב אל אליהו "שר חמישים וחמישיו", כדי לדרוש בנבואתו. אך אליהו, שכועס על כך שמלכתחילה פנה המלך לדרוש ב'בעל זבוב אלוהי עקרון', שולח בהם בכל פעם אש קטלנית מהשמים.

כל אחד מהם זוכה בתורו להתגלות אלוהית שאמורה לעורר את תובנותיהם. אך בעוד שבלעם ממהר להודות "חטאתי" ומוכן לשוב על עקבותיו, אליהו לא לומד ממנה כלום. "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ" הוא שומע את קול אלוהים בברחו למדבר, ועונה: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". ואז מתרחשת התגלות שמלמדת אותו שאפילו אלוהים לא בא ב'רוח חזק מפרק הרים', לא ברעש ולא באש, אלא בקול דממה דקה. ושוב הוא נשאל 'מה לך פה'. אלא שאליהו לא מפנים את המסר ופשוט חוזר שוב, מילה במילה, על נאום ה"קנא קנאתי" שלו.

בסופו של דבר, משלחיהם של שני הנביאים מתייאשים מהם והם מתבקשים לחזור לביתם. אמנם בלעם מסתפק באתונו הצנועה לעומת אליהו שזוכה ב"רכב אש וסוסי אש", אך מאחורי הפירוטכניקה, נדמה שמצבו של אליהו גרוע יותר. בלעם מפוטר ביד אדם, אליהו מפוטר בידי אלוהים ואף נדרש למנות לעצמו מחליף.

זכור לטוב, זכור לרע
והנה, לא רק שההשוואה – המחמיאה לבלעם – לא נעשית, אלא שהמדרשים מתאמצים להשחיר את דמותו של בלעם ולהלבין את זו של אליהו בכל דרך אפשרית. וכמו בשני הפרקים הקודמים, גם כאן הופך המדרש את הפשט על ראשו. יוזמת-היתר של אליהו הופכת בפי חז"ל למחמאה מתפעלת של "נביא גוזר ואלוהים מקיים". דמותו הקיצונית חסרת הפשרות הופכת במדרשים ובאגדות לתיאור של סב זקן שעיניו מאירות וזקנו לבן, המושיע את המסכנים ומביא בשורות טובות.
לעומת זאת, המדרשים על בלעם מוצאים גנאי בכל פרט ופרט שבו, החל משמו ושם אביו, דרך האתון שהוא רוכב עליה ועד מילות השבח שהוא מרעיף על ישראל.

בדיוק כמו הכפשת דבורה באמצעות ניגוח שמה בפרק הקודם, כך גם כאן. מה לא עושה המדרש מהצירוף הזה של 'בלעם בן בעור'. שלושה פירושים ניתנים לשמו הפרטי:    "בלי-עם", כלומר חרב להשכיר, "בלה-עם", שבלבל את ישראל, או "בלע-עם", כלומר השחית אותו. ו'בן-בעור' – "שבא על בעיר" (בהמה). כי הגויים האלה, אתם יודעים, שטופים ביחסים אסורים עם בהמות, מה שמסביר את הקשר המיוחד בין בלעם לבין אתונו. המדרש מתאר כיצד יצא בלעם בשמחה לקלל את ישראל, וכשמזימתו לא צלחה, הוא זה שיעץ לבלק לשלוח את בנות מואב לפתות את בני ישראל – מהלך שאין לו זכר במקרא עצמו.

גם נבואותיו היפות והמחמיאות לישראל נהפכות על ראשן. במין קטנוניות חמצמצה מצליח המדרש למצוא גנאי בכל אחת ואחת מברכותיו:
"אמר ר' יוחנן: מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו:
ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות –"מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב "
לא תשרה שכינה עליהם – "מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל "
לא תהא מלכותם נמשכת – "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ "
לא יהיו להם זיתים וכרמים – "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר ". (סנהדרין ק"ה)

חפש את הגישה
מדוע המדרש מתאמץ כל-כך להשטיח את שתי הדמויות המורכבות הללו ולהפוך את האחד לצדיק ועושה חסד ואת השני לרשע גמור? שתי סיבות לדבר. הראשונה היא יהודית-פנימית: חז"ל מתמודדים כאן עם השאלה מי ראוי לשאת את בשורת אלוהים, או ליתר דיוק – מי אינו ראוי לכך. מצד אחד, ברור שנביא אלוהים לא יכול להיות גוי. ואכן, בלעם זוכה לכינוי הנחוּת "קוסם". בנוסף, המוסכמה הפרשנית גורסת ש"בידוע עשו שונא את יעקב", כלומר ששנאת ישראל טבועה בנפשו של הגוי. ברור, אם כן, שכשבלעם בא להתנבא על ישראל – טוב לא יכול לצאת מזה. לכן המדרש מוצא פסול בכל דבריו ומעשיו, והופך אותו לאב-טיפוס של דמות שלילית, שמידותיו "עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה", והוא ותלמידיו יורשים גיהנום.
מאידך, ברור שגם דמותו של אליהו – הקנא הרצחני והדואג לכבודו-שלו לא פחות משהוא דואג לכבוד אלוהיו – אינה יכולה לשמש כמודל. לכאורה, הוא היה אמור להיעלם מעל במת ההיסטוריה, אלא שנבואתו המפורסמת של מלאכי, אחרון הנביאים, מבטיחה לו קאמבק מרשים: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא; וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג 23-24). כלומר, לא רק שאליהו צפוי לחזור באחרית הימים, אלא שדווקא תכונותיו וכוחותיו המיוחדים הם שיהיו קו ההגנה האחרון! מאחר ולא זו הדמות שיכולה לייצג את אידיאל הגאולה, מתחיל תהליך מרתק של  ריכוך, מסמוס התכונות השליליות והאדרת יכולותיו הפלאיות. המהפך הזה הורחב והתעצם בספרות חז"ל ובספרות העממית, בה מקבל אליהו, בנוסף לתפקידו כמבשר הגאולה, גם תפקיד של מגן העניים והמסכנים.

אך יש סיבה נוספת, חיצונית: על שני עושי הנפלאות התנכיים הללו מעיבה דמותו של עושה ניסים אחר. ישו הנוצרי. במישור הגלוי, התלמוד קושר בין בלעם לישו, כמו למשל בסיפור על אונקלוס המבקש להתגייר: "אחר-כך הלך אונקלוס והעלה את בלעם באוב. אמר לו: מה חשוב באותו עולם? אמר לו: ישראל. שאל אותו: האם לדבוק בהם? אמר לו: 'לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים'… הלך אונקלוס והעלה באוב את ישו הנוצרי. אמר לו: מה חשוב באותו עולם? אמר לו: ישראל. האם לדבוק בהם? אמר לו: טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש…" מקורות נוספים קושרים בין השניים, כמי שמבקשים להחטיא את ישראל.
אך כשבוחנים את הספרות המדרשית והעממית על אליהו, קשה שלא להבחין בקווי הדימיון בין דמותו-שלו לזו של ישו ובהשפעות הגומלין ביניהם: מלכתחילה ברור שעיצוב הדמויות של מכונני הנצרות – יוחנן המטביל וישו – שואב את השראתו מאליהו המקראי. כמו אליהו מתואר יוחנן המטביל כשהוא לבוש אדרת שיער וחגורת עור. כמו אליהו, ישו מחולל נסים של החייאת ילד/ה (טליתא קומי) ושל פתרון מצוקת הרעב (נס הלחם והדגים). כמו אליהו הוא צם ארבעים יום וארבעים לילה, וכמוהו הוא מציין את שיא הקריירה שלו בסצינה המונית שבה הוא תוקף מאות מחללי קודש (הפיכת שולחנות החלפנים ומוכרי היונים בבית המקדש). וכמובן – כמו אליהו גם ישו לא מת והוא צפוי להופיע באחרית הימים ולבשר על הגאולה. אך במרוצת הדורות מתרחשת תנועה הפוכה – בדמותו העממית של אליהו נכרכים אלמנטים המזכירים את ישו: "אִישׁ כִּי יִשְׁמַע אֶת קוֹלִי וְיִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת, אֶכָּנֵס אֵלָיו וְאֶסְעַד אִתּוֹ וְהוּא אִתִּי" (הברית החדשה, ספר ההתגלות) מזכיר משהו? אליהו הופך לייצוג של החסד האלוהי עלי אדמות והאגדות הנקשרות בשמו מייחסות לו שלל מעשים על-טבעיים ועזרה לחלכאים ולנדכאים. אל מול הפופולאריות הגדלה והולכת של הנצרות על שלל הקדושים ומחוללי הניסים שלה, מציגה המסורת היהודית, כמעט בעל כורחה, עושה נפלאות משלה.

ואולי יש בכך משום צדק פואטי שדווקא במוצאי שבת, כשאנו מברכים 'המבדיל בין קודש לחול', כורכות הזמירות יחדיו את "טובו אהליך יעקב" ו"מי מנה עפר יעקב" של בלעם, יחד עם "אליהו הנביא, אליהו התשבי… במהרה יבוא אלינו", מבלי להבדיל מי מהם הקודש ומיהו החול.

*ציור: זלמן קליימאן

Advertisements