תזכורת: הפוסט-בהמשכים הזה מתמקד בתחומים שונים בהם יש פער בולט בהצגת הטוב והרע בין פשט המקרא לבין מדרשי חז"ל. אחרי הפרקים הקודמים, שעסקו בנדרים ובנשים, יוקדש הפרק האחרון לסוגיית הנבואה.
3. נביאים ועושי נפלאות
נדמה שאין זוג מנוגד יותר מהצמד הזה: אליהו הנביא מול בלעם בן בעור . כבר הכינוי שהוצמד לכל אחד מהם במדרשים 'מסמן' אותו מיידית – הראשון הוא "זכור לטוב", ואילו השני מכונה "הרשע". אך כשקוראים את הטקסט המקראי נראה שרב המחבר על המפריד. ואם כבר מתעקשים לעשות השוואה, היא לא ממש מחמיאה לאליהו.
בחן את עצמך: איזה נביא אתה
הנביא בעולם הקדום שימש כדמות מתווכת בין אלוהים לאדם. בתנ"ך מופיעים שני סוגים עיקריים של נביאים:
הנביא-מטעם: משמש כחוזה עתידות וכיועץ, לעם או למנהיגיו, דוגמת שמואל הנביא או גד החוזה. נבואותיו נאמרות בפרוזה כתשובות לשאלות המוצגות בפניו: האם לצאת לקרב? האם לבנות מקדש?
הסכנה היא שכאשר הנביא ניזון מהשררה, הוא מועד לנבא את מה שנדמה לו שהשליט רוצה לשמוע, גם אם מדובר בנבואת שקר. כך, למשל, 400 בני הנביאים החוזים ניצחון למלך יהודה ולמלך ישראל לפני קרב רמות גלעד, שהסתיים בתבוסה צורבת (מל"א כב)
הנביא מכח עצמו: הנביאים מקבוצה זו מוּנָעים מתחושת שליחות שבוערת בהם להזהיר את החוטאים ולהחזיר אותם למוטב, כמו ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ועמוס. כל האמצעים הרטוריים מגוייסים למטרה – שירה ומשל, שאלות רטוריות ומוטיבים חוזרים, והם אלו שהופכים את הנבואה ליצירה ספרותית רבת עוצמה. (יש לציין כי לעיתים יכולה להתפרץ נבואה ספונטנית גם מפי נביא-מטעם, כמו במקרה של נתן הנביא ומשל כבשת הרש שהוא נושא באזני דוד).
אליהו ובלעם הם בנים חורגים בכל אחת מהקבוצות. בלעם אמנם ממונה ע"י בלק מלך מואב כדי לקלל את ישראל, מה שהופך אותו לנביא-מטעם, אך נבואותיו הן מופת של פואטיקה, בדומה לנביאים הספונטניים: "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם – כּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ; כִּי לֹא-נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא-קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל; כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל; הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". אליהו שייך לקבוצה השניה, אך כל רטוריקה אין בו. הוא אינו נושא דרשות, לא ממשיל משלים ולא יוצר מיצגים סימבוליים כדי לשכנע את שומעיו. במקרים המעטים שבהם הוא מדבר אלו אמירות ישירות ובוטות, כמו לעגו לנביאי הבעל "קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא… אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ" או נבואתו לאחאב "בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת-דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת-דָּמְךָ גַּם-אָתָּה". כוחו אינו בפיו אלא במעשיו. הוא מתחיל את הקריירה שלו בהטלת בצורת שפוגעת קשות בכל הסביבה ומציין את שיאה בכך שהוא שוחט במו-ידיו את 400 נביאי הבעל.
הוא קוסם, הוא קוסם, הוא קוסם
לצד חריגותם בכל אחת מהקבוצות, ישנו אלמנט נוסף וייחודי הקושר ביניהם והופך אותם לקבוצה בפני עצמה. זוהי קבוצת נביאי המאגיה המעשית, הכוללת מלבדם רק את אלישע, תלמידו של אליהו וממשיך דרכו. מה שמאפיין את הנביאים מסוג זה הוא שדבריהם אינם מכוונים להשפיע על השומע, אלא על המציאות. כשאליהו מצווה, בכוחו לשנות את סדרי הטבע: להטיל בצורת או להוריד גשם, להחיות או להמית. כשבלק שוכר את בלעם , הוא עושה זאת מתוך אמונה בכוח המאגי של קללתו: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם…לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה, כִּי-עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי–אוּלַי אוּכַל נַכֶּה-בּוֹ, וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן-הָאָרֶץ, כִּי יָדַעְתִּי: אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר – יוּאָר" (במדבר כב 6).
מתוך השתייכותם לאותה קבוצה עולה מאליה ההשוואה ביניהם. לכן כל-כך מפתיע לגלות שהשוואה ישירה כזאת לא נעשתה כלל במדרש! כל אחד מהם, בנפרד, מושווה לדמויות מקראיות שיש בהן מוטיבים מקבילים. בלעם מושווה על דרך השלילה לאברהם, בעיקר בגלל התיאור "וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ". אלא שבעוד אברהם השכים בבוקר וחבש את חמורו לצורך עקדת יצחק, בלעם עשה זאת כדי לקלל את ישראל. אליהו מושווה לפנחס בגלל קנאותו, ולמשה בגלל המוטיבים המשותפים של גאולה, שהות של "ארבעים יום וארבעים לילה" וקשר ל"הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב".
ואולי לא במקרה אין השוואה כזאת, כי לו היתה מתבצעת, דווקא הצד "שלנו" לא היה יוצא ממנה טוב.
בלעם, לאורך כל הדרך, מכיר במקור כוחו ובמגבלותיו ולכן מצטנע בהפגנת יכולותיו: "אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה". אצל אליהו – בדיוק להיפך. כל דרכו היא מעשים גרנדיוזיים, שהוא – ולא אלוהים! – יוזם אותם, עד שבלב הקורא מתעוררת תחושה לא-נוחה שאלוהים עובד אצלו. כך האש האלוהית האוחזת במזבח לקריאתו של אליהו, וכך החייאת הילד שמת ברעב כתוצאה מהבצורת שהוא-עצמו הטיל, כולל הביטוי המדהים "וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי".
ההשוואה ביניהם בנקודה זו מתחדדת מול טיפולם במשלחות השרים המשוגרות אל כל אחד מהם מטעם המלך: בלק מלך מואב שולח פעם אחר פעם "שרים רבים ונכבדים" כדי לשכנע את בלעם לקבל עליו את המשימה. בלעם, על אף שאינו בטוח שיוכל להיענות להם, מקבל אותם בנימוס ומלין אותם בביתו. לשליחים הישראלים שנשלחו לאליהו היה הרבה פחות מזל. פעם אחר פעם שולח אחזיה בן-אחאב אל אליהו "שר חמישים וחמישיו", כדי לדרוש בנבואתו. אך אליהו, שכועס על כך שמלכתחילה פנה המלך לדרוש ב'בעל זבוב אלוהי עקרון', שולח בהם בכל פעם אש קטלנית מהשמים.
כל אחד מהם זוכה בתורו להתגלות אלוהית שאמורה לעורר את תובנותיהם. אך בעוד שבלעם ממהר להודות "חטאתי" ומוכן לשוב על עקבותיו, אליהו לא לומד ממנה כלום. "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ" הוא שומע את קול אלוהים בברחו למדבר, ועונה: "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ". ואז מתרחשת התגלות שמלמדת אותו שאפילו אלוהים לא בא ב'רוח חזק מפרק הרים', לא ברעש ולא באש, אלא בקול דממה דקה. ושוב הוא נשאל 'מה לך פה'. אלא שאליהו לא מפנים את המסר ופשוט חוזר שוב, מילה במילה, על נאום ה"קנא קנאתי" שלו.
בסופו של דבר, משלחיהם של שני הנביאים מתייאשים מהם והם מתבקשים לחזור לביתם. אמנם בלעם מסתפק באתונו הצנועה לעומת אליהו שזוכה ב"רכב אש וסוסי אש", אך מאחורי הפירוטכניקה, נדמה שמצבו של אליהו גרוע יותר. בלעם מפוטר ביד אדם, אליהו מפוטר בידי אלוהים ואף נדרש למנות לעצמו מחליף.
זכור לטוב, זכור לרע
והנה, לא רק שההשוואה – המחמיאה לבלעם – לא נעשית, אלא שהמדרשים מתאמצים להשחיר את דמותו של בלעם ולהלבין את זו של אליהו בכל דרך אפשרית. וכמו בשני הפרקים הקודמים, גם כאן הופך המדרש את הפשט על ראשו. יוזמת-היתר של אליהו הופכת בפי חז"ל למחמאה מתפעלת של "נביא גוזר ואלוהים מקיים". דמותו הקיצונית חסרת הפשרות הופכת במדרשים ובאגדות לתיאור של סב זקן שעיניו מאירות וזקנו לבן, המושיע את המסכנים ומביא בשורות טובות.
לעומת זאת, המדרשים על בלעם מוצאים גנאי בכל פרט ופרט שבו, החל משמו ושם אביו, דרך האתון שהוא רוכב עליה ועד מילות השבח שהוא מרעיף על ישראל.
בדיוק כמו הכפשת דבורה באמצעות ניגוח שמה בפרק הקודם, כך גם כאן. מה לא עושה המדרש מהצירוף הזה של 'בלעם בן בעור'. שלושה פירושים ניתנים לשמו הפרטי: "בלי-עם", כלומר חרב להשכיר, "בלה-עם", שבלבל את ישראל, או "בלע-עם", כלומר השחית אותו. ו'בן-בעור' – "שבא על בעיר" (בהמה). כי הגויים האלה, אתם יודעים, שטופים ביחסים אסורים עם בהמות, מה שמסביר את הקשר המיוחד בין בלעם לבין אתונו. המדרש מתאר כיצד יצא בלעם בשמחה לקלל את ישראל, וכשמזימתו לא צלחה, הוא זה שיעץ לבלק לשלוח את בנות מואב לפתות את בני ישראל – מהלך שאין לו זכר במקרא עצמו.
גם נבואותיו היפות והמחמיאות לישראל נהפכות על ראשן. במין קטנוניות חמצמצה מצליח המדרש למצוא גנאי בכל אחת ואחת מברכותיו:
"אמר ר' יוחנן: מברכתו של אותו רשע, אתה למד מה היה בלבו:
ביקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות –"מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב "
לא תשרה שכינה עליהם – "מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל "
לא תהא מלכותם נמשכת – "כִּנְחָלִים נִטָּיוּ "
לא יהיו להם זיתים וכרמים – "כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר ". (סנהדרין ק"ה)
חפש את הגישה
מדוע המדרש מתאמץ כל-כך להשטיח את שתי הדמויות המורכבות הללו ולהפוך את האחד לצדיק ועושה חסד ואת השני לרשע גמור? שתי סיבות לדבר. הראשונה היא יהודית-פנימית: חז"ל מתמודדים כאן עם השאלה מי ראוי לשאת את בשורת אלוהים, או ליתר דיוק – מי אינו ראוי לכך. מצד אחד, ברור שנביא אלוהים לא יכול להיות גוי. ואכן, בלעם זוכה לכינוי הנחוּת "קוסם". בנוסף, המוסכמה הפרשנית גורסת ש"בידוע עשו שונא את יעקב", כלומר ששנאת ישראל טבועה בנפשו של הגוי. ברור, אם כן, שכשבלעם בא להתנבא על ישראל – טוב לא יכול לצאת מזה. לכן המדרש מוצא פסול בכל דבריו ומעשיו, והופך אותו לאב-טיפוס של דמות שלילית, שמידותיו "עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה", והוא ותלמידיו יורשים גיהנום.
מאידך, ברור שגם דמותו של אליהו – הקנא הרצחני והדואג לכבודו-שלו לא פחות משהוא דואג לכבוד אלוהיו – אינה יכולה לשמש כמודל. לכאורה, הוא היה אמור להיעלם מעל במת ההיסטוריה, אלא שנבואתו המפורסמת של מלאכי, אחרון הנביאים, מבטיחה לו קאמבק מרשים: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא; וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (מלאכי ג 23-24). כלומר, לא רק שאליהו צפוי לחזור באחרית הימים, אלא שדווקא תכונותיו וכוחותיו המיוחדים הם שיהיו קו ההגנה האחרון! מאחר ולא זו הדמות שיכולה לייצג את אידיאל הגאולה, מתחיל תהליך מרתק של ריכוך, מסמוס התכונות השליליות והאדרת יכולותיו הפלאיות. המהפך הזה הורחב והתעצם בספרות חז"ל ובספרות העממית, בה מקבל אליהו, בנוסף לתפקידו כמבשר הגאולה, גם תפקיד של מגן העניים והמסכנים.
אך יש סיבה נוספת, חיצונית: על שני עושי הנפלאות התנכיים הללו מעיבה דמותו של עושה ניסים אחר. ישו הנוצרי. במישור הגלוי, התלמוד קושר בין בלעם לישו, כמו למשל בסיפור על אונקלוס המבקש להתגייר: "אחר-כך הלך אונקלוס והעלה את בלעם באוב. אמר לו: מה חשוב באותו עולם? אמר לו: ישראל. שאל אותו: האם לדבוק בהם? אמר לו: 'לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים'… הלך אונקלוס והעלה באוב את ישו הנוצרי. אמר לו: מה חשוב באותו עולם? אמר לו: ישראל. האם לדבוק בהם? אמר לו: טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש…" מקורות נוספים קושרים בין השניים, כמי שמבקשים להחטיא את ישראל.
אך כשבוחנים את הספרות המדרשית והעממית על אליהו, קשה שלא להבחין בקווי הדימיון בין דמותו-שלו לזו של ישו ובהשפעות הגומלין ביניהם: מלכתחילה ברור שעיצוב הדמויות של מכונני הנצרות – יוחנן המטביל וישו – שואב את השראתו מאליהו המקראי. כמו אליהו מתואר יוחנן המטביל כשהוא לבוש אדרת שיער וחגורת עור. כמו אליהו, ישו מחולל נסים של החייאת ילד/ה (טליתא קומי) ושל פתרון מצוקת הרעב (נס הלחם והדגים). כמו אליהו הוא צם ארבעים יום וארבעים לילה, וכמוהו הוא מציין את שיא הקריירה שלו בסצינה המונית שבה הוא תוקף מאות מחללי קודש (הפיכת שולחנות החלפנים ומוכרי היונים בבית המקדש). וכמובן – כמו אליהו גם ישו לא מת והוא צפוי להופיע באחרית הימים ולבשר על הגאולה. אך במרוצת הדורות מתרחשת תנועה הפוכה – בדמותו העממית של אליהו נכרכים אלמנטים המזכירים את ישו: "אִישׁ כִּי יִשְׁמַע אֶת קוֹלִי וְיִפְתַּח אֶת הַדֶּלֶת, אֶכָּנֵס אֵלָיו וְאֶסְעַד אִתּוֹ וְהוּא אִתִּי" (הברית החדשה, ספר ההתגלות) מזכיר משהו? אליהו הופך לייצוג של החסד האלוהי עלי אדמות והאגדות הנקשרות בשמו מייחסות לו שלל מעשים על-טבעיים ועזרה לחלכאים ולנדכאים. אל מול הפופולאריות הגדלה והולכת של הנצרות על שלל הקדושים ומחוללי הניסים שלה, מציגה המסורת היהודית, כמעט בעל כורחה, עושה נפלאות משלה.
ואולי יש בכך משום צדק פואטי שדווקא במוצאי שבת, כשאנו מברכים 'המבדיל בין קודש לחול', כורכות הזמירות יחדיו את "טובו אהליך יעקב" ו"מי מנה עפר יעקב" של בלעם, יחד עם "אליהו הנביא, אליהו התשבי… במהרה יבוא אלינו", מבלי להבדיל מי מהם הקודש ומיהו החול.
*ציור: זלמן קליימאן
יהדותי למשתמש 
יישר כוח
שתי הערות (בינתיים):
א. הביטוי "נביא מטעם", עפעס, נו.
ב. בעניין ישו, האם הוא לא מקביל לאלישע וניסיו יותר מאשר לאליהו? גם שמותיהם דומים.
ועוד בעניין ישו: לענ"ד, המשנה המפורסמת באבות, המשווה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בעלם הרשע, מדברת כנראה על תלמידיו של ישו. לבלעם לא היו תלמידים, ולא ברור מאיפה בכלל לקחה אותם המשנה. ואם כך, הנה לך עוד השוואה מפורשת.
א. 'נביא מטעם' לא מבחינת המשמעות השלילית שנקשרה בביטוי, אלא כדי להבדיל בין נבואה מוזמנת לנבואה ספונטנית. לא מצאתי הגדרה טובה יותר.
ב. אכן, ישנו טשטוש בין הפרסוניפיקציות של ישו-יוחנן-אליהו-אלישע, (שאליהן מתווספת גם יצירת מקבילות בין ישו למשה). על פניו יוחנן הוא זה שעוצב בדמותו של אליהו, הן מבחינת לבוש והן מבחינת התקיימותו על מזון דל, בדומה לאליהו בנחל עורבים: "אוֹתוֹ יוֹחָנָן לְבוּשׁוֹ הָיָה מִשְּׂעַר גְּמַלִּים וַחֲגוֹרַת עוֹר עַל מָתְנָיו, וּמַאֲכָלוֹ חֲגָבִים וּדְבַשׁ הַיַּעַר". בהקבלה זו, ישו משמש כאלישע תלמידו, שרוב הניסים שלו קשורים ב*מים*. ובכל זאת אי אפשר להתעלם מהמקבילות הרבות בין ישו עצמו לאליהו, שאת חלקן מניתי ברשומה.
ג. מקוצר היריעה הבאתי רק את המקור הגלוי ביותר לגבי הקישור בין בלעם לישו, אך אתה צודק שיש הרבה יותר מרמז אחד בתלמוד, כפי שמפורט במאמר זה:
http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/balak/yaf.html
מה שמעניין הוא, ועל כך ניסיתי לעמוד ברשומה, זה שמצד אחד המדרש מוקיע את ישו כבלעם החדש, אך בה-בעת הופך את אליהו לדמוי-ישו בעצמו.
יפה. זאת אומרת, שעל הקשר בין המשנה באבות לבין ישו לא כתבו עדיין, והותירו לי בקעה להתגדר בה. לגבי הפיכת אליהו לדמוי ישו – סוף סוף דמותו של ישו עצמו נבנתה על מודלים מקראיים, כפי שכתבת, ובהתאם לתפיסות הרווחות בזמנו על הדמויות המקראיות, כלומר בין השאר גם על מדרשים שאולי עוד לא הועלו על הכתב, אבל כבר קיימים בעיקרון, וניתן להוכיח זאת מכתבי פילון ויוספוס. בכל אופן, הטענה שלך מאד מעניינת.
(ועוד מעניין לציין, ששמעתי הרצאה מפי מיכאל מאך, שבה טען שתיאור הפגישה בין האמהות המעוברות של יוחנן וישו, שבה השתחווה העובר יוחנן לעובר ישו, נועדה להאדיר את ישו על יוחנן, מפני שהיו קיימות מחלוקות בין תלמידיהם. ועל תיאורי הלידה שלהם, כך אמר, תיאור לידתו של יוחנן ובשורתה בנויים על מודלים יהודיים כל כולם, בעוד התיאור של בשורת ישו ולידתו לא בנויים על כלום. אלו שני סיפורים עצמאיים, שהאחד חובר בהשראת ספרות התקופה היהודית, והשני או הומצא או ניסה להשתחרר מהמודלים האלה.)
מעניין. שני המקרים – גם של אליהו וגם של ישו מדגימים את הכוח של יצירת נרטיב באמצעות לישה ועיצוב של המרכיבים הסיפוריים, עד שנוצר מהם משהו שרחוק מאוד מהמקור.
ועוד דבר – אולי אדרת השיער כסמל ההיכר של נביא – ושל יוחנן – אינה המצאה ספרותית אלא יש לה אחיזה במציאות, כפי שניתן להסיק מהפסוק בזכריה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ–בְּהִנָּבְאֹתוֹ וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחֵשׁ" (זכריה יג 4
ואת הנביא לְמִינֵהוּ
קודם כל ברור איזה מין נביאה את…
ולעצם הענינים:
א. נביאי אמת ושקר
אמיתות הנביא לא נגזרת מהתקיימות הנבואה שכן הנביא – בניגוד לחוזה אינו צופה עתידות אלא מנבא מה שראוי להיות. הרי ברור שגם נביא "שקר" יכול לנחש נכון את העתיד וידוע לנו על כמה נביאי "אמת" שנבואותיהם לא התגשמו (אם כי היה ראוי מבחינה דתית ומוסרית שתתגשמנה). אחת הדוגמאות הבולטות גם היא מהתחום המלחמתי היא הנבואה על מות יהושפט שיזכה להאסף בשלום אל אבותיו אך הוא נהרג בקרב עם פרעה, וכמובן יונה ויש עוד…
כאן גם המקום להעיר שגם לנביאי "השקר" לא היה חסר סגנון ויצירתיות כמו שניתן ללמוד דווקא מדוגמת נבואת השקר שהבאת בה חזקיה בן כנענה מנבא באימפרוביזציה מרשימה עם קרני ברזל לראשו, ועוד יותר מרתקת התנהגותו של מיכיהו – נביא ה"אמת" שלא היתה לו שום בעיה לשקר למרות הצהרתו על מחויבותו המוחלטת לדבר ה' (מזכיר את בלעם? על כך להלן) וכל מלה שאוסיף על הטקסט המקורי רק תגרע:
" ויאמר, יהושפט, האין פה נביא ליהוה, עוד; ונדרשה, מאותו. ח ויאמר מלך-ישראל אל-יהושפט עוד איש-אחד לדרוש את-יהוה מאותו ואני שנאתיו, כי לא-יתנבא עליי טוב כי אם-רע–מיכיהו, בן-ימלה; ויאמר, יהושפט, אל-יאמר המלך, כן. ט ויקרא מלך ישראל, אל-סריס אחד; ויאמר, מהרה מיכיהו בן-ימלה… והמלאך אשר-הלך לקרוא מיכיהו, דיבר אליו לאמור, הנה-נא דברי הנביאים פה-אחד טוב, אל-המלך; יהי-נא דברך, כדבר אחד מהם–ודיברת טוב. יד ויאמר, מיכיהו: חי-יהוה–כי את-אשר יאמר יהוה אליי, אותו אדבר. טו ויבוא, אל-המלך, ויאמר המלך אליו מיכיהו הנלך אל-רמות גלעד למלחמה, אם-נחדל; ויאמר אליו עלה והצלח, ונתן יהוה ביד המלך. טז ויאמר אליו המלך, עד-כמה פעמים אני משביעך: אשר לא-תדבר אליי, רק-אמת–בשם יהוה. יז ויאמר, ראיתי את-כל-ישראל נפוצים אל-ההרים, כצאן, אשר אין-להם רועה; ויאמר יהוה לא-אדונים לאלה, ישובו איש-לביתו בשלום. יח ויאמר מלך-ישראל, אל-יהושפט: הלוא אמרתי אליך, לא-יתנבא עליי טוב כי אם-רע.
ב. נביא מטעם ונביא בטוב-טעם
לטעמי לא המינוי גורם להבדל בסגנון אלא אופיו של הנביא – כפי שציינת בצדק את נתן הנביא. גם ישעיהו היה נביא חצר ומקורב למלכות אבל סגנונו ספרותי לעילא ואילו אליהו שאמנם לא היה נואם מפורסם הוריש לנו פנינים נצחיות שגם הנביאים "הספרותיים" יכולים רק להתקנא בהן: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים", הרצחת וגם ירשת" ועוד…
גם שמואל – שהיה יותר השופט האחרון מאשר הנביא הראשון – וגם ידע להוריד גשם ביום קיץ, השאיר לנו את "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם" ו"כאשר שכלת מנשים חרבך כן תשכל מנשים אמך". מטבע הדברים, הנביאים "המעשיים" המעיטו בדיבורים שכן דרך השפעתם היתה במעשים וגם על כך להלן.
ג. נביא מעשי ונביא ספרותי
מי לנו נביא גדול ממשה? והנה משה, כאשר הוא רוצה להשפיע על העם ולחנך אותו (צריך כמובן בהקשר זה להתעלם ממסירת התורה שהרי כאן מדובר בלימוד ראשוני של החוק האלוהי) הוא משתמש בעיקר בנסים. רק בסוף חייו הוא מגיע למסקנה שהדרך הזו לא משיגה את המטרה " אתם ראיתם, את כל-אשר עשה יהוה לעיניכם בארץ מצריים, לפרעה ולכל-עבדיו, ולכל-ארצו. ב המסות, הגדולות, אשר ראו, עיניך–האותות והמופתים הגדולים, ההם. ג ולא-נתן יהוה לכם לב לדעת, ועיניים לראות ואוזניים לשמוע, עד, היום הזה…" וספר דברים "הנבואה הספרותית" של משה הוא התוצאה. והנה יש לנו עוד סיבה להשוואה של אליהו למשה.
ומצד שני – גם לנביא ספרותי קלאסי כמו ישעיהו אין בעיה לעשות ניסים כגון ריפוי חזקיהו ע"י דבלה. לדעתי כל הנביאים " מוּנָעים מתחושת שליחות שבוערת בהם להזהיר את החוטאים ולהחזיר אותם למוטב" אלא שיש הבדל ביניהם בסגנון ובאמצעים.
ד.נביא, קוסם ומה שביניהם
ממה שכתבתי לעיל ברור שאיני מסכים לסיווג של בלעם, אליהו ואלישע כקבוצה בפני בעצמה. כשם שיש נביא שקר ונביא אמת כך יש גם "קוסם שקר" ו"קוסם אמת". לקוסם יש ידע שבאמצעותו הוא יכול הפעיל כוחות קוסמיים, כלומר את האלים. חרטומי מצריים הם דוגמא בולטת. התורה וגם חז"ל מכירים ביכולת זו ואינם מבטלים אותה כדבר הבל אך אוסרים להשתמש בה לצרכיו של האדם (אוב, ידעוני וכו'). גם הקוסם וגם הנביא משתמשים ביכולת זו לשינוי המציאות אלא שהקוסם משתמש בה לתועלת הלקוח ואילו הנביא משתמש בה להשפיע על הרואה.
ה. אליהו ובלעם
ההשוואה אכן מרתקת ומגרה את המחשבה אך ראשית כמה הערות על בלעם:
בלעם היה נביא אמת. הגויים העכומי"ם חשבו שהקללות והברכות שלו מתקיימות מכוח קסמים שהוא עושה וליתר בטחון אפילו טרחו והביאו "קסמים" מהבית כדי להבטיח שהתוצאה תהיה לטובתם ("וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב, וְזִקְנֵי מִדְיָן, וּקְסָמִים, בְּיָדָם; וַיָּבֹאוּ, אֶל-בִּלְעָם"). אלא שבלעם לא עשה קסמים ולא השפיע על המציאות, הוא פשוט הקפיד לנבא נבואות אמת ולכן דבריו התקיימו. הוא לא טורח להעמיד אותם על טעותם (לדעתי דבריו הם מתוחכמים ונועדו להטעות את השומע. לכאורה הוא אומר את הדבר הנכון – רק את מה שהאל יגיד אוכל לדבר – אך אין בכך כדי להוציא את בלק ושליחיו מטעותם שיש בכוחו להשפיע על האל לשנות את דבריו…) ומסכים ללכת ולנסות לקלל למרות שידע שאין זה רצון האל. אחד הדברים הבולטים אצל בלעם הוא הפער בין דבריו לבין מעשיו. כמו שרמזתי בדברי על מיכיהו – בלעם מדבר בקול אחד אך "שפת הגוף" שלו מספרת סיפור אחר לגמרי. מעבר לנימוקים הנכונים כשלעצמם שהעלית אני חושב שחז"ל דווקא ירדו לעומק נשמתו והסיקו מתוך מעשיו על מניעיו האמיתיים. המדרש כמובן, בדרכו היצירתית, מביא את הדברים לקיצוניות, אך דווקא הפירוש הפרוידיאני של ר' יוחנן קולע למטרה שהרי בלעם בפועל בא לקלל (ויצא מברך) ולכן מתוך ברכותיו אפשר ללמוד על כוונתו האמיתית.
חז"ל אומרים שבלעם תחילתו נביא וסופו קוסם על סמך הפסוק "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב". מתי הוא הפך לקוסם? כנראה בניסיון הקללה השלישי בו הוא נוטש את הפרוצדורה הרגילה ומנסה שיטה אחרת ("וַיַּרְא בִּלְעָם, כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְהוָה לְבָרֵךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם, לִקְרַאת נְחָשִׁים; וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר, פָּנָיו"). אפשר להעיר כאן שגם המדרש שמייחס את עצת הפיתוי לפעור ע"י בנות מואב לבלעם מבוסס כנראה על התיאור ביהושע שם מוזכר הרג בלעם הקוסם בחרב אגב סיפור כיבוש בית פעור והרג נסיכי מדין.
ולעניין ההשואה:
צניעות – כבר כתבתי שעל בלעם צריך ללמוד בעיקר ממעשיו ולא מדבריו וכאשר מתייחסים לדבריו ראוי לעמוד על התת-דיבר (סאבטקסט) יותר מאשר על המקרא המפורש. ראשית אפשר לראות את הפרשנות של בלעם לכבוד = כסף. ואם כבר צניעות ויושר, הוא היה צריך לומר מיד (כמו יסף) שהכבוד מגיע לאל ולא לו. שנית מעניינת ההשוואה בין תחילת הדרך לסופה – לדעתי דווקא ההבדלים מלמדים על השינוי שחל בבלעם לאורך הדרך:
אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל, לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי, לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה, אוֹ גְדוֹלָה.
אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ, כֶּסֶף וְזָהָב–לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה, לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה מִלִּבִּי.
בסוף הדרך הוא כבר לא נביא ה' (המלה אלהי חסרה) והוא לומד שהוא כשלעצמו (מלבי) חסר כל ערך. דוגמא הפוכה אפשר לראות אצל יוסף שמבטל את עצמו לחלוטין- "בלעדי, האלהים יענה את שלום פרעה". דווקא בלעם הוא נביא עם רכב צמוד ואילו אליהו רץ ברגל לכל מקום ואפילו לא מוכן לקבל טרמפ מאחאב. דוגמא זו אגב מוצגת במדרש כניגוד לאחרים שכן עומדים על כבודם כמו שהזכרת בשלוחית (פוסט) על יפתח.
המשלחות – לבלעם הקוסם יש אינטרס כלכלי ברור (שם הקוד: "כבוד") ולכן כמו כל איש מכירות טוב הוא מוכר גם את מה שאין לו. לאליהו הנביא יש סדר יום חינוכי ולכן כל עוד המשלחת באה לדרוש את בואו מכוח צו המלך הוא שורף אותם. כאשר השר השלישי מתחנן ומבקש שאליהו ירחם עליו ויסכים לבוא (כלומר מכיר בעדיפות הנביא על המלך) הוא מצטרף. לגבי השימוש המופרז באמצעים פירוטכניים – זה כמובן עניין של טעם…
ההדחה – וידויו של בלעם הוא וידוי סרק, הרי הוא מתוודה על הכאת האתון "כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי" אך לגבי עצם עניין השליחות הוא בכלל לא החלטי "אם-רע בעיניך אשובה לי" כאילו שאינו יודע …
לאליהו אין על מה להתוודות. הוא אכן אינו מפנים את המסר ונבעט החוצה אבל כמו כל בעל קשרים טובים הפיטורים מבוצעים בדרך של בעיטה למעלה וקידום מטאורי.
ו. אליהו הגואל
אני חושב שיש אמת פנימית בטיהור שמו של אליהו על ידי מלאכי. מעבר לכך שאליהו הוא מועמד לתפקיד מפני שלא מת. הרי תהליך הגאולה הוא הפיכה של הקנאות, הזעם והעונש האלוהי לסובלנות, סליחה וביטוי של האהבה האלוהית (אהבה אמהית – לא חוסך שבטו…). לכן הפיכתו של אליהו מנביא קנאי וקטלני לנביא מושיע, סלחני, שמתחשב בחולשות אנוש היא ביטוי נפלא לרעיון הגאולה.
ז. נספח: אליהו ואלישע
כבר הכברתי מלים וגם קטונתי מכדי להכנס להשוואה מקיפה כמו שעשית עם בלעם אבל מעניין לציין שאלישע לא היה יותר סובלני או פחות קטלני מאליהו – אם לא להיפך. הוא משלח דובים בנערים רק בגלל שלגלגו על קרחתו, מחסל את השליש שהעיז לפקפק בנבואתו ומקלל את גיחזי וכל זרעו על דבר של מה-בכך. נראה לי שההבדל ביניהם הוא ביחס למוסד הנבואה. אליהו הוא נביא בודד – אפילו אלישע כופה את עצמו עליו כתלמידו ולא נראה שאליהו מעודד אותו או מקבל אותו באופן כל שהוא. אפילו הסמכה לנבואה הוא אינו מעניק לו ורק מבטיח לו שיקבל אותה אם יראה אותו עוזב. אלישע לעומת זו מבסס את מעמד בני הנביאים בכל הארץ ובעצם מניח כנראה את היסוד לשורת הנביאים "הספרותיים" שיבואו אחריו. אין ברירה – צריך מישהו מעשי שיקים את התשתית כדי שאחר כך יוכלו כל הרוחניקים להתפייט כאוות נפשם.
נו, איפה פה הכפתור של הלייק?
מסוג התגובות המאתגרות ומעוררות המחשבה שבגללן אני נהנית לשלח כל פוסט חדש לדרכו ולראות מה יביא בכנפיו. למען האמת, כל אחת מהסוגיות שהעלית שווה לפחות פוסט עצמאי אחד, אז רק על קצה המזלג:
א. החלוקה לסוגי הנביאים אכן נעשתה כאן בקווים כלליים בלבד, כדי לפנות את הבמה לנושא העיקרי שהעסיק אותי, והוא: הטיפול המנוגד של מדרשי חז"ל בבלעם ואליהו. עם זאת, לא טענתי לחפיפה בין שני סוגי החלוקה – נביא אמת/שקר ונביא ספונטני/מוזמן. עדיין, אנו שומעים על יותר מקרים של נבואה בהזמנה שנאמרה כדי לסבר את אוזן המזמין, מה שמעלה יותר אפשרות לנבואת שקר. ובאשר לשיוך של נתן הנביא ושל ישעיהו בו-זמנית לשתי הקבוצות, מה שמכריע בעיני הוא מה כל אחד מהם הוא *בעיקר*. אין ספק שנתן הוא בעיקר נביא-חצר, בעוד שנבואות ישעיהו, גם מבחינה כמותית וגם מבחינה תודעתית, משייכות אותו לקבוצת הנביאים הספונטניים.
ב.העובדה שהביטויים "הרצחת וגם ירשת" או "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים" השתרשו לדורות לא הופכת אותם לפנינים רטוריות. אדרבא, כוחם דווקא בישירותם הבוטה והחשופה.
ג. את משה השארתי בכוונה מחוץ לחלוקה, באשר לטעמי הוא קטגוריה בפני עצמה.
הריפוי באמצעות דבלה – מי שטוען שזה היה נס אלו *הפרשנים*, לא המקרא! לאורך כל ספר ישעיהו אינך מוצא נס מובהק נוסף, כך שמאוד ייתכן שכל שהיה פה הוא שימוש בסגולות הרפואיות של מיץ התאנה היו ידועות היטב בעולם העתיק.
ד. מכל האמור לעיל, ברור שאני חולקת על כך שאתה חולק עלי בעניין סיווגם של בלעם, אליהו ואלישע כקבוצה אחת לעניין המאגיה. האמנם באמת היה ביכולתם להשפיע על המציאות? זה בכלל לא משנה. מה שקובע הוא שלדעת הסביבה היתה להם יכולת כזאת ("כי ידעתי"). וזה סוד כוחם. אמנם 'הלקוח' של בלעם הוא בשר ודם, אך התחושה היא שגם אליהו מחוייב נפשית לספק את הסחורה ל'לקוח' האלוהי שלו, הרבה מעל ומעבר למה שנדרש ממנו, בדומה לאיש יחסי הציבור של ימינו, שמזדהה כל כך עם עמדות שולחיו עד שהוא נלחם עבורם בחירוף נפש ובקיצוניות גם כשאינו מתבקש לכך.
ה. ברור שבלעם אינו טלית שכולה תכלת, כשם שיש מקום לסנגר על אליהו. ודווקא משום שמדובר על דמויות רב-ממדיות וקרועות בנשמתן, מתחדד נושא-העל של הפוסטרילוגיה הזאת, כפי שניסחתי אותו בפרק הראשון: "במקרא ,הסיפורים מעוצבים באופן ריאליסטי, כך שאין בהם דמויות מופת חד-ממדיות. שום חולשה אנושית אינה זרה לאבות האומה, שופטיה ומלכיה ולך תנסח כלל אצבע לאבחון צדיקים ורשעים. בדיוק אל החלל הזה נכנסים מדרשי חז"ל. עבורם, הסיפור המקראי הוא עוגן לתלות בו את המסר החינוכי-מוסרי הרצוי,. ומכיוון שהמסר הוא העיקר, החלוקה בין טוב לרע משורטטת בקווים ברורים. כאן אין מקום לערפול". מה שעניין אותי בפרק הזה היתה השאלה באיזה אופן, ובעיקר מדוע, מרדדים המדרשים את הדמויות המורכבות והמרתקות הללו לכדי שחור ולבן, עד שהם הופכים את האחד לדמון בועל אתונות ואת השני לקדוש וגואל.
ובכל זאת, אם אתה כבר עורך השוואה משלך בין שתי הדמויות: אצל בלעם, לאורך כל הדרך אלוהים הוא שמדבר מגרונו. אצל אליהו, לא תמיד המקור הוא אלוהי (בעיקר בולט הדבר בסצינה על הר הכרמל. אליהו מעצב אותה כפי שהוא מוצא לנכון, ואז כמעט מכריח את אלוהים להשתתף).
ובאשר לסבטקסט של בלעם – העובדה שפסוקיו היפיפיים מעטרים את תפילותינו וזמירותינו עד היום כמופת *לחיוב*, גם אם מלכתחילה הם נאמרו בעל כורחו מעידה שהיה צריך מאוד להתאמץ כדי למצוא בהם את הפרשנות הפרוידיאנית, כביכול, שמוצא בהם ר' יוחנן, והיא בודאי לא הכרחית. הנה מיכה, שנבואתו משמשת כהפטרת הפרשה, רואה אותם כפשוטם: "זְכָר-נָא מַה-יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה-עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר…לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת יְהוָה"
ו. יום ה' במלאכי, כמו גם תאורי קדם-גאולה אצל נביאים אחרים מתרי-עשר, ממש לא מצטיירים כ"הפיכה של הקנאות, הזעם והעונש האלוהי לסובלנות, סליחה וביטוי של האהבה האלוהית", אלא כאפוקליפסה איומה שממנה ינצלו רק מתי-מעט. "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ,בַּצָּהֳרָיִם; וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר" (עמוס ח 9); כִּי-בָא יוֹם-יְהוָה, כִּי קָרוֹב יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל" (יואל ב' 2); קָרוֹב יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד קוֹל יוֹם יְהוָה מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה" (צפניה א 14-15) ועוד. אליהו שבספר מלאכי עדיין שייך לשלב הטרום-גאולי הזה, על תקן של איוּם: אם לא תחזור בתשובה יבוא שוטר. העברתו מהשלב הטרום-גאולי אל שלב הגאולה עצמו, היא-היא הריכוך המאוחר שנעשה לו!
זאת ועוד – לחלוטין לא היה הכרחי להיתלות דווקא בפסוק הזה ממלאכי ובדמות הזאת של אליהו כדי לצייר את דמות הגואל לעתיד לבוא. ואכן – הנוצרים בחרו פסוק אחר ("הנה העלמה הרה ויולדת בן") ועיצבו דמות גואל הפוכה לחלוטין, המבוססת בעיקר על פרק נ"ג בישעיהו: "נִבְזֶה וַחֲדַל אִישִׁים, אִישׁ מַכְאֹבוֹת וִידוּעַ חֹלִי; וּכְמַסְתֵּר פָּנִים מִמֶּנּוּ, נִבְזֶה וְלֹא חֲשַׁבְנֻהוּ. אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא, וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם; וַאֲנַחְנוּ חֲשַׁבְנֻהוּ, נָגוּעַ מֻכֵּה אֱלֹהִים וּמְעֻנֶּה. וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵנוּ, מְדֻכָּא מֵעֲוֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא-לָנוּ. כֻּלָּנוּ כַּצֹּאן תָּעִינוּ, אִישׁ לְדַרְכּוֹ פָּנִינוּ; וַיהוָה הִפְגִּיעַ בּוֹ, אֵת עֲוֹן כֻּלָּנוּ. נִגַּשׂ וְהוּא נַעֲנֶה, וְלֹא יִפְתַּח-פִּיו, כַּשֶּׂה לַטֶּבַח יוּבָל, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה; וְלֹא יִפְתַּח, פִּיו."
ה. לעניין אלישע: דמותו מהווה סוג של תיקון לאליהו: המעשה הראשון שעשה אליהו היה להטיל בצורת. מכאן ואילך, מלבד החייאת בן האלמנה שהוא-עצמו אחראי למותו כל הניסים שהוא מחולל כרוכים בהרס וחורבן. לעומתו, המעשה הראשון של אלישע היה ריפוי המים הרעים, ומכאן ואילך כל ניסיו קשורים בתיקון וריפוי: נס אסוך השמן העולה על גדותיו עבור לאלמנה החסרת כל, הצפת כלי הברזל שנפל למים מידיו של בן הנביאים "והוא שאול", החייאת בנה המת של השונמית ויצירת נזיד מזין מ"גפן השדה" הרעילה עבור בני הנביאים. הפעמיים היחידות שבהן הוא משתמש בכוחו לרעה הן כאשר הוא נפגע אישית – פעם מלעגם של הילדים ופעם בגלל הפגיעה בתדמיתו הציבורית ע"י גיחזי. אין בכך כדי לנקות אותו לגמרי, אך כאשר משווים אותו לאליהו, אין ספק מי מהם ראוי להיות המורה הרוחני של הדור הבא.
אנחנו כמובן יותר מסכימים מאשר חולקים. אני בעיקר רציתי להדגיש את הייחוד של בלעם בהקשר של הפער בין המילים למעשים ואני חושב שזה מאיר את המדרשים עליו באור קצת שונה. אני חושב שר' יוחנן לא "פירש" את נבואת בלעם והוציא אותה מידי פשוטה. גם הוא בוודאי הבין את הנבואה כפי שהיא כברכה לישראל. אלא שהנחת המוצא שלו (שבוודאי מבוססת על פשט הכתוב) היא שכוונתו האישית של בלעם היתה לקלל והאלהים הפך את הברכה לקללה ולכן ניתן ללמוד מהברכות, על-ידי הפיכתן חזרה לקללות, מה היתה כוונתו המקורית של בלעם.
כמו-כן ניסיתי להראות שדמותו של בלעם לא הושטחה עד-כדי כך שהרי יש גם מדרשים שמשווים את נבואתו לנבואת משה! (לא קם בישראל כמשה אך באומות העולם כן – בלעם). אצל בלעם – שהוא באמת דמות מורכבת מאד ובמידה רבה מזכירה נביא אחר שמנסה למרוד בשולחו, יונה – בהחלט אפשר לראות תהליך של הדרדרות גם במקרא וגם במדרש. חז"ל מרוממים את בלעם מאד על-מנת להשטיח אותו עד עפר לאחר מכן, למה? יתכן שהסיבה היא, כמו שרמז חגי, היא ישו. הנוצרים, כמו שציינת, הרבו להשתמש בנבואות המקרא על מנת להוכיח את משיחיותו של ישו ואת ביטול הבחירה של האל בישראל. חז"ל ראו בבלעם כאב-טיפוס של מסלף הנבואה והעובדה שהיה "אינו יהודי" הפכה אותו למועמד הטבעי להכפשה כתיאולוג שונא ישראל האולטימטיבי שנבחר לשאת את דבר האל למרות עכומיותו אך לא הצליח להשתחרר ממהותו הגויית ומשנאת ישראל הטבועה בו. והנה לנו דוגמא מה היה קורה אילו היה הקב"ה בוחר באומות העולם (הנוצרים) ולא בישראל.
לגבי אליהו ואלישע – ברור שאליהו היה קנאי וקטלני יותר ואלישע היה נביא "חברתי" יותר. מה שרציתי להאיר היה שקנאותו של אליהו לא הופנתה רק כלפי החוטאים ולכן לא יכל להעמיד תלמידים. מסתבר שאלישע היה היחיד שהצליח לשרוד את זעמו. הדחתו של אליהו (שמזכירה גם את גירושם חזרה למערה של רשב"י ובנו לאחר ששרפו בקנאותם כל מה שראו) ומינויו של אלישע לא היו רק בגלל שאליהו היה "שרף" שמקומו בשמים מפני שאינו סבלני לחולשות אנוש, אלא גם לאפשר ביסוס של מוסד הנבואה באופן המשכי – בני הנביאים.
יום ה' וגאולה – זה בוודאי נושא לשלוחית נפרדת אבל פטור בלא כלום אי אפשר. כפי שאני מבין את נבואת מלאכי, בואו של אליהו (והשיב לא אבות על בנים…) ימנע את בוא יום ה' הקטלני (פן אבוא והכיתי את הארץ חרם) ויאפשר גאולה שאינה כרוכה בקטסטרופה קוסמית ומשפט מות לרשעים. ומכאן כבר קצרה הדרך להיות סבא חביב וטוב לב. ואם להודות על האמת, אין לנו במקרא יותר מידי מועמדים מחוללי נסים שהם גם אוהבי ילדים…
[…] שקולם לא נשמע במקרא, וכהמשך לשלוחית (פוסט) שעסקה באליהו ובלעם, אני רוצה להקדיש את השלוחית הנוכחית לאתונות. כולנו […]
אשמח להבין בדיוק למה הנביא אלישע נחשב דמות שלילית?
האסוציאציה הראשונה שעולה ביחס לאלישע היא כמובן התיאור הדרמטי והציורי על הילדים הקטנים שרודפים אחריו ומקניטים אותו "עלה קרח, עלה קרח", ותגובתו הקטלנית – "וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים". כמובן שאסוציאציה מיידית זו משפיעה על האופן שבו אנו חושבים עליו.
עם זאת, כפי שכתבתי בתגובתי לדרור, דמותו של אלישע דווקא נחשבת לתיקון *חיובי* לזו של אליהו, באשר כמעט כל ניסיו מכוונים לריפוי ותיקון (ריפוי מי המעיין, העלאת הגרזן השאול מהמים, הפיכת הפקועות הרעילות לאכילות ועוד), לעומת מופעי האימים הפוגעניים של אליהו. וכפי שדרור ציין בצדק, לא סתם אלישע – ולא אליהו – הוא זה שיסד אסכולה של "בני הנביאים".