אלוהים שוכב על גבו מתחת לתבל,
תמיד עסוק בתיקון, תמיד משהו מתקלקל.
רציתי לראותו כולו, אך אני רואה
רק את סוליות נעליו ואני בוכה.
והיא תהילתו.
(יהודה עמיחי, מתוך "והיא תהילתך")

הפוסט הקודם שלי, שעסק בחרטה האלוהית ובאתחול המגיע בעקבותיה, מעורר את השאלה המתבקשת: איזה מין אל זה, שלא ממש סגור על עצמו? איך אפשר להאמין בכוחו אם פעם אחר פעם הוא מתחרט ואז מתחרט על החרטה וחוזר חלילה?!

הסוגיה הזאת העסיקה פרשנים והוגים לאורך כל הדורות. ובכל זאת, אני רוצה להציע כאן נקודת מבט נוספת – הזווית הלשונית. מסע בעקבות כמה מילות מפתח ושורשיהן, שיכול לספק, אולי, תובנות חדשות.

 וַיִּנָּחֶם ה'
השימוש בפועל  וַיִּנָּחֶם ה' בכל פעם שאלוהים מתחרט, מרמז שזו חרטה מסוג מיוחד.   כי הלא אותו שורש עצמו מתאר גם התגברות על אבל וצער. מה הקשר בין השניים?

הפעם הראשונה שבה השורש נ.ח.מ מתייחס לנחמה אנושית מופיעה בפירוש שמו של נח – "לֵאמֹר:  זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אֵרְרָהּ יְהוָה" (בראשית ה 29). הפעם השניה היא כאשר יצחק נושא את רבקה: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".  (בראשית כד 67). בשני המקרים מדובר בהנחת חלופה שיש בה משום חזרה למצב הקודם: מעין שיבה אל גן עדן האבוד במקרה הראשון, ושובה של אשה אהובה אל האוהל במקרה השני.

כלומר, כאשר מדובר בהתגברות על צער, הניחומים הם ניסיון לספק לאדם חלופה רגשית ולהחזיר אותו למסלול חייו הקודם. ללא חלופה מספקת – אין ניחומים. כך, כאשר יעקב מאמין כי יוסף נטרף, "וַיָּקֻמוּ כָל-בָּנָיו וְכָל-בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם", כי איש מהם אינו יכול לתפוס את מקומו של הבן המועדף. כך "רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ". רק ההבטחה העתידית להשבת הבנים היא שתביא את הנחמה – "מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי…וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

הנחת חלופה וחזרה לאחור – זהו האלמנט המחבר בין שתי המשמעויות השונות, לכאורה, של ההתנחמות. בכל פעם שהמקרא רוצה להביע לא סתם חרטה, אלא כזו שיש בה שאיפה אל המצב הקודם, הוא משתמש בשורש נ.ח.מ. למשל החשש "פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" או "וְהָעָם נִחָם לְבִנְיָמִן כִּי-עָשָׂה יְהוָה פֶּרֶץ בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", לאחר הנידוי של שבט בנימין בעקבות מעשה פילגש בגבעה.
כאשר אלוהים "מתנחם" על מעשיו, הוא כביכול מעלה אפשרות של חזרה לאחור, אל המציאות הקודמת. זה יכול להיות ביטול של מעשה  שעשה – "וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ"; "וַיהוָה נִחָם כִּי-הִמְלִיךְ אֶת-שָׁאוּל",  או אפילו של מחשבה שעדיין לא יצאה לפועל "וַיִּנָּחֶם יְהוָה עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ."

 אֵל חַנּוּן וְרַחוּם
דמות "האלוהים המתחרט" מציבה אתגר תיאולוגי לא פשוט. כבר בתנ"ך מופיעות אמירות הסותרות אותה ועושות אבחנה ברורה בין ההפכפכות האנושית לבין ההחלטה האלוהית הבלתי-הפיכה: "לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם" אומר בלעם (במדבר כג 19); "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם" אומר שמואל לשאוּל (שמ"א ט"ו 29).  וזאת  – רגע אחרי שאלוהים מעיד על עצמו "נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ"!

אז ניחם או לא? תלוי את מי שואלים. גם בלעם וגם שמואל היו נביאים, שתפקידם להביא את דבר אלוהים. אמינותם תלויה בהתגשמות דבריהם. לכן אין פלא ששניהם מנסים להציג את אלוהים כעקבי ונאמן להחלטותיו, גם כשניסיונם מראה את ההיפך. נביא אחר, יונה בן-אמיתי, מנסה מראש למנוע את הפאדיחה ולהתחמק בכל דרך מהשליחות שאלוהים מטל עליו. זה לא עוזר לו. בסופו של דבר הוא נאלץ לעמוד בדיוק בסיטואציה המביכה שחשש ממנה – אנשי נינווה חוזרים בתשובה ונבואתו שהעיר תיהרס אינה מתגשמת. ידעתי! הוא מכריז בתסכול, "עַל-כֵּן קִדַּמְתִּי לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה,  כִּי יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה אֵל-חַנּוּן וְרַחוּם, אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד, וְנִחָם עַל-הָרָעָה. וְעַתָּה יְהוָה, קַח-נָא אֶת-נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי". איזה בושות, אפשר למות. לך תהיה דובר כשהבוס שלך עלול לשנות את דעתו אחרי שכבר הכרזת עליה כאמת מן השמיים.

 כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה
אך מה שהוא סיכון מקצועי עבור הנביא, הוא-הוא מהות הקשר עם האל עבור האדם הפרטי. לעומת העולם האלילי, שהתאפיין ביחס דטרמיניסטי וחד-צדדי, היהדות מבוססת על דיאלוג מתמיד בין האדם לאל. חלק מהותי בחוזה שבין האדם לאלוהיו הוא הזכות של כל צד לחזור בו, גם לאחר שהמעשה נעשה וגם לאחר שהדין נגזר. האדם רשאי לתקן את דרכיו, והאל רשאי שלא למצות איתו את הדין.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה.
אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי תִּהְיֶינָה אָזְנֶיךָ קַשֻּׁבוֹת לְקוֹל תַּחֲנוּנָי.
אִם עֲו‍ֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ אֲדֹנָי מִי יַעֲמֹד.
כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא.
(תהילים קל 1-4)

הפסוק מתוך המזמור בתהילים קושר בין ס.ל.ח לבין י.ר.א. –שתי התחנות הבאות במסע השורשים המקראי. בעולם העתיק, שבו עוצמתם של האלים נמדדה ביחס לאסונות שהם יכולים להמיט על בני האדם, הציעה היהדות מודל מהפכני: כוחו של האל נגזר דווקא מיכולתו לבטל את העונש!

הביטוי הקלישאי – "לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי" – מקבל משמעות חדשה כאשר בודקים את הופעת השורש ס.ל.ח במקרא. אז מסתבר שאכן, הסליחה שמורה לאלוהים בלבד. מקרים של פיוס בין-אישי, כמו בין יעקב לעשיו או בין יוסף לאחיו מובעים באמצעות שורת פעולות המעידות על ההתקרבות המחודשת – בשני המקרים האחים נופלים זה על צווארי זה, מתנשקים ובוכים. אך אין שום פועל המביע את הסליחה עצמה. זו, כאמור, שמורה לאלוהים.
הסליחה אינה רק הפעולה שעושה אלוהים ("וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ"; "סְלַח נָא לַעֲו‍ֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ") אלא היא תכונה בסיסית שלו, הפועלת לטובת המתפללים אליו: "כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב-חֶסֶד לְכָל-קֹרְאֶיךָ".

גָּבַר חַסְדּוֹ עַל יְרֵאָיו
כיצד הסליחה מייצרת יראה? לכאורה, זה בדיוק להיפך – ביטול חוזר ונשנה של הסנקציות מוריד מכוחו של האיום.
גם במקרה זה, דווקא הזווית הלשונית יכולה לספק פתרון. אנו רגילים לזהות יראה עם פחד, ומכאן ש"יראת אלוהים" פירושה פחד מאלוהים. אלא שהמשמעות הזאת לא ממש מסתדרת עם לשון הכתוב. הנה אחרי עקדת יצחק משבח אלוהים את אברהם במילים "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה". אך העקדה אינה אקט של פחד וניסיון לפייס את האל  – תפקידם המסורתי של קורבנות אדם בעולם העתיק – אלא של הפגנת אמונה. והנה משה המסכם לעם את הנדרש מהם, ערב הכניסה לארץ: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ". האמנם ניתן לבקש פחד? המפרשים המסורתיים עוסקים רבות בדרישה זו, ובנסיון למזג בינה לבין הדרישה "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ".

אלא שקריאה מעמיקה יותר תגלה לנו שהמקרא מדייק במשמעות השונה של שני השורשים י.ר.א ו-פ.ח.ד. פחד מבטא תחושת אימה ורפיון אל מול כוח חזק ממך שאינך יכול להתמודד איתו: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן"; "וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ"; "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ…אִישׁ חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת". היראה, לעומת זאת, מבטאת את מוטיב הראיה, במובן של צפיה קדימה וחשש מפני התוצאה העתידית: "וַיֹּאמֶר אֲחֹתִי הִיא כִּי יָרֵא לֵאמֹר אִשְׁתִּי, פֶּן-יַהַרְגֻנִי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם"; "אַל תִּירָא וְאַל תֵּחָת…רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת מֶלֶךְ הָעַי".

הצירוף 'יראת אלוהים', אם כן, הוא יותר מסתם פחד. זו המודעות לכך שיש כוח שהוא מעבר לעולם הארצי, ואשר בפניו אתה צריך לתת דין וחשבון על תוצאות מעשיך. כפי שתנסח זאת מאוחר יותר המשנה: "הסתכל בשלושה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבין" (אבות ב', א).

הדוגמה הטובה ביותר לאבחנה בין יראה ופחד מופיעה בדבריו של יעקב "לוּלֵי אֱלֹהֵי אָבִי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וּפַחַד יִצְחָק" (בראשית לא). מעשה העקדה זיכה את אברהם בתואר "ירא אלוהים", אך יצחק, הבן שמצא את עצמו עקוד על המזבח, נותר לנצח עם פחד אלוהים.

דווקא העובדה כי אלוהי ישראל הוא "אֱלוֹהַּ סְלִיחוֹת" היא שהופכת אותו מושא ל"יראה", כלומר להתבוננות על מעשינו ועל משמעותם המוסרית. גם האדם וגם האל אינם מתנהלים במסלול אוטומטי וקבוע מראש. הצגת האל כבעל זכות בחירה בין ענישה וסליחה היא שיקוף של האדם עצמו ושל זכות הבחירה הנתונה לו בין חטא לתיקון.

Advertisements