וצנחת על אדמת בריתי

לא הכל הבלים, בתי / לא הכל הבלים והבל
גם לכסף הפרתי בריתי / גם זריתי ימי להבל
(רק) אחרייך הלכתי, בתי / כצוואר אחרי החבל

כי עדית מטפחתך, בתי / ואמרת לי הבט וראנה
ואדר לא לנשוך פתי / עד שיני מבסרך תקהינה
ואדר לראותך, בתי / עד עיני מראותך תכהינה

והכה החלי בתי / והעוני כסה פנינו
ואומר לחולי ביתי / ולעוני קראתי בננו
וַנֲדָּל מכלבים בתי / וינוסו כלבים מפנינו

אז עלה הברזל, בתי / והסיר גם ראשי מאלייך
ודבר לא נותר בלתי/ עפרי המרדף נעלייך
כי ברזל ישבר בתי / וצמאי לא נשבר אלייך

לא לכח יש קץ בתי / רק לגוף הנשבר כחרס
לא פקדה השמחה ביתי / ותצע אדמה לי ערש
אך ביום בו תגיל בתי / גם תגלנה עיני מארץ

עוד יבוא יום שמחה, בתי / עוד גם לנו בו יד וחבל
וצנחת על אדמת בריתי / ואלי יורידוך בחבל
לא הכל הבלים, בתי /לא הכל הבלים והבל

(אלתרמן, "שיר לאשת נעורים")

"שיר לאשת נעורים" הוא שיר מתעתע. אחזור ואזכיר את מה שכתבתי בפוסטים אלתרמניים קודמים: ברבים משיריו של אלתרמן משולב "קוד תנכי" – איזשהו מוטיב מילולי מן המקורות, שכאשר מגלים ומפצחים אותו הוא מספק מפתח להבנת השיר. לפעמים הוא גלוי וישיר, כמו באיגרת, ולפעמים מסתתר, כמו בשיר של מנוחות.
"שיר לאשת נעורים" משאיר אותך מבולבל. מצד אחד הוא עוסק, כמשתמע משמו, ביחסים שבין גבר לאשת נעוריו. מצד שני, הרפרנס התנכי הברור מעביר אותו, לכאורה, למישור הפילוסופי: "לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והבל", מצהירה השורה הפותחת והחותמת את השיר, ובכך מציבה אותו כמענה לספר קהלת, שעוסק בחקירה פילוסופית על מהות האדם ודרכו בעולם.

אך קריאה מעמיקה יותר בשיר תגלה שלא רק קהלת נוכח בו, אלא שורה של הקשרים תנכיים שרודפים זה אחרי זה, כשכל שורה או בית מאירים באור חדש את אלו שקדמו להם. את השיר הזה יש לקרוא כמו סרט שמריצים קדימה ואחורה. רק כשקוראים אותו כך, שני צעדים קדימה וצעד לאחור, מגלים את מלוא משמעויותיו המצמררות, ההולכות ומתבהרות ככל שמתקדמים, עד הסוף החותך.

רק אחרייך הלכתי, בתי
השיר פותח ומסיים בהצהרה מעוררת תקווה "לא הכל הבלים, בתי, לא הכל הבלים והבל". וכבר לב הקורא הולך שבי אחרי ההבטחה הזאת, שמתריסה נגד קביעתו של קהלת, שפותח ומסיים ב"הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל"  (א 2, יב 8).

למילה הבל יש שתי משמעויות: דבר חולף או דבר שטות. כל אחד משני פירושים אלו מטיל צל כבד על משמעות החיים על פי קהלת. והנה, אל מול התחושה הזאת של חידלון וחוסר תכלית, מציב אלתרמן אלטרנטיבה. יש משהו שאינו הבל, שכן ראוי לחיות למענו. ומהו הדבר הזה? באופן מפתיע, תשובתו של אלתרמן אינה שונה מזו של קהלת: "גם לכסף הפרתי בריתי, גם זריתי ימיי להבל". כלומר, זה אינו הכסף, כפי שאומר גם קהלת ("אֹהֵב כֶּסֶף לֹא-יִשְׂבַּע כֶּסֶף") ולא העשייה היומיומית ששניהם ממשילים אותה לפיזור ימיך לרוח ("רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ"). התשובה מגיעה בשורה הרביעית: רק אחרייך הלכתי בתי. אהבת גבר לאשה היא שמתעלה על כל אלה.

אלא שהשורה הבאה  – כצוואר אחרי החבל – כבר מכניסה ממד חדש וקודר להתמסרות של האוהב. והוא מודגש עוד יותר לנוכח העובדה שאפילו אצל קהלת האהבה מצטיירת כמשהו שנותן טעם לחיים, על אף שהם בני-חלוף: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ". ואילו אצל אלתרמן-     לא תקווה וחיים יש בה אלא היגררות בעל כורחו, כעגל המובל לשחיטה. והשורה הזאת מאירה לפתע באור קודר גם את שמו של השיר – שיר לאשת נעורים. הלא הדימוי התנכי של "אשת נעורים" מייצג את ההתלהבות, השמחה ותום הלב של האהבה הראשונה, בה שני בני הזוג מתקדשים זה לזו: " יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ, וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ" (משלי ה 18).

אהבת הנעורים היא המשמשת מקור לדימוי המפורסם של ירמיהו על יחסי אלוהים וישראל בתחילת דרכם המשותפת:  "כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ, לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב' 2). אלא שבמערכת היחסים שמתאר אלתרמן לא האשה הולכת אחרי הגבר אלא הוא אחריה, ולא מבחירה אלא מתוך היענות כפויה לכוח שחזק ממנו. וכבר אנו חשים באיום הגלום בהיפוך סדרי בראשית.

כי עדית מטפחתך, בתי / ואמרת לי הבט וראנה 
ואדר לא לנשוך פתי /עד שיני מבוסרך תקהינה
בבית השני מתבררת האמת הנוראה: אשת הנעורים של אלתרמן אינה האשה המקראית של ברית הכלולות המקודשת, אלא במשמעותה המילולית העירומה –
אשה-של-נעורים. לא שני אוהבים צעירים ונלהבים יש לנו כאן, אלא גבר מבוגר מול מי שהוא מכנה בכינוי החיבה המקטין "בתי".  ילדה-נערה המודדת את מיניותה החדשה, כמו ילדה קטנה המועדת בנעלי העקב של אמה ומתגאה – תראו, אני כבר גדולה!

שמונה המילים הפותחות את הבית יוצרות קלוז-אפ של סצינה מוחשית עד כאב:
נערה על סף התבגרותה, שמשחקת אל מול הגבר המבוגר במטפחתה – סמל הפיתוי וההתגרות, משתעשעת בו כמעט בתמימות, בלי להיות מודעת עד הסוף לכוחה, נעוריה קורנים אל מול גופו "הנשבר כחרס". בשרה-בוסרה הופך עבורו להבטחה שחייבת להתגשם.

ולנוכח התיאור הזה, ול"עדית מטפחתך" כסמל להתבגרות, אי אפשר שלא להיזכר ב"ותִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים" בפרק המפורסם יחזקאל טז, המקביל את אלוהים לגבר שמוצא תינוקת בת יומה מושלכת בשדה, והוא לוקח ומגדל אותה עד התבגרה כדי שתהיה שלו: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה–וַתִּהְיִי-לִי".

והכה החלי בתי / והעוני כסה פנינו
ואומר לחולי בֵּיתי /ולעוני קראתי בננו
ונדל מכלבים, בתי/ וינוסו כלבים מפנינו
הסרט נגלל קדימה בהילוך מהיר, תוך דילוג על שלבי הביניים. הנערה כבר איתו.
יפי הנעורים מתחלף בחולי ועוני. וכבר לא ההתרסה נגד קהלת מדברת מגרונו של המשורר, אלא קבלת הדין של איוב: "לַשַּׁחַת קָרָאתִי אָבִי אָתָּה אִמִּי וַאֲחֹתִי לָרִמָּה" (איוב יז 14). מצבם של השניים גרוע אפילו מזה של כלב – הביטוי התנכי המובהק לבוז והשפלה ("הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת"). בהתאם – משתנה גם מקור הכוח. לא הנערה היא שמפעילה את קסמיה על הגבר, אלא שניהם יחד אל מול כוחות הגורל. הכלבים נסים מפניהם, אך להם עצמם אין דרך מילוט.

אז עלה הברזל, בתי /והסיר גם ראשי מאלייך/
ודבר לא נותר בלתי / עפרי המרדף נעלייך
כי ברזל ישבר בתי/ וצמאי לא נשבר אלייך
התנועה המהירה נעצרת  בבת אחת. המסך מתרוקן מכל המולת העוני-חולי-כלבים שהיתה בו קודם. רק תמונה אחת ויחידה נותרת בו: הסוף האלים, הנמשך עד אין סוף.

רק בשלב הזה, כשכבר הגענו לאמצע השיר, מתבררת התחבולה של אלתרמן.
השורה המסיימת את הבית  שולחת אותנו שוב אל פרק ב בירמיהו. אותו הפרק שנפתח ב"זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ" של נאמנות העבר, אך ממשיך בהטחת האשמות בגידה בהווה: "כִּי-שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת-בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים". ושוב אלתרמן הופך את היוצרות בין המושך לנמשך, בין מקור החיים למי שצמא אליו.

ובין שני הדימויים האלה של העבר וההווה נמצא פסוק המפתח: "כֹּה אָמַר יְהוָה, מַה-מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי  וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ". אוירקה. זה ה'הבל' שאלתרמן מכוון אליו, ולא הדיון הפילוסופי של קהלת. ירמיהו משכיל לעשות שימוש מתוחכם בשתי המשמעויות של המילה הבל: אלו שהולכים אחר ההבל, כלומר אחרי דבר שטות,  יהבלו = יחלפו מן העולם. רק עכשיו מתבררת לנו המשמעות האמיתית של "לא הכל הבלים והבל". ובדיוק כפי שאלתרמן מפשיט את הביטוי 'אשת נעורים', כך גם כאן. לא מדובר בדימוי או משל, אלא כפשוטו  – אזהרה של הגבר לנערה, שחשבה שהיא רק משתעשעת בו. הזהרי, הוא אומר, זה לא צחוק. ההתגרות הזאת שלך אינה הבל בשבילי. והשפעתה אינה חולפת כהבל, אלא עתידה להימשך "עד עיני מראותך תכהינה".

עוד יבוא יום שמחה, בתי
שני הבתים האחרונים עוברים לדבר בלשון עתיד, מעין חזון אחרית הימים. האסוציאציות המקראיות שלהם מתכתבות עם נבואות הנחמה לעתיד לבוא. אך כל גאולה אין בהם. מוקד הכוח, שהיה בתחילה אצל הנערה ונדד אל נקודת שיווי משקל בין שניהם, עובר עכשיו כולו לצד של הגבר.

תוכנו של הבית הראשון מבין השניים עומד כנגד קביעתו של קהלת "וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר, כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם,  גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה". כי האהבה-שנאה-קנאה של האוהב האלתרמני ממשיכה לחיות אחריו. ולא עוד, אלא שבכוחה גם למשוך אליה את האהובה החיה, אם רק תעז לשמוח: לא פקדה השמחה בֵּיתי/  ותצע אדמה לי ערש/  אך ביום בו תגיל בתי /גם תגלנה עיני מארץ. צירוף המילים במשפט מזכיר את נבואתו-הבטחתו של הנביא זכריה "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלַ‍ִם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר". אך בפי אלתרמן הופכת ההבטחה  – לאיום, ובואו של העני – לבשורת מוות.

הבית האחרון סוגר את המעגל. כמו הבית הראשון הוא נפתח באסוציאציה תנכית מעוררת תקוה: עוד יבוא יום שמחה, בתי. נוסח המזכיר את נבואת הנחמה של ירמיהו "עוֹד יִשָּׁמַע… קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה". וכמו בבית הראשון מתברר שזו תקוות שווא, כאשר ברית הכלולות לובשת אופי מקאברי: וצנחת על אדמת בריתי / ואלי יורידוך בחבל. השיר נחתם באותה שורה בה נפתח – לא הכל הבלים בתי, לא הכל הבלים והבל. אך מה שבתחילת השיר נתפס כהצהרה מעוררת תקווה, מתגלה בסופו כנימוק והצדקה לגזר הדין הקטלני.

ואלי יורידוך בחבל
אם כן, לא ערעור על התפיסה הניהיליסטית של קהלת יש כאן, אלא גירסה אנושית גרוטסקית ליחסי הבלעדיות בין אלוהים לישראל, כפי שתוארו על-ידי הנביאים. את היחסים הללו מחיל אלתרמן על הגבר והנערה, הקשורים זה לזו בברית שאינה ניתנת להתרה או להפרה.

אלוהי ישראל, כידוע, אינו סובל תחרות. זוהי מהות המונותיאיזם, שהתחיל עם היהדות. בניגוד לכל דתות המזרח הקדום, שהתבססו על ריבוי של אלים ואלות, והיו סובלניות גם לאימוץ אלים מדתות אחרות, אצלנו זו בגידה בל-תכופר. כדי להדגיש את חומרתה, הנביאים לקחו את המודל הזוגי המקודש 'וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד' והעתיקו אותו ליחסי אלוהים וישראל. על רקע זה נכתבו כל נבואות ה'הוי-איך-בגדת-את- עוד-תשלמי-על-זה ביוקר", הכוללות תיאורים קשים ומפורטים של הניאוף ועונשו. למשל: "רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ-כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ.  פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה–וְהִצַּגְתִּיהָ, כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ; וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא" (הושע ב 4-5), או "וְגַם-אֲנִי חָשַׂפְתִּי שׁוּלַיִךְ עַל-פָּנָיִךְ; וְנִרְאָה, קְלוֹנֵךְ.  נִאֻפַיִךְ וּמִצְהֲלוֹתַיִךְ, זִמַּת זְנוּתֵךְ, עַל-גְּבָעוֹת בַּשָּׂדֶה, רָאִיתִי שִׁקּוּצָיִךְ; אוֹי לָךְ, יְרוּשָׁלִַם" (ירמיהו כג 26).
ולנוכח נבואות התוכחה הללו פתאום אנחנו קולטים שהתיאור הרומנטי של ירמיהו על "לכתך אחריי במדבר" הוא התרפקות נוסטלגית שחוטאת לסיפור המקראי! הלא העם לא באמת בחר באלוהים, ולא באמת הלך אחריו בנאמנות בארץ לא זרועה, אלא ניסה לברוח כל הזמן, וגם קבלת התורה נכפתה עליו הר כגיגית. אך אלוהים איננו מוותר, וכמו אוהב מיוסר, הדברים שהוא שם בפי נביאיו  – או שנביאיו שמים בפיו –  נעים בין הצהרות אהבה דרמטיות לבין שבועות נקם, בין ברית כלולות מקודשת להתקפי קנאה אלימים, לפעמים אפילו באותו הפרק ממש  (הושע ב למשל).

אלתרמן הופך את כיוון הדימוי ומחזיר אותו מהאלגוריה – אל החיים עצמם, אל גבר ואשה בשר ודם. שירי האהבה העוצמתיים ביותר שלו הם אלו שבהם הברית הקדומה, הפטאלית, בין אלוהים ועמו מועתקת אל היחסים הטוטאליים והקנאות ההרסנית בין הגבר למושא אהבתו. כך גם בניגון עתיק וב-הזר המקנא לחן רעייתו. ובשלושתם, האיום הגדול ביותר מבחינתו הוא שהיא תשמח בלעדיו, או, במילים אחרות – ש'תלך אחר ההבל'.

אצל הנביאים, אלוהים מצטייר בדמות גבר קנאי. אצל אלתרמן – הגבר הקנאי הוא אלוהים. הוא הנותן והוא הלוקח, הוא המחיה והוא הממית.

_________________________________________________________________________________________________________

…ועם כל זה, וכמעט בעל כרחך, אתה נשבה בקסם האפל של השירים הללו, שתוכנם מהפך את הבטן ויופיים מהפך את הלב.  בעיקר בביצוע כמו זה של אריק לביא  ל-הזר המקנא לחן רעיתו