אות היא לעולם

וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת,
לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם, בְּרִית עוֹלָם. 
בֵּינִי  וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם: 
כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ,
וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.
(שמות, לא, 16)

 בעיסוקי כסוקרת מסעדות (כן, כן!) אני נתקלת לפעמים ברגעים לא צפויים ומעוררי תהיות. למשל, כאשר במסעדת שף כשרה למהדרין, הסועדים בשולחן לידי החזירו את בקבוק היין שהביאה להם המלצרית וביקשו בקבוק אחר, שייפתח ע"י משגיח הכשרות הצמוד. היי, מה קרה כאן?

 העלאת השאלה בפורום פייסבוקי גררה שרשור תגובות ארוך שעסק בשאלת אחד-יין-כשר-מי-יודע. לא אכנס לכל הסוגיות העולות ממנו*. אבל עניין אחד ראוי לדיון בפני עצמו:
הכלל ההלכתי לגבי כשרות ביין הוא זה: מרגע תחילת התהליך של סחיטת הענבים, מותר אך ורק ליהודי שומר תורה ומצוות לגעת ביין או בכלים שבתוכם נמצא. לכן, ביקבים ומסעדות המקפידים על כשרות, כל הטיפול ביין – הייצור, האריזה, הפתיחה והמזיגה  – נעשים ע"י שומרי מצוות. ומי מוגדר ככזה? מי ששומר שבת. שמירת השבת – והיא לבדה – קובעת את כשרותו של היין.
תחושה חמצמצה של אי-נוחות עולה מהעיקרון הזה. יכול אדם לעבור כל עבירה שבעולם – כולל מעילה בכספים, עבירות מין קשות ואפילו רצח  – ועדיין להיחשב דתי, ובלבד שאינו מחלל שבת. וגם אם לכאורה מדובר רק בסוגיה הלכתית הנוגעת לכשרות היין,     אי-אפשר להתעלם מההשלכה הערכית-חברתית שלה.

אז מה עושה את השבת לנייר הלקמוס המכריע בשאלה דתי או לא דתי?

 "הַמַּבְדִּיל… בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים,  בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה"
התשובה  הטריוויאלית כמעט היא מעמדה המיוחד של השבת ביהדות, ואסכם כאן בקצרה את הדברים הידועים: שמירת שבת מהווה הודאה מעשית בהיותו של האל בורא עולם ובקשר המיוחד שלו עם ישראל, כמאמר חז"ל – 'כל המשמר את השבת כאילו מקיים כל התורה, וכל המחלל השבת כאילו כפר בכל התורה כולה' ".

מצוות שבת היא היחידה המופיעה כבר בסיפור בריאת העולם, היחידה מבין המועדים הנמנית בעשרת הדברות, והיחידה הנוהגת מאז ראשית ההיסטוריה של ישראל כעם ועד ימינו-אנו. לא רק שנאסרו בה עבודות היומיום כמו חקלאות ומסחר, אלא אפילו המלאכה המקודשת של  הקמת המשכן. העונשים על חילולה הם ברף הענישה הגבוה ביותר – כרת או מיתה בסקילה.

ההתייחסות הנרחבת אליה בכתובים משקפת את מרכזיותה.  השבת מופיעה בתנ"ך עשרות פעמים, בכל התקופות ובכל סוגי הספרות המקראית – קבצי חוקים, סיפורים, שירה דתית ונבואה. ממקורות אלו עולה כי כבר בתקופות קדומות היתה השבת יום של הפסקת מלאכה ומסחר, שנועד לקדושה, שמחה והתכנסות דתית. המצווה היחידה שעולה עליה הן במספר האזכורים והן בפיזורם היא הקרבת קורבנות, ואפילו בה יש לשבת מקום מיוחד. אך לאחר חורבן בית ראשון וגלות בבל נותרה השבת יחידה במערכה. בהיעדר מרכז פולחני ועבודת קורבנות, היא הפכה לאמצעי העיקרי של הקיום הלאומי. השבת היתה גם מעשה דתי שניתן לבצעו ללא מקדש וגם אמצעי לבידול בין היהודים מסביבתם. הדברים נכונים, כמובן, גם לאחר חורבן בית שני ולאורך אלפיים שנות גלות.

ובכל זאת, נדמה לי שמעמד מקודש ובידול לאומי הם רק חלק מהתשובה. לצידם אני רוצה להציע שלוש סיבות נוספות, שקשורות למקומה של השבת בחיים הדתיים – הן של הפרט והן של הקהילה.

בין קודש לחול
הסיבה הראשונה נוגעת לתחושה הדתית-פנימית של הפרט. לשבת יש יתרון בגלל מיקומה על פני שני הצירים של סיווג המצוות. האחד – מצוות עשה/לא תעשה, והשני – מצוות שבין אדם לחברו מול מצוות שבין אדם למקום.

לגבי הציר הראשון: מבחינה פסיכולוגית, מה שאסור מוטבע בנו באופן הרבה יותר חזק מאשר מה שאנחנו צריכים לעשות. בנוסף, הפרה של איסור היא חטא, אבל החמצה של מצוות עשה היא בגדר הנסלח. למשל – כאדם דתי, לא נורא אם פספסת תפילה פה ושם, אבל לא יעלה על הדעת שתאכל טריפות אפילו פעם אחת.
לגבי הציר השני: באופן טבעי אנו מייחסים רוחניות גבוהה יותר למה שקשור ליחסי האדם עם אלוהים מאשר למצוות שבין אדם לאדם. אלו האחרונות שייכות בעינינו, בדרך כלל, לעולם החולין האנושי, וקשה הרבה יותר למצוא בהן את הקדושה.

השבת משתייכת לקבוצת המצוות שנמצאות בקצה הנחשב יותר של שני הצירים. מבחינת הסיווג של עשה/לא תעשה – הדיבר הרביעי אמנם נפתח בלשון חיוב (זכור/שמור את יום השבת לקדשו), אך מייד עובר ללשון שלילה – לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, מה שבפועל מציב את השבת, על כל איסוריה, בקבוצת המצוות של לא תעשה.

מבחינת הסיווג השני – כל הספרות הפרשנית וההלכתית העוסקת בשבת מעלה על נס את משמעותה מבחינת הקשר שבין האדם לאלוהים. אמנם התורה נותנת לשבת גם סיבה סוציאלית "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ" (דברים ה 13) –  אך זו נזנחה כמעט מייד ונותרה בגדר מס שפתיים בלבד. וכבר הנביא עמוס התקומם כנגד גישה זו, המעוותת את מטרת השבת ורוחה, כאשר העשירים מקפידים לשמור שבת, אך אינם חדלים מעושק: "שִׁמְעוּ זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית עֲנִיֵּי-אָרֶץ, לֵאמֹר: מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת וְנִפְתְּחָה-בָּר–לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה (עמוס ח 4). 

שבת יש רק אחת
הסיבה השניה נוגעת לקיום המעשי של השבת. באופן מדהים, השבת נשמרת באופן כמעט אחיד בכל קהילות ישראל הדתיות. תופעה לחלוטין לא מובנת מאליה, בעיקר בהשוואה לפערים חסרי הפשרות בין הקבוצות השונות בתחומים אחרים: הבדלים אידיאולוגיים עמוקים בנושאים כמו צניעות, לימוד תורה או יישוב ארץ ישראל, שוני משמעותי בין העדות בהלכות הפסח, או הבדלים מעשיים בתחום הכשרות, כאשר כל קבוצה סומכת על כשרות משלה ודוחה את האחרות.

הסיבה לכך היא המנגנון ההלכתי המיוחד ששימש לקביעת איסורי השבת. בתורה עצמה נמנו במפורש רק כמה מלאכות האסורות בשבת, כמו הבערת אש, חריש וקציר, ובדברי הנביאים מפורטות עוד כמה, בעיקר הנוגעות למסחר והעברת משאות. אך בתקופת המשנה נוצר העיקרון של 39 אבות מלאכה המייצגים את המלאכות שנעשו במשכן  ולכן אסורות בשבת, וכן כל תולדה שלהן. התוצאה היא רשימה בנויה ומסודרת של איסורים, ללא אופציות של הקלה מכאן או הידור/החמרה מכאן. לכן, היישום שלהם זהה כמעט לחלוטין בכל הזרמים הדתיים (חוץ מהרפורמי). ההבדלים היחידים הם במידת הנכונות להתיר פתרונות ספציפיים – בין הלכתיים כמו עירוב ובין טכנולוגיים כמו מעלית שבת.     לא רק העקרון של השבת הוא בלב הקונצנזוס הדתי, אלא גם האופן המדוייק של הביצוע. החלוקה בין מי ששומר שבת למי שאינו כזה ברורה וחדה, ולכן נוח להשתמש בה כאינדיקציה חד-משמעית לשאלה – דתי או לא.

שַבָּת אחים גם יחד
וישנה הסיבה השלישית, שלא מדברים עליה אבל אי אפשר להתעלם מהשפעתה. שמירת המחנה. בפרפראזה על המשפט המפורסם של אחד העם, ניתן לומר כי יותר מששומרת הקהילה הדתית על השבת, שומרת השבת על הקהילה הדתית.
אי אפשר לשמור שבת לבד. זאת אומרת, זה אפשרי במובן ההלכתי המצומצם, אבל שבת כהלכתה, עם הארוחות, הזמירות, התפילות והאווירה – את זה ניתן לקיים רק במסגרת משפחתית וקהילתית. לא לחינם הפך המשפט "תבואו לעשות אצלנו שבת" לסיסמת הקרב של המחזירים בתשובה למיניהם. השבת הדתית בנויה על התקבצות סביב שולחן השבת בבית והתקבצות לתפילה משותפת ומרוממת נפש בבית הכנסת. ללא הביחדנס החמים הזה, יודע כל מי שהיה שם, הופכת השבת לעניין טכני ומעיק.

אי אפשר להיות דתי בלי לשמור שבת. ואי אפשר לשמור שבת בלי קהילה דתית.     הצבת השבת כערך דתי עליון משרתת, גם אם לא במודע, את הרצון למנוע זליגה אל מחוץ לקהילה ולחסום השפעות לא רצויות. מה שהיה נכון בתקופת הגולה מול האוכלוסיה הגויית בתפוצות, נכון לא פחות כיום, אל מול סכנות החילון האורבות בחוץ.

*פוסט משובח בנושא יין נסך בימינו, בבלוג יהודים על הירח