אבל אשמים אנחנו?

הייתי אתמול בבית הדודה,
אמרתי "שלום" ואמרתי "תודה",
אמרתי "סליחה" ו"בבקשה",
שאלתי תמיד: "זה מותר? את מרשה?"
ואינני יודע, כיצד זה קרה –
לפתע נכנס בי הילד הרע
ואמרתי: "את טיפשה!"

ואמא הסמיקה מאד ואמרה:
"גד, תתבייש! זה איום ונורא!"
ואבא אמר: "באמת זה לא צחוק!
תלמיד כיתה אל"ף נוהג כתינוק!"
איך אסביר להם שזה לא אני?
זה הילד הרע, שנכנס לי בפנים –
תמיד הוא נכנס בי בלי שום אזהרה,
הילד הרע.
(מתוך "הילד הרע", לאה גולדברג)

מבין קשת הרגשות האנושיים, רגש האשמה הוא מהקשים ביותר להכלה. אדם המתייסר ברגשי אשמה נתון במעין כלא פסיכולוגי שאינו מסוגל להיחלץ ממנו. שוב ושוב הוא חוזר אל הרגע בו כשל מבחינה מוסרית, מבלי יכולת להשיב את הגלגל לאחור. אין פלא, איפוא, שהתודעה האנושית פיתחה מגוון דרכים כדי להימנע מרגש זה, המאיים על התפיסה העצמית. אחת הנפוצות ביותר היא גלגול האשמה הלאה, אל האשם "האמיתי". זה לא אני, זה הילד הרע, יהא אשר יהא.
הד לנטייה הזאת אנחנו מוצאים גם בתנ"ך, שברבים מסיפוריו משוקעת הבנה פסיכולוגית עמוקה.

פעמיים ניצבים גיבורי הרֵאשית בפני מבחן מכונן – פעם אחת בהולדת האנושות ובפעם השניה בהולדת העם. בשתי הפעמים הם נכשלים בו, ובשתי הפעמים הם מגלגלים את האשמה במורד סולם הדרגות, בניסיון להטיל את האחריות על הש.ג.
הפעם הראשונה היא לאחר שאדם וחווה אוכלים מעץ הדעת שבגן עדן, למרות האיסור. ההאשמה לא מאחרת להגיע: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ – אָכָלְתָּ?" חוקר אלוהים את אדם. זה ממהר להפנות את האצבע המאשימה הלאה: "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל". אבל גם חווה מגלגלת ממנה את התפוח הלוהט: "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל".
הפעם השניה היא לאחר חטא העגל: משה על ההר, אך למטה חגיגת העגל בעיצומה. הפעם גלגול האחריות מתחיל כבר מאלוהים, אם כי הוא-עצמו נשאר, כמובן, מחוץ למעגל האשמה: "לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" הוא אומר למשה, מנער את חוצנו בהפגנתיות מ"עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ". משה מצידו מוצא את האשם האמיתי: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, מֶה-עָשָׂה לְךָ הָעָם הַזֶּה כִּי-הֵבֵאתָ עָלָיו חֲטָאָה גְדֹלָה". ואז אהרון – "אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת-הָעָם, כִּי בְרָע הוּא".

פעמיים אשמה, בבקשה
הדמיון הרעיוני והלשוני בין שני הסיפורים בכללותם – סיפור גן העדן ומעמד הר סיני – כבר נדון לא מעט. סיכום ממצה ניתן למצוא כאן. אבל החלק הספציפי של גלגול האשמה מזמין, לדעתי, דיון נפרד.
למה הוא חוזר על עצמו? איזה הד הוא מוצא אצלנו, הקוראים?

מבחינה סיפורית, לחזרה על מודל מסויים יש כוח של יצירת ציפיה, של תחושת "אני יודע מה הולך לקרות עכשיו". אפקט כזה ראינו גם בדמיון בין סיפור יוסף וסיפור אבשלום. אחרי שכבר היית פעם אחת בסיפור כזה, ברור לך איך תסתיים התרחשות דומה. סיפורי יוסף ואבשלום מובילים את הקורא לתובנות על חלומות גדוּלה מופרזים ועונשם. ואילו צמד הסיפורים חטא עץ הדעת – חטא העגל ממחישים שהטלת אשמה על מישהו אחר אינה פתרון מומלץ, וממילא גם לא מנקה מעונש. תחילה מודגם עיקרון זה בחטא גן העדן, ואז, כאשר לאחר החטא הבא שוב מתחילה תחרות של הטלת-אשמה-למרחק, הקורא כבר נרמז על הסוף הצפוי.
ואכן, קיים דמיון מפתיע בין הדמויות הפועלות בכל אחד מהסיפורים והעונש המוטל עליהן, עונש שפוגע בכל אחד מהמשתתפים בנקודה הכואבת לו ביותר.

להיות ראשון זה מחייב
אדם ומשה. שניהם מאוחדים בראשוניותם – האדם הראשון והמנהיג הראשון. שתי דמויות שהוטלו בכוח צו אלוהי אל סיטואציה לא מוכרת, בתוכה הם אמורים להתנהל מכאן ואילך. ומעניין להיווכח איך למרות ההבדלים ביניהם, ברגע האמת שניהם מגיבים באופן זהה. הרי יש מרחק רב בין הדמות הפאסיבית וחסרת הישע של אדם בגן עדן, לבין דמות המנהיג המוביל של משה. ועדיין, כשהם עומדים במצב בו מוטחת בהם אשמה בגין תקלה חמורה שיצרו הכפופים להם, שניהם, אינסטינקטיבית, נוקטים באותה תגובה – הרחקת האשמה מהם אל הבא בתור.
כאמור, הטקטיקה הזאת לא מצילה אותם. וכשם שתגובתם זהה כך גם עונשם דומה. שניהם מאבדים את עולמם. הראשון מגורש לנצח מגן עדן כשלַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת חוסם את דרכו חזרה, והשני משקיף מהר נבו אל הארץ מנגד, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, תכלית מסעו ומחוז כיסופיו ארבעים שנה במדבר, ואליה לא יבוא.

הבחירה ומחירה
הבאים בתור בשני הסיפורים הם מי שמעמדם נגזר מהקשר הפיזי-משפחתי שלהם אל הדמות הראשית – חווה מזה ואהרון מזה. אלוהים אינו מדבר איתם ישירות, אלא הם מקבלים את הוראותיו מכלי שני. כל אחד מהם מוצא את עצמו לפתע במצב שאינו תואם את ההנחות המוקדמות שלו. חוה מגלה שעץ הדעת, הממית כביכול, תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל. אהרון, שאך זה התבשר על מיסודו של מעמד הכהנים, האחראי הבלעדי לפולחן, עומד מול התלהבות דתית עממית וחסרת גבולות, הקובעת לעצמה את דמות האלוהים. אין את מי לשאול. אין עם מי להתייעץ. ההחלטה צריכה ליפול כאן ועכשיו. מה לעשות? כל אחד מהם מנסה למצוא את הדרך הנכונה להתנהל בה, וטועה בגדול, מסתבר.
ומה נורא העונש שמחבר אותם זו לזה: "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" מקוללת חווה, והעצב אכן רודף את שני הבנים שילדה, קין והבל. יוזמתם להקרבת קורבן משתבשת, ומרחיקה אותם מאמם לעולמים: האחד רצוח בשדה, ואחיו-רוצחו מגורש מעל פני האדמה ונדון להיות נע ונד כל חייו. כמותם גם שני בניו של אהרן. הקטורת שהם מקריבים מיוזמתם נחשבת לחטא חסר כפרה, בהיותה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. שני הבנים מתים בחטאם, מותירים את אביהם המום מצער וחסר מלים.

נחש בדבש
הזוג השלישי הוא הטעון מכולם. מככבים בו מי שהחלו להניע בעצמם את מהלך המאורעות, תוך שהם מערערים על הסמכות העליונה, ובסופו של דבר כל האצבעות המאשימות מופנות אליהם: הנחש בסיפור גן העדן, המשכנע את חוה לאכול מעץ הדעת ללא חשש, ומקביליו – יוצרי עגל הזהב. ומיהם? על הפסוק "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד–כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" מפרש רש"י: "שיחת העם" לא נאמר, אלא "עמך" – ערב רב שקיבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי", כלומר – מי שיצרו את עגל הזהב אינם בני ישראל, אלא אנשים מצריים שמשה סיפח אליהם.
ההשוואה הזאת מאלפת. עולה ממנה כי בשני המקרים מדובר על גורם חיצוני שאינו חלק מהמארג האורגני הראשוני, והוא לוחש ומפתה, מסית ומדיח לדבר עבירה. יש בה גם כדי להטעין משמעות נוספת ליחס המסתייג כלפי גרים, כפי שמתבטא, למשל, באמירה התלמודית "קשים גרים לישראל כספחת" ובקשיים הרבים הנערמים גם כיום על מי שמבקשים להתגייר. זו לא רק החשדנות כלפי טוהר כוונותיהם, אלא איזושהי תפיסה, גם אם לא תמיד מודעת, המדמה אותם אל הנחש הבראשיתי מהסיפור המקביל.

ומה פרויד אומר על זה?
עד כאן באשר לטכניקה הספרותית. אבל אני רוצה להציע קריאה נוספת, שמאירה את שני הסיפורים מהזווית הפסיכולוגית. בשניהם מופיע אותו מבנה של שלושה רבדים. בראשו – ישות הכפופה לאיסורים המוטלים עליה ע"י הסמכות המוסרית העליונה, בתחתיתו רובד יצרי וארצי המבקש לפרוץ את האיסורים הללו, ובתווך – גורם המנסה לגשר ביניהם. מצלצל מוכר? זהו מבנה האישיות על פי פרויד!
לדעתי, ניתן לראות בשני הסיפורים, כל אחד בדרכו, המחשה ציורית לתאוריה המפורסמת של פרויד, המחלקת את הנפש לשלושה חלקים – האיד, האגו והסופר-אגו.
האיד הוא הרובד המולד, הייצרי, המוּנע מכוח האינסטינקטים של החיים והמין מזה, והמוות וההרס מזה. מקביליו בסיפורי המקרא הם הנחש מגן העדן והערב רב של חטא העגל, שניהם מושכים לפעולה אסורה שצפויה להביא מוות על מבצעיה, ובנוסף יש בה היבט מיני. הנחש עצמו נחשב סמל זכרי מובהק, ורש"י אף מייחס לו תשוקה מינית אל האשה: "והנחש היה ערום – ללמדך מאיזו עילה קפץ הנחש עליהם, ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין-כל ונתאווה לה". גם המשיכה של חווה היא אל עץ הדעת, המינוח המקובל בתנ"ך ליחסי מין, או בלשון המפרשים "כי היה פריו מוליד תאוות המשגל". ואילו בסיפור המקביל של חטא העגל – "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק". על פי הפרשנים הופך הפולחן הדתי לחגיגת יצרים פרועה, הכוללת גם גילוי עריות.
היפוכו של האיד הוא הסופר-אגו, "האני העליון". זהו השומר המוסרי, בו מופנמים האידיאלים והערכים שמנחילה החברה. חלק זה של הנפש מציב בפני האדם נורמות התנהגות מחמירות. בסיפור המקראי אלו הם אדם ומשה, מי שקיבלו ישירות את דבר אלוהים – מייצג הערכים והמוסר. ומה שמעניין עוד יותר – הסופר-אגו הוא גם מקום משכנה של תחושת האשמה בה פתחנו. ואכן, גם בסיפור המקראי, הפרת הצו העליון באמצעות הנחש והערב רב – מייצגי האיד, מחוללת אצל מייצגי הסופר-אגו את הצורך למצוא מפלט מאשמה באמצעות הטלתה על אחרים.

בין דחפי האיד מזה ודרישות המוסר של הסופר-אגו מזה, מצוי האגו, "האני", שתפקידו גם לתווך ביניהם וגם לגשר על הפער שבין דחפי האיד לבין מגבלות המציאות. מייצגיו התנכיים הם חוה בסיפור גן עדן ואהרון בסיפור חטא העגל. כל אחד מהם מנסה בדרכו לגשר ולפשר בין האיסורים שנמסרו לו ממי שגבוה ממנו במידרג (אדם ומשה) לבין הלחץ לפרוץ אותם כאן ועכשיו, כפי שדורשים מהם הנמוכים מהם (הנחש והערב רב).

תנ"ך עכשיו
נצחיותם של שני הסיפורים, אם כן, היא בכך שמעבר לתיאור העתיק של החטא ועונשו, ניתן לראות בהם גם תיאור של המתרחש בנפשנו-אנו. בכל אחד מאיתנו מתקיימים בו-זמנית גם הנחש האורב, גם חווה השולחת את ידה לפרי האסור וגם אדם הנחבא תחת נטל הבושה והאשמה. בכל אחד מאיתנו מתקיים המאבק הנצחי בין החלק הפרוע ופורק העול של הערב-רב, החלק החושש מן התוצאות ומנסה למזער נזקים כמו אהרון, וקולו של המצפון, שלפעמים יורד מאוחר מדיי מההר, ונותר רק עם לוחות שבורים בידו.