הסיפורים בתנ"ך מעוצבים במתכונת של ציור קלאסי: הדמויות הראשיות ניצבות במרכז, האור הנופל עליהן מאיר כל פרט, מהנוצה בכובע עד שרוך הנעל, וכל הסצינה מסתדרת על פיהן. סביבן מופיעות דמויות המשנה, כל אחת עם איזשהו פרט מאפיין, ולפעמים, עמוק ברקע, ניתן לזהות עוד דמויות שוליות, מטושטשות, שנוכחותן מצויינת בקווים כלליים בלבד.

משמר הלילה

החלוקה לדמויות ראשיות ומשניות בסיפורי התנ"ך היא בהתאם להירארכיה החברתית המקובלת של אותה תקופה: הגברים בראש, אחריהם האשה הראשית וילדיה, אחר כך הנשים המשניות וילדיהן, ובסוף-בסוף משתרכת מי שנמצאת בתחתית הסולם המשפחתי – הפילגש. לא אכנס כאן לכל הדיון ההלכתי במעמדה של הפילגש.
די שנזכור שהיא ממוקמת בשטח הדמדומים שבין אשת חוק לאשת חיק, ונועדה לסיפוק זמין ומיידי של צרכי הגבר – יחסי מין, פונדקאות כשהאשה החוקית מתקשה בהעמדת צאצאים, והפגנת כוח ו/או שלטון.

תהיי יפה ותושתקי
מעמדן הספרותי של הפילגשים תואם במדויק את מעמדן בחיים – שקוף. מי שמלוות את תולדות האומה מראשיתה, מתקיימות רק בשוליו של הסיפור התנ"כי, אגב העיסוק בדמויות הראשיות. לקורא לא נותר אלא להשלים בדמיונו את סיפורן של אותן נשים, הנלקחות ומושלכות לפי הצורך, החל מפילגשי האבות ועד אלו של בית המלוכה.

הדוגמה הבולטת ביותר להעדר קולן הוא בסיפור הזוועה של הפילגש המקראית המפורסמת ביותר – זו המכונה פילגש בגבעה (שופטים יט). אפילו את שמה איננו יודעים. שלושה פרקים שלמים מקדיש התנ"ך לפרשה, אך רק בשני פסוקים מתוכם הפילגש היא נושא המשפט: בתחילת הסיפור, כאשר היא לוקחת יוזמה ובורחת מאדוניה אל בית אביה, ובסופו, לאחר שהיא נאנסת ומעונה עד סף מוות "וַתָּבֹא הָאִשָּׁה לִפְנוֹת הַבֹּקֶר; וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם–עַד-הָאוֹר". מעבר לכך, הסיפור כולו מתואר מנקודת מבטו של הגבר, העוול שנגרם לו ומעשה הנקמה שלו. והיא? "נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת וְיָדֶיהָ עַל-הַסַּף. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה". במותה כמו בחייה, קולה של הפילגש אינו נשמע. כך גם קולה של בלהה, שגופה משמש תחילה רחם עבור לאה גבירתה, ובסוף אמצעי להפגנת הבכורה של ראובן השוכב עם פילגש אביו; קולן של פילגשי דוד – הנופלות קורבן למשחקי הכס בין דוד המלך לאבשלום בנו, עד שהן נותרות "צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת"; אלף נשות ההרמון של שלמה ועוד.

בחייה ובמותם
ופתאום – סיפור חריג. בתוך רצף התיאורים על מלחמות הפנים והחוץ של דוד המלך, מופיע הסיפור על פילגש שאול רצפה בת איה, (שמ"ב פרק כא), והוא משרטט ציור שונה לגמרי. את מקום הסצינות הגבריות, הגדושות בלוחמים ופעילויות, תופס תיאור שבמרכזו סצינה אחת נוקבת וקורעת לב: הפילגש השכולה טרופת צער, שבניה הוקרבו לגבעונים בידי דוד, יושבת בין הסלעים לצד גוויותיהם במשך חודשים, עטופה בשק האבלות כמצבה חיה, ואינה מניחה לאיש לקבור את המתים, שומרת עליהם יומם ולילה מפני העופות הדורסים וחיות הטרף.
מה גרם לעורך המקראי לסטות בצורה כל כך בולטת מהקו הסיפורי הרגיל? במה זכתה רצפה בת איה למה שלא זכתה שום פילגש לפניה ואחריה?

חז"ל זוקפים לזכותה את הסיפא של הסיפור: המעשה הכל-כך בוטה שלה הפנה את תשומת הלב לחילול גופותיהם של שאול ויהונתן שנהרגו בקרב, והביא לכך שדוד יקבור אותם. אך כשקוראים את הסיפור כולו, קשה שלא לחוש חוסר נוחות עמוק דווקא מחלקו הראשון:

  • "ויְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה, וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-פְּנֵי יְהוָה; וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-שָׁאוּל וְאֶל-בֵּית הַדָּמִים עַל-אֲשֶׁר-הֵמִית אֶת-הַגִּבְעֹנִים. וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים, וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם. וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם-מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם, וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-הַגִּבְעֹנִים: מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת יְהוָה? וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים: אֵין לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם-שָׁאוּל וְעִם-בֵּיתוֹ, וְאֵין-לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר: מָה-אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם? וַיֹּאמְרוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ: הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה-לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל-גְּבֻל יִשְׂרָאֵל – יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַיהוָה בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר יְהוָה;

אז מה יש לנו כאן? הצדקה בדיעבד למסירת שבעת בני שאול להמתה פומבית בידי הגבעונים, בגין הפרת שבועה כביכול – שאין לה אזכור בשום מקום אחר – וניקיון כפיים של דוד, ש"נאלץ" למלא אחר דרישתם הבלתי מתפשרת. והקורא אינו יכול שלא לזכור את הרקורד של דוד כמי שמשאיר לאחרים לעשות בשבילו את העבודה המלוכלכת, בדיוק כשם שביקש מיואב לדאוג למותו של אוריה בשדה קרב כאשר חשק בבת שבע אשתו. איזה מזל שמתברר שהבצורת היא באשמת שאול! איזה מזל שהגבעונים לא רוצים שום פיצוי כספי אלא מוכנים להסיר את הקללה תמורת מותם בני שאול, ודווקא שבעה מהם! זהו, הפתעה-הפתעה, בדיוק מספרם של צאצאי שאול הנותרים, מלבד מפיבושת בן יונתן (להבדיל ממפיבושת בנה של רצפה, הנמנה עם המומתים):

  • "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אֲנִי אֶתֵּן. וַיַּחְמֹל הַמֶּלֶךְ עַל-מְפִיבֹשֶׁת בֶּן-יְהוֹנָתָן בֶּן-שָׁאוּל עַל-שְׁבֻעַת יְהוָה אֲשֶׁר בֵּינֹתָם- בֵּין דָּוִד וּבֵין יְהוֹנָתָן בֶּן-שָׁאוּל. וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת-שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה בַת-אַיָּה, אֲשֶׁר יָלְדָה לְשָׁאוּל, אֶת-אַרְמֹנִי וְאֶת-מְפִבֹשֶׁת, וְאֶת-חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל אֲשֶׁר יָלְדָה לְעַדְרִיאֵל בֶּן-בַּרְזִלַּי הַמְּחֹלָתִי. וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי יְהוָה, וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד".

שלא במפתיע, בתיאור המקביל בספר דברי הימים כל הסיפור הזה איננו. הוא מזוויע מכדי שייכנס לספר שמתאמץ לנקות את דוד מכל כתם אפשרי. מי שאך זה ליבנו יצא אליו בקוננו בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם, מִי-יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אינו מהסס לרגע להביא למותם הנורא של שבעת הנערים ולהסב שכול וכאב כדי לסגור סופית את החשבון עם בית שאול.

הסיפור שמתחת לסיפור
חטאו הבולט הקודם של דוד – לקיחת בת שבע, זוכה לגינוי חריף מפי נתן הנביא, במשל כבשת הרש הידוע. אך בת שבע היתה אשת איש, וככזו, בעלה זכאי להגנה על אשתו-כבשתו היחידה, כשהעונש, כמה אירוני, הוא פגיעה בנשים אחרות: "עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת-אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה… וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ; וְשָׁכַב עִם-נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת" (שמ"ב יב 11).

מאחורי רצפה בת איה לא עומד שום גבר לאחר מות שאול. היא מופקרת לגורלה ואין מי שימחה בשמה. אלא שהיא שוברת את כל המוסכמות. במר ליבה היא יוצאת בעצמה לקרב נגד המלך, ועושה את מה שעשה אדוניה של הפילגש בגבעה – אינה מאפשרת לקבור את הפשע, אלא משתמשת בגוויות כדי למחות על חוסר הצדק.

ובכל זאת, יש מי שלוחם את מלחמתה ומשמיע את קולה. זהו עורך הסיפור עצמו. כשקוראים את הסיפור במבט מעמיק, מגלים עד כמה המעשה החתרני שלה פוגש את הכתיבה החתרנית של המחבר המקראי. נכון, לכאורה הוא מוסר בנאמנות את הגירסה הרשמית, אך מתחתיה הוא מצליח להשמיע כל העת קול אחר, שגורם לקורא לפקפק בגירסה זו. לצורך כך הוא נוקט בסידרה של אמצעים ספרותיים, שכל אחד מהם כשלעצמו כמעט זניח, כך שהוא עובר מתחת לרדאר, אך משקלם המצטבר מכריע את הכף.

לשכת הדובר מודיעה
לטענה בדבר הפרת השבועה לגבעונים בידי שאול אין, כאמור, כל אזכור במקום אחר. אפילו ספר דברי הימים מציין כי חטאו המרכזי של שאול, שבגללו איבד את המלוכה לטובת דוד, היה ההליכה לבעלת האוב (דה"א י' 13-14). מנגד, שלוש שנות הרעב מקושרות לחטא תיאולוגי של דוד עצמו – מניית בני ישראל. בעל דברי הימים מעדיף להוציא את דוד עם חטא מינורי, יחסית, מאשר לקשור אותו אל המחזה המזעזע של שבעת צאצאי שאול מוקעים על חרבות הגבעונים בראש הגבעה. בתקופתו של עורך של שמואל ב' לא ניתן להעלים את הסיפור שעדיין טרי בזכרון הקולקטיבי, והוא נדרש לספק אליבי למה שנראה כמו חיסול חשבונות בדם קר. אך ניכר שקשה לו לשתף פעולה עם שכתוב ההיסטוריה באופן כה בוטה, שמוציא את דוד כצדיק הממלא את דבר ה' ובזכותו נפסקה הבצורת. מה הוא עושה? שימו לב לפסוקים המודגשים בקטע הראשון. ניכר שזו תוספת של העורך, ולטענתי ההשתלה מתבצעת בכוונה בקווים גסים כדי שנרגיש באפולוגטיקה שבה ובכך שמדובר בהסבר מאולץ.

לכל איש יש שם
להבדיל מפילגש בגבעה, הפילגש הזו אינה אלמונית. המחבר נוקב לא רק בשמה, אלא גם בשם אביה (איה בתנ"ך הוא שם של גבר). הקריאה בשם מפקיעה אותה באחת מהקבוצה הקולקטיבית של פילגשים, והופכת אותה לאדם פרטי שלא ניתן למחוק אותו. כך גם באשר לבניה המפורטים בשמותיהם – כבוד שלא זכו לו אפילו אלו המכונים "בני מיכל בת שאול" שהומתו איתם (ואשר היו ככל הנראה ילדי מרב אחותה, כי הלא "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ"). ההמתה פגעה לא רק בבית שאול, אומר לנו המחבר, אלא גם מחקה את שושלת בית איה.

שירה לציבור
אחת הטכניקות המקראיות הנפוצות להפניית שימת לבנו לאירוע חשוב היא מעבר מלשון סיפורית ללשון פואטית. כך, כמעט באופן בלתי מורגש, עושה עורך הסיפור:

"וַתִּקַּח רִצְפָּה בַת-אַיָּה אֶת-הַשַּׂק וַתַּטֵּהוּ לָהּ אֶל-הַצּוּר
מִתְּחִלַּת קָצִיר עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם מִן-הַשָּׁמָיִם;
וְלֹא-נָתְנָה עוֹף הַשָּׁמַיִם לָנוּחַ עֲלֵיהֶם יוֹמָם וְאֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה לָיְלָה".

מילים ספורות, שכל אחת מהן נבחרה בקפידה כך שהיא מהדהדת באזני הקורא קטעים פואטיים אחרים.

החלק הראשון מזכיר לנו מקרים אחרים של התערבות אלוהית פלאית הכרוכה במים:
עַד-יַעֲבֹר עַמְּךָ ה', עַד-יַעֲבֹר עַם-זוּ קָנִיתָ (שירת הים, שמות טו)
אֶרֶץ רָעָשָׁה, גַּם-שָׁמַיִם נָטָפוּ; גַּם-עָבִים נָטְפוּ מָיִם (שירת דבורה, שופטים ה').

החלק השני מזכיר הגנה אלוהית מתמדת:
לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם (שמות י"ג 22).

הסגנון הפואטי המרומם מבטא את הרושם האדיר שהשאיר המעשה, עד כדי הקבלתו להגנה של אלוהים על עם ישראל במדבר!

אשת הגשם
והנה סוף-סוף מגיע הגשם המיוחל. אך מיהו שהביא לכך? המספר נוקט במכוון בלשון מעורפלת, כשהוא מציין את ישיבתה של הפילגש ליד הגוויות עַד נִתַּךְ-מַיִם עֲלֵיהֶם מִן-הַשָּׁמָיִם. המילה "עד" בצירוף פועל יכולה אמנם להיות רק ציון טכני של משך הזמן, אך באותה מידה היא יכולה לשמש כמילת תנאי, בדומה לסיפור התלמודי על חוני המעגל, שנדר לא לצאת מהמעגל עד שירד גשם. בכך מכרסם המספר גם בקרדיט של דוד על הפסקת הבצורת. ואם לא די בכך, הוא בוחר לציין שהגשם "ניתך" – פועל המציין תמיד שפיכת כעס (למשל: "כַּאֲשֶׁר נִתַּךְ אַפִּי וַחֲמָתִי עַל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, כֵּן תִּתַּךְ חֲמָתִי עֲלֵיכֶם" ירמיהו מב 18), ובהקשר של מים נזכר רק עוד פעם אחת – במכת הברד שירדה על מצריים. כך שמתחת לתיאור האובייקטיבי, כביכול, מסתתר מסר: פעולתה של רצפה בת איה היא זעקה כלפי שמיים על העוול שנעשה לה, והגשם הניתך הוא התגובה האלוהית. שאלתו הצדקנית של דוד לגבעונים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת יְהוָה מקבלת תשובה – לא גשם ברכה הוא זה שהושג בדם, אלא גשמי זעף.

באין נביא ומוכיח שיזעק כנגד העוול, לוקח המספר את התפקיד על עצמו, ונותן פתחון פה למי שזקוק לו ביותר. תזכורת, הנכונה עד ימינו אנו, לכך שיש מקרים שבהם פעולת הדיווח עצמה הופכת לסוגיה מוסרית.

Advertisements