ואת בכית כי רע. כי רע ומר, בתי.
ואת בכית עונייך וחידלונך,
אלי נשאת עיניים בלי ראית אותי,
את השקוף וצח כחלונך.

ר
עייתי, אפלה בינינו הזכוכית,
קרבתי עוד. ורוח בי לא קם.
את ישנה בכר אשר עליו בכית.
והס. רק עצמותי מכות נקם.

(מתוך "הבכי", נתן אלתרמן)

בתי. רעייתי. מיהי זו הבוכה בייאוש "כי רע ומר"? אם זו אשתו, מדוע הוא קורא לה 'בתי'? הערפול המכוון הזה, שבו לא ברור עד הסוף האם מדובר במערכת רגשית בין גבר לאשה או בין הורה וילד, חוזר ברבים משיריו של אלתרמן. כמו בפוסטים קודמים על אלתרמן, גם הפעם המקור מצוי במקורות. כבר המקרא מלהטט בין שתי מערכות היחסים הללו כשהוא עוסק בתיאור הקשר בין אלוהים לישראל: "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים" מצד אחד, מול "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ", מצד שני.

אב רחום או בעל חמום?

יציאת מצריים מעוצבת כסיפור לידה, בו גוף אחד גדל ומתפתח בתוך גוף אחר, עד שלב הניתוק ההכרחי והיציאה לאוויר העולם, שמלווה בדם על הפתח, בקיעת המים ויציאת היילוד דרך מעבר צר. גם המשך הדרך נושא אופי של דאגה הורית לרך הלומד לאט לאט לעמוד על רגליו: "וּבַמִּדְבָּר אֲשֶׁר רָאִיתָ אֲשֶׁר נְשָׂאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא-אִישׁ אֶת-בְּנוֹ בְּכָל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֲלַכְתֶּם" (דברים א 31). במערכת זו, עשרת הדברות מתפקדים כחוקי המותר והאסור שמציב ההורה בפני הילד, והנדודים במדבר הם כתקופת חניכה והתבגרות, המלווה פה ושם בתלונות של הילד המפונק על זה שקשה לו, ונמאס לו, וגם האוכל לא משהו. בתגובה מתפרץ עליו האל-האב בטקטיקת הפאסיב-אגרסיב הידועה של 'איך אתה מתייחס אליי אחרי כל מה שעשיתי בשבילך', אך בסופו של דבר דואג שהילד ימצא לו מקום ויסתדר בחיים.

 מאידך, כאשר משה מסכם את מעמד מתן התורה (דברים פרק ה'), ההתחלה היא עדיין באותו סגנון הורי: הוא מונה את עשרת הדברות ומשביע את העם לקיים אותן, ובקולו אנו שומעים את ההורה הדורש מהילד לשמוע בקולו אחרת-אוי-ואבוי-יהיה-לך: "לֹא תָסֻרוּ יָמִין וּשְׂמֹאל… לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוֹב לָכֶם". אך מייד אחר-כך מופיע מוטיב חדש: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל:  יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ". שני הפסוקים הללו, שהפכו לזיהוי היהודי המובהק ביותר, כורכים לראשונה שתי תביעות טוטאליות – בלעדיות ואהבת נפש. שתי תביעות אלו מעניקות למעמד הר סיני ממד נוסף: הן מעצבות אותו כטקס כלולות. בנקודה זו, היחסים בין האל לעמו שעוצבו עד עכשיו רק כמערכת הורית, משנים פאזה. יש בהם אלמנטים של בחירה ואפילו של חשק, כפי שקיימים בין בני זוג: "בְּךָ בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה, מִכֹּל הָעַמִּים… חָשַׁק יְהוָה בָּכֶם–וַיִּבְחַר בָּכֶם" (דברים, ז 5-6).

 עם זאת, לא מדובר על מערכת זוגית שוויונית, אלא כזו שמשמרת את ההירארכיה והתביעה לצייתנות שאפיינו את הדפוס הקודם, ההורי. אדרבא, התובענות הזאת רק מתחזקת. אוי לה לאשה-ישראל אם תעיז לבגוד: "לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים…כִּי אֵל קַנָּא יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּקִרְבֶּךָ… וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ובאוזני הקורא מהדהדות שורותיו של האוהב האלתרמני בניגון עתיק, שממש כמו אלוהים גם הוא כופה את בחירתו על הצד השני  הר כגיגית, עם אותה דרישה להתמסרות מוחלטת ועם אותה קנאה משמידת-כל: אך אם פעם תהיי צוחקת /בלעדיי במסיבת מרעייך / תעבור קנאתי שותקת / ותשרוף את ביתך עלייך.

 אלוהים עושים באהבה
איך ניתן לקבל את הציווי וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ? האם אפשר בכלל לדרוש אהבה?
על סוגיה זו נכתבו תילי תילים של הסברים, שמרביתם נועדו להעביר את הציווי מהמישור הרגשי המופשט אל המישור המעשי. הפרשנים המסורתיים מדברים על מחויבות לקיום מצוות, התפעלות ממעשי הבריאה או שמחה בהנהגה האלוהית. ספרי המוסר והחסידות שמים דגש על עבודת האל מתוך דבקות ושמחה. המחקר המודרני מציע כיוון אחר – הוא מצביע על דמיון בין מבנה ספר דברים לבין דגם של שבועה חוזית שהיה מקובל במזרח הקדום, הכולל דרישה לאהבת השליט. לפי תאוריה זו, כשם שבחוזה הנתינות ברור שהכוונה אינה לאהבה רגשית אלא לציות, כך גם אהבת האל הנדרשת מישראל אינה אלא ביטוי לנאמנות ולצייתנות ללא ערעור.

 ועדיין – ואהבת. בטקסט שבו כל מילה טעונה משמעות, אי אפשר להתעלם מהממד הרגשי המגולם בה. וכשהוא בא, כאמור, עם דרישה לבלעדיות, אנו מקבלים את שני היסודות המכוננים של מערכת זוגית. מכאן ואילך, כמו אצל אלתרמן, יהיו שני הדימויים שזורים זה בזה לבלתי הפרד: "הֲלוֹא מֵעַתָּה קָרָאת לִי אָבִי, אַלּוּף נְעֻרַי אָתָּה" (ירמיהו ג 4).

 כשהאולי הופך לוודאי
מה גרם לשינוי הדרמטי הזה בעולם הדימויים? התזמון. נאום משה נישא ערב הכניסה לארץ והמגע עם התרבות המקומית. זו הפעם הראשונה שבה "(לֹא) יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", הופך מאפשרות תיאורטית – לסיכון ממשי. נכון, הנימה ההורית עדיין קיימת –  וְיָדַעְתָּ עִם-לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. אך היא עלולה לאבד מתוקפה לנוכח התחרות הצפויה על ליבו של העם הצעיר. הלא אם מדובר בילד מתבגר, מה יותר טבעי ולגיטימי מחיפוש אהבה חדשה? הקשר ההורי לבדו אינו יכול לבסס יחסים בלעדיים. כאן נדרשת התקשרות מסוג אחר. לכן, מעתה יהיה ישראל לא רק בנו של אלוהים אלא גם אשת נעוריו, שביניהם כרותה ברית מקודשת שאין להפירה.

 מכאן אנחנו מבינים את עוצמתו של הדימוי הכפול. הוא מאפשר לשתול נורמות של מערכת אחת במערכת האחרת, בלי שנחוש בצרימה. כאשר אלתרמן קורא לאהובתו "בתי" הוא מכניס למערכת הזוגית מוטיב שאינו קיים בה באופן טבעי – השייכות הנצחית שאינה ניתנת להתרה, כפי שקיימת ביחסי הורה ילד. מאידך, כאשר המקרא הופך את יחסי ישראל ואלוהים ממערכת הורית למערכת זוגית, הוא מכניס אליה את אלמנט הבחירה, ומה שמשמעותי יותר – את מוטיב הבגידה.

למי קראת בעלי?
ככל שחדירת התרבות הזרה הולכת ומעמיקה, ויחד עימה גם אימוץ של פולחנים מקומיים, כך הולך וגובר השימוש הרטורי בשתי מערכות היחסים במקביל. וכך משמשים בדברי הנביאים דימויים מתחלפים של ישראל: לעיתים הם בנים – או סוררים (בָּנִים גִּדַּלְתִּי ורוֹמַמְתִּי – וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי), או אהובים ומעוררי חמלה (כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ; וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי). אך לעיתים קרובות יותר הם אשה, שכמעט תמיד מואשמת בבגידה  (כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי, הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת-לָךְ מֵהֶם–אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם).  חילופי הדימויים יכולים להיות באותו פרק, ואפילו באותו פסוק! "אַךְ דְּעִי עֲו‍ֹנֵךְ כִּי בַּיהוָה אֱלֹהַיִךְ פָּשָׁעַתְּ; וַתְּפַזְּרִי אֶת-דְּרָכַיִךְ לַזָּרִים, תַּחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן, וּבְקוֹלִי לֹא-שְׁמַעְתֶּם, נְאֻם-יְהוָה, שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם-יְהוָה, כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם" (ירמיהו ג 13-14).

 נכון, פה ושם מבצבצים דימויים נשיים אחרים של ישראל כאשת נעורים אהובה, אך הם נמחצים תחת כובדה של אשמת הניאוף ותיאורי הזנות הבוטים. ומאחר ואחד העקרונות הספרותיים המכוננים בתנ"ך בכלל, ואצל הנביאים בפרט, הוא מידה כנגד מידה, הרי שגם תאורי פעולת העונשין מדברים באותה שפה של אלימות מינית:
כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, יַעַן הִשָּׁפֵךְ נְחֻשְׁתֵּךְ וַתִּגָּלֶה עֶרְוָתֵךְ בְּתַזְנוּתַיִךְ עַל-מְאַהֲבָיִךְ וְעַל כָּל-גִּלּוּלֵי תוֹעֲבוֹתַיִךְ, וְכִדְמֵי בָנַיִךְ אֲשֶׁר נָתַתְּ לָהֶם.  לָכֵן הִנְנִי מְקַבֵּץ אֶת-כָּל-מְאַהֲבַיִךְ, אֲשֶׁר עָרַבְתְּ עֲלֵיהֶם, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר אָהַבְתְּ, עַל כָּל-אֲשֶׁר שָׂנֵאת; וְקִבַּצְתִּי אֹתָם עָלַיִךְ מִסָּבִיב וְגִלֵּיתִי עֶרְוָתֵךְ אֲלֵהֶם וְרָאוּ אֶת-כָּל-עֶרְוָתֵךְ.  וּשְׁפַטְתִּיךְ מִשְׁפְּטֵי נֹאֲפוֹת, וְשֹׁפְכֹת דָּם וּנְתַתִּיךְ דַּם חֵמָה וְקִנְאָה.  וְנָתַתִּי אֹתָךְ בְּיָדָם, וְהָרְסוּ גַבֵּךְ וְנִתְּצוּ רָמֹתַיִךְ, וְהִפְשִׁיטוּ אוֹתָךְ בְּגָדַיִךְ, וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ; וְהִנִּיחוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה. (יחזקאל טז 36-39).

מה שהחל, איפוא, כמסע חיים משותף של אב ובנו, המשובץ פה ושם במרד נעורים, הולך והופך בהדרגה למערבולת יצרים טעונה בין בני זוג, הלכודים לנצח ביחסי אהבה, קנאה, נקמנות, חרטה וחוזר חלילה.

______________________________________________________________________________________

 במפתיע, כל המולת הבשרים הזאת, עם כל עוצמתה הרטורית, נעלמת בבת אחת לבלי שוב לאחר חורבן בית שני. מדוע? ומה יתפוס את מקומה? על כך בחלק השני, בקרוב.
_______________________________________________________________________________________

 

 

מודעות פרסומת