• "חג ביכורי היאם נערך מדי שנה לפני תחילת האסיף, כדי לחלוק כבוד לאלת האדמה ולרוחותיהם של אבות השבט. אי-אפשר היה לאכול בטטות חדשות עד שכמה מהביכורים יוענקו לכוחות העליונים הללו.
    גברים ונשים, זקנים וצעירים, חיכו בכליון עיניים לחג ביכורי היאם כי הוא פתח את עונת השפע – השנה החדשה. כל מי שעדיין היו לו בטטות מן השנה הישנה נפטר מהן. השנה החדשה חייבת להתחיל בבטטות טעימות וטריות ולא ביבול הקמוט והסיבי של השנה הקודמת".
    (מתוך הספר "הכל קורס", המתאר את המסורת הכפרית באפריקה בסוף המאה ה-19)

כל מי שגידל פעם משהו, ולו רק גלעין אבוקדו בצנצנת, מכיר את תחושת ההתרגשות והפליאה עם כל עלה חדש, עם כל ניצן. בוודאי כך כשבאים הפירות, אז עולה תחושת ההודיה על גדותיה. על אחת כמה וכמה כשמדובר על חברה חקלאית שכלכלתה מבוססת על פרי האדמה. לכן, לא מפתיע למצוא מאפיינים דומים של שמחה והודיה לציון ביכורי היבול בקרב כל התרבויות החקלאיות, בכל הזמנים ובכל המקומות.
כל אחת חוגגת את היבולים המרכזיים שלה. באפריקה זהו החג השנתי של בטטות ה"יאם", ואילו אצלנו – לא חג ביכורים אחד, אלא "שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת וּבְחַג הַסֻּכּוֹת וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יְהוָה רֵיקָם".

דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ
מה מביאים? התשובה האוטומטית היא כמובן שבעת המינים. אך למעשה 4 מתוכם זכו למעמד מיוחד: החיטה, השעורה, הענבים והזיתים, אבות המזון של העולם העתיק.
כל השנה החקלאית הארצישראלית סובבת סביב אותם ארבעה יבולים : "יצא קציר שעורים ונכנס קציר חטים, יצא קציר ונכנס בציר, יצא בציר ונכנס מסיק" (ירושלמי יבמות ט"ו ב).

מתוך מעמדם המרכזי בחיי היומיום נגזרת גם משמעותם הדתית: הם הגמול אלוהי על קיום המצוות (וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹתַי… וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ.),
מהם צריך לכבד את הכהנים (רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ …תִּתֶּן לּוֹ), והם המלווים את הקורבנות בבית המקדש . (סֹלֶת לְמִנְחָה בְּלוּלָה בְּשמֶן כָּתִית…ְונִסְכּוֹ… נֶסֶךְ שֵׁכָר לַיהוָה).

היינו מצפים, אם כן, לחגיגות יבול דתיות הקשורות לכל ארבעת הגידולים האלה.
אלא שאם נבדוק את לוח החגים, נגלה להפתעתנו שאחד מהם חסר. החיטה והשעורה קשורות לפסח ולשבועות, השמן – לחנוכה. ולאן נעלם חג היין?

אם אתה לא שם – אתה לא קיים?
סיבה אפשרית אחת להיעדרו היא שהוא לא כתוב בתורה. למעשה, מבין ארבעת הגידולים, רק לגבי ביכורי החיטה והשעורה ישנה מצווה מפורשת: הנפת העומר בפסח מ"רֵאשִׁית קְצִירְכֶם", שהן השעורים המבשילות מוקדם יותר, וכעבור שבעה שבועות
"וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים". (השלישי מבין שלושת הרגלים, סוכות, מציין דווקא את סוף השנה החקלאית ואסיף פירות הקיץ באופן כללי).

אלא שכאמור, הצורך האנושי להודות על יבול מוצלח מתעורר כמעט מאליו, אף ללא ציווי מפורש, בוודאי כאשר מדובר בגידולים מרכזיים כמו הענבים והזיתים. קשה לקבל שהם נבלעו בחגיגות היבול הכלליות של שבועות וסוכות, מבלי שהוקדשו להם טקסים וחגיגות משל עצמם. רמז למעמדם בחגיגות דתיות ניתן למצוא במשל יותם: העצים מבקשים למשוח על עצמם מלך ופונים למועמדים שונים. אך בעוד שהתאנה מסבירה את סירובה בכך שאינה רוצה למנוע מבני האדם  אֶת-מָתְקִי וְאֶת-תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה, הזית והגפן, בתשובה כמעט זהה, כורכים את השמחה שהם מביאים לאנשים ולאלוהים גם יחד:  "וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת – הֶחֳדַלְתִּי אֶת-דִּשְׁנִי אֲשֶׁר-בִּי יכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים?…. וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן – הֶחֳדַלְתִּי אֶת-תִּירוֹשִׁי, הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים?"

זה שנכנס – וזה שלא
ואכן, ישנם סימנים המעידים על כך שהיו בעבר חגים לכבודם של שני יבולים אלו.
אלא שבמבחן הזמן רק אחד מהם נותר – חג השמן בכ"ה בכסלו, הלוא הוא חנוכה.

כולנו גדלנו על הסיפור של נס פך השמן הקטן שהספיק לשמונה ימים, שהוא לכאורה הסיבה לחג. אלא שבספרי המקבים, שנכתבו בסמוך לאירוע עצמו, הנס לא נזכר כלל, וסיבת החג היא בכלל טיהור המקדש מידי היוונים! אז איך קרה שבקדמוניות היהודים, שנכתב בסך הכל כ-180 שנה מאוחר יותר, כבר קורא יוסף בן מתיתיהו לחנוכה "חג האורים" ומאיפה נולד הכינוי הזה? אולי זה מעיד שהתאריך כ"ה בכסלו היה קשור לשמן ולאור עוד לפני ניצחון המכבים? ישנה סברה שאכן כך הדבר. לפי סברה זו, חנוכה המקורי הוא גלגול "כשר" של חג חורף פגאני קדום, שנחגג בשבוע החשוך ביותר בשנה. אותו חג אור התחבר באופן טבעי לחגיגות סיום המסיק, שחל בתקופה זו. חיזוק לכך אפשר למצוא בכתוב באחת ממגילות מדבר יהודה : "בעשרים ושניים בו מועד השמן" –קרוב מאוד לתאריך חנוכה שלנו.
ואם כך, הרי שגם בחנוכה, כמו בשלושת הרגלים, מתקיים השילוב בין מקור חקלאי קדם ונדבך היסטורי שנוסף אליו מאוחר יותר, והוא שאיפשר את שימורו גם לאחר חורבן הבית, ניתוק מעבודת האדמה ואלפיים שנות גלות.

באופן דומה, ניתן להסיק על קיומו של חג בציר קדום, שנחגג בט"ו באב. אמנם בגלגולו המודרני ט"ו באב מכונה "חג האהבה", אך מועדו – בשיא הבשלת הענבים, והמנהג שנקשר בו – ריקודים בכרמים, מעידים כי מקורו היה בחגיגות הבציר.

המנהג של בנות ישראל לחולל בכרמים מוזכר בשני מקורות: בספר שופטים הוא מהווה את אקורד הסיום של פרשת פילגש בגבעה  שבגללה נאסר על בני בנימין לשאת נשים משאר שבטי ישראל. הפתרון שמוצאים עבורם זקני העדה מנצל את המנהג המוכר: "הִנֵּה חַג-יְהוָה בְּשִׁלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה… לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם-יֵצְאוּ בְנוֹת-שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן-הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ… ".
המקור השני, במשנה במסכת תענית, קושר את הריקוד בכרם לתאריך ט"ו באב, שאינו מוזכר במקור התנכי: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו, וחולות (רוקדות) בכרמים".

אז איך קרה שדווקא החג הזה, שנאמר בנשימה אחת עם היום הקדוש ביותר בשנה, לא הצליח לעשות את הקפיצה שתעביר אותו מחג חקלאי למסורת לדורות?


וט"ו לא
לכאורה היו לחג היין כל התנאים להתקבע כחג דתי בלוח השנה העברי: הוא מציין גידול מרכזי בחיי היומיום ובפולחן הדתי, נחוג בליל הירח המלא כמו פסח וסוכות, ומאפייניו דומים לאלו של חגים חקלאיים-דתיים אחרים. אפילו הצדקות היסטוריות נמצאו לו – התלמוד מונה שישה אירועים היסטוריים שאירעו בט"ו באב ושיכלו לשמש סיבה להמשיך ולחגוג אותו. אך בעוד שחג השמן עבר תהליך של התחדשות והתקדשות, חג הבציר נותר החג החילוני היחיד, מבלי שנוצר סביבו שום מנגנון הלכתי! הוא נשאר חגן של הנשים – למרות שברור שגם הגברים לקחו בו חלק – וככזה מעמדו כמובן נחות יותר. המקורות מתארים אותו בחיבה, אך כמנהג עממי קיים, ללא כל ניסיון להוסיף לו תכנים דתיים. בהיעדר חובה דתית לקיימו, הוא ירד מעל במת ההיסטוריה כאשר השתנו התנאים ועם ישראל כבר לא עבד את אדמתו.
השאלה הגדולה היא למה. קשה להשתחרר מהתחושה שמאחורי התיאורים המלבבים של בנות הרוקדות בבגדי לבן שאולים – יש בחג הזה משהו מאיים, שחכמים העדיפו שלא לתת לו לגיטימציה ממסדית.

איזה צל אפל מעיב על חג היין? אפשר להעלות כמה השערות:

  • 1.     עַדמָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין
    בניגוד ליחס המועדף כלפי שלושת המינים האחרים – החיטה, השעורה והזית, היחס אל פרי הגפן הוא של כבדהו וחשדהו. מצד אחד יש לו מקום נכבד בפולחן הדתי, אך מצד שני טמונה בו סכנה של השתכרות ואובדן שליטה. היחס הכפול הזה מלווה את היין לאורך כל התנ"ך, החל מתיאורי השתכרותם של נוח ולוט שהסתיימו בגילוי עריות, דרך איסור שתיית יין לנזיר אלוהים, ועד תוכחות הנביאים דוגמת  "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר" (ישעיהו כח 7). אפילו שיר השירים, היחיד בתנ"ך שמלא ביטויי חיבה ליין ולשכרות, כמו "אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים"; "הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה" ועוד, רק מוכיח עד כמה הגפן והיין קשורות לכניעה לתשוקות לא מרוסנות : "אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ…  לְכָה דוֹדִי … נַשְׁכִּימָה לַכְּרָמִים–נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר".
    אובדן השליטה הזה כשלעצמו מהווה אִיוּם, סכנה לפריעת הסדר – כולל הסדר הדתי. אצלנו אין בכחנליות (חגיגות לאל היין) משולחות רסן כמו היוונים והרומים. ל"ושמחת בחגיך" שלנו יש כללים ברורים שיש למלא אחריהם בקפידה. כך גם לגבי השימוש ביין בטקסים דתיים. השתכרות במקדש? לא בא בחשבון, כפי שניתן ללמוד מגערתו של עלי הכהן שחושד בחנה המתפללת במקדש בשילה "עַדמָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין; הָסִירִי אֶת-יֵינֵךְ מֵעָלָיִךְ".
  • 2.  בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך.
    על פי התיאור במשנה, הריקודים היו סוג של משחק חיזור שבו הציגו הבנות את מה שיש להן להציע לבני הזוג הפוטנציאליים – היפות את היופי, והמכוערות את הייחוס המשפחתי. (מה עשו המכוערות חסרות הייחוס? על כך אין תשובה).
    אך האמנם היה זה רק טיזינג תמים?
    ממקורות אחרים אנחנו יודעים כי עונת האיסוף החקלאי, שחייבה את הנשים הצעירות לשהות מחוץ לחסות המגוננת של הבית והמשפחה, היוותה פוטנציאל לאלימות מינית. כך, למשל, במגילת רות, המתרחשת בעונת הקציר, מפציר בועז ברות ללקט בשדותיו תחת ההבטחה "הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ". משמע, ללא הוראה מהבוס היו הנערות נתונות לחסדי הקוצרים.
    על כך אולי רומזים גם דברי הנערה המאוהבת משיר השירים, שאחיה מאלצים אותה לשמור על הכרם ובכך מותירים אותה חסרת הגנה בעצמה: "שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים–כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי". אם נוסיף לכך את סכנת ההשתכרות ואובדן השליטה מהסעיף הקודם, נקבל תערובת נפיצה במיוחד.

נעלם בחטף
העירוב המסוכן בין אלכוהול והורמונים הוא שהיה, כנראה, בעוכרי החג.
האם יכול להיות שסיפור החטיפה האלימה של בנות שילה המחוללות בכרמים לא היה אירוע כה יוצא דופן? במילים אחרות: אולי העצה שנתנו זקני העדה לבני בנימין לא צצה יש מאין אלא נשענה על פרקטיקה קיימת. הייתכן שחטיפות כאלה, בחסות חגיגות הבציר , נעשו כיוזמה פרטית של בודדים, והחידוש בספר שופטים הוא בכך שהחטיפה קיבלה לגיטימציה ממסדית כדי למנוע אובדן שבט מישראל?

לחטיפה ממוסדת כזו יש מקבילה במיתולוגיה הרומית: חטיפת הנשים הסביניות. בשני הסיפורים מנצלים הגברים חגיגה שהם יודעים מראש על מועד קיומה כדי לחטוף נשים שנאסר עליהם להתחתן איתן. אמנם מטרת החטיפה בשני המקרים היא נישואים ולא אונס, אך עצם ניצול החגיגה לשם השתלטות בכוח על החוגגות די בה כדי ליצור טעם לפגם אצל הקורא, כפי שנרמז לנו גם מסופו של הסיפור בשופטים: "וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן-הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ".

אז מה היה לנו: פסטיבל רב-משתתפים עם סכנה לאובדן שליטה, הפקרות מינית ואף אלימות מינית. ברור שבלתי אפשרי להכניס אותו לתבניות המאופקות והטקסיות של חגי היבול האחרים. מכיוון שכך, הוא לא עבר תהליך התקדשות ו"היסטוריזציה". מה שקרה בכרם – נשאר בכרם, וכל שנותר ממנו הוא רק הד לימים רחוקים.

מודעות פרסומת