פוסט אורח מאת דרור אייל

פעם חי פה סמוך לחולות
חמור גוץ בן אתון קטון
ובקולו היפה צלצלו שני קולות
טנור לירי עם בס בריטון
לשונות עם לועז לא ידע הוא
בידיעות מבריקות לא הפתיע
אך בלילה בלילה היה הוא
מרים קול ומחריש רקיע
המלים לא היו חשובות כביכול
כי נער הוא רק איה איה
אך בזה הוא כאילו אמר את הכל
ובזאת את הכל הביע.
("חמוריקו", נ. אלתרמן)

לפי המסורת המבורכת של בלוג זה, המשמש במה לשתוקים שקולם לא נשמע במקרא, וכהמשך לשלוחית (פוסט) שעסקה באליהו ובלעם, אני רוצה להקדיש את השלוחית הנוכחית לאתונות.
כולנו מכירים את החמורים המפורסמים בתנ"ך: חמורו של אברהם שהשתתף במסע לעקידה; חמורה של עכסה בת כלב שסייע לה לזכות בגולות מים; חמורה של אביגיל שהביא אותה לארמון המלוכה; ואפילו חמור שהתפרסם רק לאחר מותו – כשתרם את לחיו כנשק לשמשון. ולא נשכח כמובן את חמורו של משיח  – שהמדרש והמקובלים בעקבותיו מזהים אותו עם חמורו של אברהם, בעוד שכיום יש מי שטוען שהוא הציונות החילונית. אולם מלבד אלו התנ"ך מלא בחמורים בני-בלי-שם שמשמשים כבהמות רכיבה, בהמות משא, רכוש ומושאי מצוות וחוקים רבים.

מדוע נפקד מקומן של האתונות? האם השתמשו בתקופת המקרא רק בחמורים? ואם כן – מדוע רכב בלעם על אתון, האמנם רק בגלל הנטייה המינית שייחסו לו חז"ל?

הדרת אתונות
בניגוד לדעה המקובלת על המין החלש והיפה, דווקא האתונות נחשבו הרבה יותר מהחמורים. אם החמור הוא המאזדה 3 של תקופת המקרא  הרי האתון היא הרולס-רויס. לכל אחד יש חמור לרכיבה. אפילו המשיח העני מגיע רכוב על חמור (זו נקודה בעייתית הדורשת עיון. העני במקרא הוא עני מרוד שנאלץ לפעמים למשכן אפילו את בגדיו וחי כחיה במדבר. התיאור של עני רוכב על חמור הוא תמוה מאד) . אבל מי רוכב על אתון? רק אנשים חשובים ועשירים: האשה הגדולה משונם – שמעמדה כל-כך גבוה שהיא אינה נזקקת לפרוטקציה של אלישע אצל המלך – רוכבת על אתון כאשר היא ממהרת להציל את בנה (מל"ב ד, 13-22). כאשר דבורה רוצה לתאר את כל עוברי הדרכים, מהמיוחסים ועד הולכי הרגל, היא מכנה את המיוחסים "רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת" (שופטים, ה, 10). לעומת זאת – השופטים מרובי הילדים לא יכלו להרשות לעצמם לתת רכב יוקרה לכל אחד מעשרות צאצאיהם (שלושים או שבעים) ולכן בני השופטים נאלצו להסתפק בעיירים פשוטים. ברשימת השרים ובעלי התפקידים בממלכתו של דוד מוזכר, לצד הממונים על הבקר והגמלים, יֶחְדְּיָהוּ הַמֵּרֹנֹתִי – הממונה על האתונות, או במונחים שלנו ראש מנהל הרכב הממשלתי. חמורים, לעומת זאת, אינם מוזכרים כרכוש הדורש ממונה מיוחד. בהקשר זה מעניין לציין שאבותינו דווקא הקפידו על רכב שרד צנוע והסתפקו בחמורים. כך אברהם חובש את חמורו לעקדת יצחק, יצחק ויעקב מעדיפים ללכת ברגל ובני ישראל יורדים למצרים גם כן על חמורים. רק בעת זקנתו המופלגת מרשה יעקב לעצמו להתפנק בעגלה.

אין להתפלא אם-כן על בלעם, הנביא המכובד והעשיר מכולם, ש"מזלזל" בבית מלא כסף וזהב, על כך שבחר לרכב על אתון, שכן האתון היא סמל הסטטוס של התקופה. וכך אנו לומדים עוד משהו על תאוות הבצע של בלעם. מעבר להיותן רכב יוקרה, האתונות הן גם גיבורות משנה משמעותיות ביותר בדרמה התנכית, הרבה יותר מכל חמור או עייר. (מעניין לציין שגם הפרות זוכות לתפקיד משמעותי יותר מכל שור-פר בתנך, בחלום פרעה ובהעלאת ארון הברית מבית שמש).

דומם, צומח, חי, מְדַבֵּר
חיות מדברות הן נדירות במציאות ימינו, וגם בתנ"ך אינן חזיון נפרץ. חוץ מהנחש בגן העדן ואתונו של בלעם אף חיה אינה פוצה את פיה. מה בין הנחש המדבר והאתון המדברת? הנחש מדבר בגן העדן, בו האדם חי במצבו ה"טבעי" הראשוני, מחובר לטבע, על גבול החייתי, עם אפשרות בחירה שעדיין לא מומשה. הנחש מדבר בקול אנושי, כנביא. הוא יודע את ציווי האל אך מסית את האדם לא לציית. במילים שלנו – יצר הרע. הנחש הוא בעצם קולו הפנימי של האדם. האדם "הטבעי" החייתי, שחי בהרמוניה עם הטבע, מועד לפורענות. על מנת להפוך לאדם על-טבעי, מוסרי, מציית לצו מצפונו האלוהי, בוחר בין טוב ורע, האדם  צריך להיפרד מהנחש, להתרחק מהטבע, לעזוב את גן עדן.

לאתון אין דיבור עם האל. צר עולמה כעולם נמלה, רק על עצמה לדבר ידעה. כשהאל פותח את פיה היא מדברת כמו חיה עם יכולת מילולית. כואב לה והיא מתלוננת לבלעם המכה אותה ללא סיבה מבחינתה -היא הרי מצילה אותו מזעמו של המלאך ואין לה מושג שהוא אינו רואה את המלאך.

מדוע אם כן לטרוח ולפתוח את פיה? האם לא היה מספיק לגלות את עיני בלעם ולהראות לו את המלאך?

כולנו למדנו בביה"ס להתמודד עם הסתירה בין דברי האל, שמרשה לבלעם ללכת, לבין מעשי האל הכועס על בלעם שהלך. גם כאן, במוקד נמצאת זכות הבחירה, והמסר של האתון המדברת עוסק בדיוק בזה. הדיבור כשלעצמו הוא אמנם ייחודי לאדם, "חי מדבר" בלשון חכמי ימי הביניים, אך לא זו מהותו. ברצות אלוהים מטאטא יורה ואתון מדברת. אבל חי מדבר ללא אפשרות בחירה אינו יכול להתרומם לדרגת נביא. על כורחו הוא מבצע את רצון האל בהתאם לטבעו – לא יותר ולא פחות. באותה מידה,  נביא שמנצל את יכולת הדיבור בשם האל אך בוחר לפעול כנגד רצון האל וכוונתו, אינו יכול להיות נביא! מכאן ואילך הוא מאבד את זכות הבחירה (כמו פרעה), הופך בעל כורחו למכשיר בידי האל, לחי מדבר, ממש כמו אתונו, ובהמשך מתדרדר להיות קוסם (על ההבדל בין נביא וקוסם – בפעם אחרת). האתון המדברת. אם-כן,  היא האנטי-תיזה של הנביא המתנבא.

מהפכת האתונות
האתון המדברת אינה האתון הגיבורה היחידה בתנ"ך. האתונות משחקות תפקיד מפתח גם בהמלכת שאול, מלך ישראל הראשון, ומכאן מקורו של הפתגם הידוע "הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה". למה דווקא אתונות? אי אפשר להסתפק בחמורים או כבשים הנפוצים הרבה יותר? האתונות גם אינן סתם פרט שולי בסיפור – הן מוזכרות לא פחות משבע פעמים במהלך שני הפרקים (שמ"א פרקים ט-י).  החזרה הזאת היא חלק מהמבנה הספרותי המתוחכם של העלילה: לאורך כל הסיפור מתאר שאול את עצמו ומתנהג כטיפוס צנוע, חסר בטחון, ממשפחה קטנה וצנועה – האדם האחרון המתאים להיות מלך: "לְכָה וְנָשׁוּבָה–פֶּן-יֶחְדַּל אָבִי מִן-הָאֲתֹנוֹת, וְדָאַג לָנוּ" – מציג את עצמו ואת הנער המשרת באותה רמה; "וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה-נָּבִיא לָאִישׁ?" – חסר אונים; "טוֹב דְּבָרְךָ" – מקבל על עצמו את מנהיגות הנער המשרת; "אָנֹכִי מִקַּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל-מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן" ועוד. לעומת זאת, כשהמקרא מתאר את שאול הוא מציג תמונה אחרת לגמרי: שאול הוא "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה…" . אביו הוא "איש חיל" וכדומה.  כאשר לשאול "נהפך לב אחר" מה שמשתנה הוא תפיסתו העצמית. הוא לומד להכיר את ערכו האמיתי.  האתונות משמשות ככלי למהפך.  ראשית הן חלק מהתאור "האמיתי"  של בית שאול – משפחה עשירה, מבוססת ומכובדת שמחזיקה צי אתונות.  שנית –  את מי שולחים לחפש את הצי היוקרתי האבוד?  כמובן שאת הבן האחראי והמוכשר מכולם. בפגישה עם שמואל, האתונות הן הציר סביבו נוצר המהפך בסיפור – הסיפור על "קצין רכב" הופך להיות סיפור על מלך: "וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ". בפגישתו של שאול עם שני האנשים בקבר רחל שוב משמשות האתונות ללמד אותו שהוא יכול לסמוך על יכולתו לקרוא את המצב: אביו אכן חדל מן האתונות ודאג, אך לא "לנו" – לבן ולמשרת כאחד – אלא בעיקר לבן "וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי". בסיומו של הסיפור, בשיחה עם הדוד, האתונות כבר מראות לנו שהנער התמים והמבולבל הפך לפוליטיקאי של ממש:  הוא כבר מבין שיש דברים שהוא צריך לשמור לעצמו ולא לספר הכל: "הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת; וְאֶת-דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא-הִגִּיד לוֹ, אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל".

אתון מצרים
לסיום, זכור לטובה יוסף הצדיק, שהקפיד על שוויון בין המינים, ושלח ליעקב ממצרים "עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם; וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן, לְאָבִיו לַדָּרֶךְ"

 

* שמו של הסרט "שתיקת הכבשים" נקבע דווקא בגלל צריחות הכבשים בסיוט החוזר של הסוכנת הפסיכולוגית.

מודעות פרסומת