לִבְרָכָה וְלא לִקְלָלָה.
לְחַיִּים וְלא לַמָּוֶת.
לְשובַע וְלא לְרָזוֹן.
(מתוך תפילות "מוריד הגשם" ו"מוריד הטל")

תחילת השנה היא, כידוע, שעתן הגדולה של הברכות. כולנו מברכים ומבקשים להתברך. הברכה נחשבת כמתן הבטחה מילולית להתגשמות דברים טובים בעתיד. היפוכה של הברכה הוא קללה, שהיא בבחינת אִיוּם עתידי שעלול להתממש. בשני המקרים מדובר, לכאורה, על מילים שיש להן "כוח ביצוע" מאגי, חיובי או שלילי, ומכאן שהן ניצבות כשוות ערך זו מול זו. אלא שירידה אל המקורות המילוליים שלהן תגלה ניגודים לא רק בין הברכה לקללה, אלא גם בין שני סוגים של קללות.

ברכות במשקל כבד
"ברכה" באה מהשורש ב.ר.ך, שורש שקושר אותה לכריעת ברך– מחווה הנעשית לשם כבוד. בדרך כלל מדובר במחווה מילולית, אך היא יכולה גם להיות חומרית: כך מפציר יעקב בעשיו בעת פגישתם "קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל". ואילו נעמן, שר צבא ארם, שאלישע ריפא אותו מצרעת מנסה, ללא הצלחה, לגמול לו באופן ממשי: "קַח-נָא בְרָכָה, מֵאֵת עַבְדֶּךָ…. מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה".

הברכה, אם כן, קשורה ל"כבוד" – מהשורש כ.ב.ד. משהו בעל מטען וערך. לעומתה, הקללה משורש ק.ל.ל, מבטאת בדיוק את ההיפך – משהו קל, חסר משקל ומשמעות. ניגוד שמשתקף יפה בפסוק "כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ" (שמ"א ב 30). משורש זה נגזרת גם המילה "נִקְלֶה" כביטוי לבזוי וחסר ערך.

(לא) הכל קלול
אם ההיפך של "ברכה" הוא "קללה", למה ההיפך מברוך הוא לא "קלול"? יותר מזה: המילה "קלול" לא קיימת כלל בעברית! יש בכך מסר עמוק: כשמברכים מישהו, מהותו משתנה והופכת להיות מבורכת. לעומת זאת, ביזוי האדם הוא משהו שנשאר חיצוני לו, ואינו משנה אותו באופן מהותי.

לשינוי המהות לרעה שמור שורש מקראי אחר – א.ר.ר, שגם הוא מופיע כהיפוך ל-ב.ר.ך. הוא מתקיים כפועל (וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר), כציווי (לְכָה-נָּא אָרָה-לִּי אֶת-הָעָם הַזֶּה), וכתואר (אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה), אך לא כשם עצם. מן הסתם בגלל הקושי לבטא רצף של אותיות גרוניות בעלות תנועה דומה. (נסו להגיד: "הברכה וְהָאֲרָרָה". אררר!). כך קרה ששם העצם "קללה" נותר לשאת על שכמו את שתי המשמעויות – גם ביזוי וגם עונש.

מרבית דברי הקללה המושמעים במקרא הם במשמעות של אירור, ולכן באופן אוטומטי אנחנו נוטים לפרש כך כל מופע שלהם. אבל יש פסוקים שמשמעותם מתבהרת בקלות ברגע שמבינים שהכוונה דווקא למשמעות הישירה של פגיעה במעמד: למשל, בציווי לקבור את התלוי בו-ביום "לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ… כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" – ברור שהכוונה אינה ל"אירור" אלא לביזוי של צלם אלוהים. כאשר רבקה מעודדת את יעקב לרמות את יצחק אביו כדי לזכות בברכת הבכורה, והוא חושש "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" – הפחד שלו, לדעתי, אינו מ'אררה', אלא מכך שמעמדו, שגם כך הוא נחות בעיני אביו המעדיף את עשיו כִּי צַיִד בְּפִיו, רק יתדרדר עוד יותר. מכאן גם מובנת תשובת רבקה עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי, עליה אמרו המפרשים – "עלי ועל צווארי", או כמו שהיינו אומרים היום: עליי! היות ובזמן ההריון כבר הובטח לה ש"שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ… וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר", היא  יכולה לעמוד ללא חשש מאחורי התחבולה ולהיות בטוחה בהצלחתה.

כללים לקללות
נישאר עדיין במשמעות של הקללה כביזוי. את מי מקללים ? אפשרות אחת היא לקלל את מי שחלש ממך, ובכך להוסיף חרפה על חרפתו: כך גליית ודוד בשדה הקרב – "וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ… וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו"; כך חוזר הנביא ירמיהו פעם אחר פעם, בואריאציות שונות, על המילה קללה ונרדפותיה כביטוי לחרפת ישראל מול הגויים, כמו "וּנְתַתִּים… לְחֶרְפָּה וּלְמָשָׁל לִשְׁנִינָה וְלִקְלָלָה"; וכך הציווי "לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ", המתפרש כמסר חינוכי שלא לפגוע בחלשים ממך אפילו אם אינם מודעים לפגיעה.

האפשרות השניה, והמסוכנת יותר, היא לקלל את מי שמעליך – ההורים, העשירים, המלך, ואפילו אלוהים עצמו. בכל המקרים הללו, יותר משהקללה מאיימת על המקולל, היא מסכנת את המקלל עצמו, כי בעל השררה שכבודו נרמס ודאי לא יעבור על כך בשתיקה. כדאי להיזהר אפילו בחדרי-חדרים, כפי שממליץ בעל ספר קהלת: "גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל, וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר, כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר".

כששמעי בן גרא מבית שאול מקלל את דוד בעת מנוסתו מאבשלום "וְכֹה-אָמַר שִׁמְעִי בְּקַלְלוֹ: צֵא צֵא אִישׁ הַדָּמִים וְאִישׁ הַבְּלִיָּעַל, הֵשִׁיב עָלֶיךָ יְהוָה כֹּל דְּמֵי בֵית-שָׁאוּל" – דוד לא שוכח ולא סולח. מילותיו האחרונות לפני מותו לשלמה בנו טבולות בדם הנקמה: "וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי מִבַּחֻרִים וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת… וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם". כך גם אבימלך דואג לחסל את אנשי שכם, שהמרד שלהם התחיל בכך שהקלו בו ראש: "וַיְקַלְלוּ אֶת-אֲבִימֶלֶךְ … מִי-אֲבִימֶלֶךְ וּמִי-שְׁכֶם כִּי נַעַבְדֶנּוּ".
ואם כך ביחסים בין המעמדות, על אחת כמה וכמה ביחסים שבין אדם להוריו, שעל כיבודם הוא מצווה במפורש, ובוודאי שעם אלוהיו. כאן אין מקום לפשרות: "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת" (ויקרא כ 9); "אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ, וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת" (ויקרא כד 15).

ועדיין, יש הבדל בין מלך בשר ודם למלך עליון, כפי שמודגם בפסוק "אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב 27). כל הפרשנים מסכימים כי מדובר על סיטואציה של משפט, וכי האיסור מופנה אל הנידון.  יש מחלוקת ביניהם אם אלוהים בפסוק זה הוא אכן אלוהים או דיין מטעמו, כפי שמופיע מספר פעמים בפרק ("אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ"). אך לענייננו חשובה דווקא הסיפא של המשפט – ונשיא בעמך לא תאור. עולה ממנה כי בעוד שאת אלוהים אפשר (גם אם לא מומלץ) רק לקלל, הרי שמנהיג אנושי יכול להיות מושא לזלזול בכבודו ו/או ל"האררה". כך, כאשר יהוא מלך ישראל מחסל את איזבל הוא מצווה על סריסי הארמון "פִּקְדוּ-נָא אֶת-הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ–כִּי בַת-מֶלֶךְ הִיא". ארורה-ארורה, אבל היא בכל זאת שומרת על מעמדה המלכותי גם במותה (אם כי המשך הסיפור מזמן לה סוף הרבה פחות מכובד).

בכל מקרה, מומלץ שלא לקלל. לא את החזקים ממך, בגלל העונש הצפוי על כך, ולא את החלשים ממך – גם כי זה לא מוסרי וגם כי המצב עלול להתהפך, כפי שלמד גולית בדרך הקשה, וכפי שמבטיח זכריה בנבואת שיבת ציון המפורסמת שלו: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם…כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם, וִהְיִיתֶם בְּרָכָה".

משא הארורים
נעבור ל'אררה' (בלית ברירה אשתמש במילה הלא-קיימת הזאת, כדי להבדיל אותה מהקללה "הרגילה").
שלושה היבטים מבדילים אותה מהקללה: במי היא פוגעת, איפה ומתי, ולמה.

1. נגעת – פגעת
אם הקללה מסכנת בעיקר את מי שאומר אותה, ה'אררה' פוגעת במי שהיא מכוונת כלפיו. יש פגיעה כללית ("אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה…אָרוּר, מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ…אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ…; אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וגו') ויש פגיעה ספציפית, שיכולה להיות מסוגים שונים:
חולשה וביזוי – "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ…אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ".
אובדן הפוריות– "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ".
חולי – "וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵך". ייתכן שגם כאן הכוונה לגרימת עקרות, הן בגלל הפוקוס על הבטן והירכיים – אברי הפריון, והן בגלל שאם יוכיחו המים המאררים את צדקתה של האשה, גמולה יהיה "וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע".
הקשר בין מארה וחולי נשמר גם בעברית המודרנית, בביטויים כמו גידול ממאיר או מחלה ממאירה.
אסון גדול– "אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת  וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ – בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ".

2. ללא גבולות
הקללה הרגילה תחומה במציאות קונקרטית – סיטואציה ספציפית שבה צד אחד גורם להשפלתו של צד שני. טווח השפעתה של ה'אררה', לעומת זאת, מתפשט במישורי הזמן והמרחב. היא יכולה להיות מוטלת בגלל משהו שקרה זה-עתה, כמו רצח הבל, שדמיו עדיין "צועקים מן האדמה" וכבר מקולל קין הורגו "אָרוּר אָתָּה מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ", או כמו קללתה של דבורה הנביאה על מי שלא לקחו חלק בקרב נגד סיסרא "אוֹרוּ מֵרוֹז… אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת יְהוָה בַּגִּבּוֹרִים". אך חץ הזמן יכול להיות גם מופנה אחורנית, לעבר הרחוק, כמו ירמיהו ואיוב המאררים את יום היוולדם, או להיות מוטל הרחק קדימה, אל העתיד. 'אררות' עתידיות כאלה הן קללתו של יהושע למי שיבנה את יריחו, וכן קללתו של נוח "אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" המהדהדת עד ימינו-אנו כהצדקה לדיכוי השחורים ב"חגורת התנ"ך" האמריקאית. באותו אופן, ה'אררה' יכולה להתפשט ללא מעצורים מבחינת מיקום ותחומי השפעה, כפי שמודגם בדברי הקללה בספר דברים: "וְהָיָה אִם-לֹא תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ…וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל-הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וְהִשִּׂיגוּךָ: אָרוּר אַתָּה בָּעִיר וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה, אָרוּר טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ, אָרוּר פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ, שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ.  אָרוּר אַתָּה בְּבֹאֶךָ וְאָרוּר אַתָּה בְּצֵאתֶךָ"

 3. הבחירה ומחירה
והחשוב מכל: אם הקללה מוטלת על האדם בגלל רצונו של המקלל, ה'אררה' היא תוצאת בחירתו השגויה של המקולל! אצלנו לא חוטפים קללה רק כי אמא ואבא שלך לא הזמינו איזו פיה למסיבה, או בגלל שאתה רוצה לנצח את העם המאיים עליך כביכול (בלק, אני מדברת אליך!), או בגלל שהאלים חומדים את הבת שלך, כמו במיתולוגיה היוונית. הברכה והקללה, על פי התפיסה התנכית, אינן תוצאה של גורל עיוור אלא נובעות מבחירת האדם עצמו.

המקום היחיד בתנ"ך שקורא תיגר על הגישה הזאת הוא ספר איוב, שהצרות נוחתות על ראשו על אף היותו  תָּם וְיָשָׁר וִירֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע. אמנם לא נכתב במפורש שהוטלה עליו קללה, אך זו למעשה משמעות ההתערבות שבין אלוהים לשטן: כניגוד ל"מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ" שבתחילת הסיפור, המכות ניחתות עליו מכל עבר ופוגעות בכל אשר לו – רכושו, בניו, בריאותו, כבודו  – ממש כדברי הקללה בספר דברים. אך אפילו במקרה זה, הסרת הקללה היא תוצאה של מעשי איוב והעובדה שסירב "לברך" את אלוהים.

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם  בְּרָכָה וּקְלָלָה" אומר אלוהים לבני ישראל ערב כניסתם לארץ – "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם…וְהַקְּלָלָה אִם-לֹא תִשְׁמְעוּ…וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ" (דברים יא 26). לכאורה – איזו מין בחירה היא זו? הלא אם האדם נדרש לבחור בין עבודת אלוהים שברכה בצידה, לבין עבודת אלוהים אחרים שמובטח לו שתביא עליו שורה של 'אררות', איפה יכולת הבחירה והרצון החופשי שלו?!

אלא שכאן מתחברים סוף-סוף שני הפנים של המילה "קללה" ומטעינים את הבחירה משמעות: האדם נדרש להכריע בין חיים של ברכה – חיים שיש בהם "כובד" ומשקל, לבין חיים קלילים וחסרי ערך, שלא שווה לחיותם. עובדת היותנו 'עם סגולה' אמורה לכוון אותנו אל הבחירה הראויה. מי שבוחר אחרת מפגין בכך את הזלזול שלו, את "הקללה" שלו, כלפי הקשר המיוחד בין אלוהים לעמו, ולכן הוא נדון ל'אררה'.
"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים".