כי שלי את כולך

אל תלבשי את שמלת החג / אל תצחקי לעולם.
מסביבך יֵחָנֵף וִיפֻתֶּה וִילֻהַג / ואני מעגל עולמים לך עג
ואני על קַוּוֹ כמו עיט חג / ממלטך מבני-חם ונוצרך מִקְּהָלָם
לבל תראי שמש, לבל תדעי חג
לבל תצחקי לעולם.
אם תנוסי אל סתר בית / אם בשֶבֶת-רֵעים תְּשַטִּי
לא תנוסי מקול העיט / הַמְצַעֵק לך: אשתי, אשתי!

 אל גובה מתנייך ויקר רגלך / מי עפר יגלה מעינַי?
כמו נר אלווך וכאויב ארגלך / כי שלי את כולך, כולך, כולך
בחזיז צפורנייך ובגץ עגילך /ורואייך שונאַי וְחֻבֵּך מְעוֹנַי
ונבקע העפר בו תדרוך רגלך
ובקעו מעפר עינַי
ובלכתך אל משכב בשניים / וּבִיצוע-זָרים תשעטי
לא תנוסי מאיש העיניים / המצעק לך: אשתי, אשתי!

 מאצבע זרים, ממבט ונשימה / קנאתי תּסֻבֵּך כּאֵם.
ושמתיך לשמה וישבת נשמה / לא חינך יֵרָצֶה, לא קולך יִשָּמַע
והקפצתי עלייך זיקנה בלי יומה / ויפוצו עוגבייך ולא נשיבֵם
וזכרת לי כל אלה עד כלות נשימה
רעיה, רעיה ואם
ובהיות בינתך לחושך / ובנושכך בקללה את רישתי
מה נותר לו לאיש-החושך /המצעק עוד: אשתי אשתי!

 (נתן אלתרמן, "הזר המקנא לחן רעייתו")

מכל שירי האהבה-עד-כלות של אלתרמן, נדמה שזהו האפל ביותר. עוד לפני שקראנו שורה אחת, כבר נוחת עלינו האִיוּם של שמו האוקסימורוני – הזר המקנא לחן רעייתו. אין כאן אפילו את הריכוך המדומה של שם המספק אשליה רומנטית, כמו "ניגון עתיק"
או "שיר לאשת נעורים". ומייד פותח השיר עצמו באזהרה מצמררת: "אל תצחקי לעולם". ואנחנו הרי זוכרים מה סופה של מי שמעזה לצחוק: "אַךְ אִם פַּעַם תִּהְִיִי צוֹחֶקֶת/ בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ / תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת/ וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ".

מכאן ואילך אנו חשופים לזרם הולך וגובר של איסורים ואיומים, מתחילת השיר ועד סופו. תחושת הרדיפה והמחנק מתחזקת מבית לבית, עד שהקורא, ממש כמו הרעיה, נותר חסר נשימה. ואתה שואל את עצמך: מיהו הגבר שאלתרמן שם בפיו את המונולוג הנקמני הזה? ומהו הטריגר שמביא להתפרצות כזאת של קנאה וזעם?

כמו ברבים משיריו של אלתרמן, התשובה טמונה ב"קודים" שהוא שותל בטקסט: מוטיבים בני שתיים-שלוש מילים מתוך המקורות, שברגע שמפצחים אותם הם מספקים מפתח להבנת השיר ולעולם הרגשי שלו. והפעם הקודים הללו שולחים אותנו אל דברי הנביאים, אשר תיארו את אלוהים וישראל כמי שקשורים בקשר נישואים בלעדי, שכל סטייה ממנו היא בגידה בל תכופר. אלתרמן הופך את כיוון הדימוי ומחזיר אותו מהאלגוריה – אל החיים עצמם. הברית הקדומה, הפטאלית, בין אלוהים ועמו, משמשת אותו לתיאור היחסים של גבר ואשה בשר ודם. אלא שבכך הוא משעתק לא רק את הקנאה והקנאות של אלוהים, אלא גם את תחושות הנבגדות והנטישה שלו, שהנביאים מצליחים לתמלל במלוא עוצמתן.

נטוש ובלי כוחות
המוטיב החוזר, החותם כל אחד מהבתים הוא המצעק לך אשתי אשתי. לא צועק,
כי אם "מצעק", וחוזר פעמיים על שם הנקרא. האסוציאציה המילולית מעלה בפנינו מייד את אלישע, מי שעזב את אביו ואמו לטובת אליהו, בלא שהותר לו להיפרד מהם אפילו, ובסצינה דרמטית מתייתם באחת גם מאביו הרוחני: "וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם, וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְּעָרָה הַשָּׁמָיִם. וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו". כך, במחי ארבע מילים בלבד, מצליח אלתרמן להעביר לנו את כל תחושת האימה, החרדה והאובדן של מי שננטש ונותר מאחור.

האמנם נותר האוהב האלתרמני מאחור? והרי היא עדיין רעייתו! אך תחושת הזרות כבר הולכת ומשתלטת עליו ויוצרת מעגל קסמים: ככל שהוא סוגר עליה יותר, כך היא מתפתה למצוא נחמה ב"בני חם" ובהשתטות ב"שבת רעים", מה שמעורר את קנאתו עוד יותר וגורם לו להציב סביבה עוד ועוד חומות: אם תנוסי אל סתר בית /אם בשבת רעים תשטי /לא תנוסי מקול העיט /המצעק לך: אשתי אשתי! והמילים האלו מהדהדות באוזנינו את מילותיו של נביא נוסף – עמוס, שמבטאות את תחושת המצור ללא מוצא: "כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב, וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. הֲלֹא-חשֶׁךְ יוֹם יְהֹוָה וְלֹא-אוֹר וְאָפֵל וְלֹא-נֹגַהּ לוֹ". וכבר סוף הפסוק מושך אותנו מהבית הראשון של השיר אל הבית האחרון, שם ממתין החושך הנצחי.

לא תנוסי מאיש העיט
בין מילות האין-מפלט בהשראת עמוס, לאלו של האובדן הלקוחות מאלישע, שותל אלתרמן את הדימוי הסתום של איש העיט. ורק כשקוראים את דבריו של נביא נוסף, ירמיהו, פתאום משמעותו מתבהרת:

"עָזַבְתִּי אֶת בֵּיתִי נָטַשְׁתִּי אֶת נַחֲלָתִי, נָתַתִּי אֶת יְדִדוּת נַפְשִׁי בְּכַף אֹיְבֶיהָ.
הָיְתָה לִּי נַחֲלָתִי כְּאַרְיֵה בַיָּעַר, נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ.
הַעַיִט צָבוּעַ נַחֲלָתִי לִי הַעַיִט סָבִיב עָלֶיהָ, לְכוּ אִסְפוּ כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה הֵתָיוּ לְאָכְלָה.
רֹעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי, בֹּסְסוּ אֶת חֶלְקָתִי, נָתְנוּ אֶת חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה.
שָׂמָהּ לִשְׁמָמָה אָבְלָה עָלַי, שְׁמֵמָה נָשַׁמָּה כָּל הָאָרֶץ, כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב. (ירמיהו יב)

העיט הוא ניגודו של עוף תנכי אחר, הנשר. זה האחרון מסמל את המסירות והדאגה של אלוהים לעמו – "כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו, יִקָּחֵהוּ, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ". העיט, לעומתו, מזוהה מאז ברית בין הבתרים עם חשיכה ופחד: "וַיִּקַּח-לוֹ אֶת-כָּל-אֵלֶּה, וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ…וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל-הַפְּגָרִים… וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא, וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל-אַבְרָם; וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו".  אין פלא שירמיהו מצרף את העיט לכל המשחיתים שעוטים על חלקת אלוהים הנטושה, זו שהייתה "ידידות נפשי" ועכשיו "שנאתיה".

ושוב אלתרמן מצליח לעשות את זה – לטעון במילה אחת, עיט, עולם רגשי שלם, עולמו של מי שאהבתו הפכה לשנאה, והוא מטיל על "נחלתו" מצור ואימה. וגם כאן, הנבואה אליה מתייחס הבית הראשון חוזרת ומצוטטת בבית האחרון, הגוזר שממת עולם על האהובה-לשעבר: "ושמתיך לשמה וישבת נשמה / לא חנך ירצה לא קולך ישמע".

הבית השלישי, אם כן, חוזר שוב אל אותם מקורות תנכיים עליהם נשען הבית הראשון, כגזר דין שנחרץ מראש. ובין שניהם משובצים הדימויים של הבית האמצעי, וגם הם שואבים את השראתם משני נביאים: תיאור האשה המתקשטת בעגילים ואז הולכת לשעוט ב"יצוע זרים" מזכיר רבים מתיאוריו של יחזקאל, המדמה את ישראל לאשה זונה ובוגדנית, ובעיקר את פרק ט"ז המפורסם, עם התינוקת הזנוחה שהגבר אוסף ומטפח אותה  "וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל-יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל-גְּרוֹנֵך, וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל-אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל-אָזְנָיִךְ", אך היא "הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת, תַּחַת אִישָׁהּ תִּקַּח אֶת-זָרִים." ואילו עונשה של האשה – "ונבקע העפר בו תדרוך רגלך" מזכיר את סוף העולם של זכריה, שבו עתיד הגבר-אלוהים להכריע את כל מתחריו: "וְיָצָא יְהוָה וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב. וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים… וְנִבְקַע הַר הַזֵּיתִים מֵחֶצְיוֹ מִזְרָחָה וָיָמָּה גֵּיא גְּדוֹלָה מְאֹד".

נביא רודף נביא, דימוי רודף דימוי, ובכל השיר אין אפילו מילת אהבה אחת ויחידה, אלא רק ביטויים של רכושנות טוטאלית – "כי שלי את כולך, כולך, כולך". זו אהבה שכולה קנאה אוכלת, זוגיות שכלל אינה שואלת את האשה לרצונה אלא מנכסת אותה, גם במחיר אושרה. והלא כך בדיוק מתאר המדרש את מעמד מתן תורה, שהוא-הוא ברית הכלולות בין אלוהים לעמו: "'וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר' – אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם".

השקט שאחרי הסערה
הקרב נגמר, אך איזה ניצחון עגום הוא זה! האהובה כבר איבדה את כל קיסמה, את צחוקה, יופיה, נעוריה. כעת כבה בה גם הניצוץ האחרון. מי שרצה ממנה הכל, נותר כשרק חושך בידו, ואין עוד טעם בחייו.

ובהיות בינתך לחושך / ובנושכך בקללה את רישתי
מה נותר לו לאיש החושך / המצעק עוד אשתי אשתי

שתי השורות האחרונות הללו הן לב-לבו של השיר. לא רק הקנאה דוברת מגרונו של הגבר, אלא פחד מוות. בלעדיה, גם לו-עצמו אין קיום. ואם כך אצל הגבר, מה זה אומר על המודל שלו, על אלוהים? איזה קיום יש לו כשעמו פונה לו עורף?

אחת האמירות הנועזות ביותר בנושא זה היא המדרש לפסוק "וְאַתֶּם עֵדַי נְאֻם-יְהוָה, וַאֲנִי-אֵל" (ישעיהו מג 12), מדרש שהופך אותו למשפט תנאי: "תני ר' שמעון בר יוחאי: אם אתם עדיי נאם ה', אני אל, ואם אין אתם עדיי  – כביכול אין אני ה' ". כלומר, המדרש תולה את עצם היותו של אלוהים – באמונתם של בני האדם!

כאשר אלתרמן יוצר השוואה בין האהבה האלוהית לזו של בשר ודם, הוא מבליע בתוכה גם את התלות המקופלת בה. בכך הוא נוגע באופן העמוק ביותר בחרדת הנטישה של אלוהים. מה נותר לו, מה נותר ממנו, ללא "אשתי, אשתי"?!

וארשתיך לי ברחמים
אלא שמתוך ההשוואה שיוצר אלתרמן עולה שוני מרכזי אחד, והוא שעושה את כל ההבדל: האוהב האלוהי, בניגוד למקבילו האנושי, בסוף תמיד מבין שבכוח – זה לא ילך. נבואות הזעם והנקמה על הבגידה, חריפות ובוטות ככל שיהיו, הופכות בסופו של דבר לדברי פיוס ונחמה לאהובה הפגועה ומעניקות לה תקווה: כִּי בְקִצְפִּי הִכִּיתִיךְ, וּבִרְצוֹנִי רִחַמְתִּיךְ… תַּחַת הֱיוֹתֵךְ עֲזוּבָה וּשְׂנוּאָה, וְאֵין עוֹבֵר; וְשַׂמְתִּיךְ לִגְאוֹן עוֹלָם, מְשׂוֹשׂ דּוֹר וָדוֹר (ישעיהו ס' 10-15); עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים (ירמיהו לא 3) ורבים אחרים.

לשיא מגיעים הדברים בהושע פרק ב'. לאחר שבפרק א' נצטווה לקחת "אשת זנונים" ולהוליד איתה "ילדי זנונים", להם הוא קורא "לא-עמי" ו"לא רוחמה", הוא נושא באזניהם את נבואתו, המופנית, כביכול, אל אמם:
"רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ–כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ… וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא…כִּי אָמְרָה: אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי… וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר; וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב, עָשׂוּ לַבָּעַל.  לָכֵן אָשׁוּב–וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ, וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ… וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי….וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ, אֶת-יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם, וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ".

אי אפשר להתעלם מקווי הדימיון הקושרים בין הנבואה לבין השיר. כמעט לכל שורה אצל אלתרמן יש מקבילה מילולית או רעיונית בהושע:
"אל תלבשי את שמלת החג, אל תצחקי לעולם" = וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ.
"לא תנוסי מאיש העיט" = וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי.
"מאצבע זרים ממבט ונשימה / קנאתי תסובך כאם" = וְגָדַרְתִּי אֶת-גְּדֵרָהּ, וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא.
"ושמתיך לשמה וישבת נשמה" = וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה.
"ונפוצו עוגבייך ולא נשיבם" = וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם, וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא.

בנוסף, שניהם מכניסים גורם זר לתוך המערכת הזוגית-אינטימית ובכך מטשטשים את הגבולות בין האישי לתיאולוגי – הגבר של אלתרמן "ממלטך מבני חם ונוצרך מקהלם", ואילו הושע מתחיל עם "אמכם – לא אשתי" (הלא היא "אשתי, אשתי" של אלתרמן) וכל המתנות שנתן לה, ופתאום עובר מהטון המשפחתי-אישי ל"עשו לבעל" – משחק מילים על הדו-משמעות של המילה "בעל".

והנה, מייד אחרי הקטע הקשה הזה בהושע, המסתיים במילים "וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאֹתִי שָׁכְחָה, נְאֻם-יְהוָה", מגיע טוויסט מדהים, ובו דברי אהבה מהיפים ביותר בתנ"ך:

"לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ…
וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם.
וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי.
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.
וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה."

לעומת החלק הראשון, שממש כמו אצל אלתרמן בנוי ממונולוג חד-צדדי והצבת חומות הולכות ומתגבהות סביב האשה, הושע מבצע פתאום שינוי מהיסוד: המדבר, שהיה מקום של מוות (וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא), הופך כעבור עשרה פסוקים בלבד למקום של חיים חדשים ויצירת קשר – וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ..  וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ. ופסוק זה כשלעצמו מתכתב עם נבואת הנחמה מירמיהו "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". היציאה אל מרחב נייטרלי ויצירת דיאלוג מצליחה סוף-סוף לבטל את יחסי השליטה ולהפוך אותם למערכת הדדית. הקנאי והבוגדת חוזרים להיות נאהבים, הכעס מפנה את מקומו לחסד ורחמים ו"בעלי" נהיה "אישי".

דווקא הדימיון בין נבואת הושע לשיר של אלתרמן מבליט את מה שיש בראשון ואין בשני, ומדגיש את ההבדל בין האוהב האלתרמני לזה האלוהי: לאלוהים היכולת לסלוח ולחולל שינוי, אך האוהב האנושי, בקוצר ידו, אינו מסוגל לחשב מסלול מחדש. הוא מתמיד בנתיב הנקמה וההרס של אהובתו כל הדרך למטה, ובכך דן את שניהם לקללת עולם.

__________________________________________________________________
בונוס: הביצוע המצמרר והמדוייק של אריק לביא