שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא
שאול אשאל, שאול אשאל ארבע קושיות
שתה אשתה, שתה אשתה ארבע כוסות.
וכוס גדולה אימי תביא לאליהו הנביא
הלוואי יבוא הלוואי יסור
יראה אותי כל-כך הדור
 שמחה רבה, שמחה רבה…
(שיר ילדים לפסח)

כל ילד יודע שבליל הסדר מזמינים את אליהו הנביא, מוזגים לו כוס, פותחים את הדלת לקריאת "שפוך חמתך", ומשאירים את הכוס עד הבוקר מבלי ששותים ממנה. אלא שמבט קצת יותר מעמיק אל החלק הזה בהגדה מעלה סימני שאלה הנוגעים לכל פרט מפרטיו: מה הקשר של אליהו לסיפור יציאת מצריים? למה מוזגים לו כוס יין? ואיך כל זה קשור ל"שפוך חמתך על הגויים" ולפתיחת הדלת?

נכון, כולנו חכמים, כולנו נבונים וכולנו יודעים שיש הסברים מסורתיים לכל אחת מהשאלות הללו. אבל כשבוחנים את ההסברים הקיימים קצת יותר לעומק, מגלים שהם עצמם מעלים קושיות נוספות, מה גם שכמעט לכל מנהג ניתנות כמה סיבות, חלקן אפילו סותרות.

ואם זה לא מספיק, הרי שגם המנהגים הנוספים הקשורים באליהו – שירת פיוטים לכבודו במוצאי שבת והזמנתו לטקס ברית מילה – נתלים בהסברים מפותלים שמקורם מעורפל. אז אולי מאחורי כל המנהגים הללו מסתתר משהו אחר? ברשומה הזאת אנסה לפתור את התעלומה.

כמו כל בלש טוב, נתחיל עם מה שכבר ידוע לנו – ההסברים הקיימים, וננסה ללכת בעקבות השאלות שעולות מהם.

א.   מה הקשר של אליהו להגדה?
לפי ההסבר המסורתי, בערב פסח אנו מספרים על גאולת העבר וכבר מצפים לגאולת העתיד, שאליהו הוא נציגה. הזיהוי של אליהו כמבשר הגאולה מתבסס על הפסוק המפורסם מספר מלאכי, החותם את ספרות הנבואה: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם. (מלאכי ג כג-כד).

אליהו, כזכור, מצטייר בתנ"ך כנביא קנאי וחסר חמלה, שמלחמתו למען אלוהים אינה יודעת גבולות. הוא פותח את הקריירה שלו בהטלת בצורת קשה של שלוש שנים, ממשיך בשחיטה במו ידיו של 450 נביאי הבעל ומסיים בהורדת אש מהשמיים אשר "הורגת את השליחים" פשוטו כמשמעו.
אפילו שנים לאחר עלייתו ברכב אש השמיימה, שמו עדיין מזוהה עם חיסולים אכזריים. כך, למשל, מרחץ הדמים הזוועתי של יהוא מלך ישראל בצאצאי אחאב הוא, כביכול, מילוי דבר ה' "אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ" (מל"ב י 10).

אין פלא, אם כך, שמלאכי נוקב דווקא בשמו של אליהו כמי שיבוא "לפני יום ה' הגדול והנורא" (נורא = מעורר יראה). לאורך כל ספרות הנבואה, "יום ה'" הוא יום של חורבן והרס שבו יתהפכו כל סדרי העולם. רק מי שיהיה באמת ראוי ישרוד אותו, ויגיע אל הסדר העולמי החדש. נביא אחר נביא מזהיר מפניו "לָמָּה-זֶּה לָכֶם יוֹם יְהוָה, הוּא-חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר" (עמוס ה 18); "אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה וּכְשֹׁד מִשַׁדַּי יָבוֹא"  (יואל א' 15); "קָרוֹב יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל… יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה" (צפניה א 14-15) ואזהרות רבות נוספות ברוח זו. מלאכי עושה צעד נוסף. הוא מספק תרופת-נגד, אולי היחידה שיכולה לעזור ולגרום לחזרה המונית בתשובה, גם אם באמצעים דרסטיים. דווקא הרקורד חסר הפשרות של אליהו הוא שמציב אותו כנביא היחיד שיכול להחזיר את העם בתשובה, בכל מחיר, ובכך להציל אותם מזעמו של אלוהים ומפני סכנת "פן אבוא והכיתי את הארץ חרם".

כיצד, אם כן, הפכה הנבואה-אזהרה להבטחה אלוהית לגאולה?  ואיך קרה שדווקא הנביא הקנאי והרצחני הזה הפך במסורת העממית למין סבא טוב לב, עם זקן לבן ועיניים מאירות, שמתגלה באופן פלאי לנזקקים ועוזר להם במצוקתם?

ב.    למה מוזגים כוס חמישית ומכנים אותה "כוסו של אליהו" ?
ההסבר המסורתי גורס ששתיית ארבע הכוסות היא כנגד ארבע לשונות גאולה המוזכרות בפסוק "וְהוֹצֵאֶתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאֶלֹהִים" (שמות ו 6-8). אבל אותו פסוק ממשיך "וְהֵבֵאֶתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ", ויש מחלוקת בין החכמים האם יש לשתות כוס גם כנגד לשון הגאולה החמישית. ומכיוון שמחלוקת זו לא הוכרעה היא מוכרזת כ"תיקו", מילה שפירושה "תקום" בארמית, כלומר הקושיה נשארת עומדת בעינה. המדרש הפך אותה לראשי תיבות של "תשבי יתרץ קושיות ובעיות", כביכול הקושיה תמתין לפתרונה עד שאליהו יבוא, ובינתיים נמזוג את הכוס – ונשאיר אותה שלמה.
ועכשיו הפתעה: חפשו בגמרא, ולא תמצאו דיון כזה! מדובר על חיבור של שני מקורות נפרדים: התלמוד הבבלי (פסחים קיז ע"ב – קיח ע"א) דן בשאלת מספר הכוסות בליל הסדר, אך ללא שום התייחסות ללשונות הגאולה, ואילו התלמוד הירושלמי (פסחים י' הלכה א') מביא תשובות שונות לשאלה "מנין ארבע כוסות", ובראשן הסיבה של ארבע לשונות גאולה, אך לא מתייחס כלל לשאלת הכוס/הלשון החמישית. החיבור בין שני המקורות נעשה על ידי הפרשנים והספרות המדרשית, ומשם גם מגיע הפירוש היצירתי למילה "תיקו", והוא שיוצר את הקשר – שאינו קיים במקור – בין הסוגיה לאליהו. כדי לסבך את העניינים עוד יותר, מסתבר שגם לגבי הקושי שבלשון הגאולה החמישית אין הסכמה – האם זה בגלל ש"והבאתי" כבר אינה חלק מיציאת מצריים, או בגלל שטרם הגענו לשלב הגאולה הסופית. ואכן, כל האפולוגטיקה הזאת קשה לחלק מהפרשנים, והם מספקים הסבר אחר, שאינו קשור ללשונות הגאולה: הכוס החמישית היא  "כוס ישועות" שבאמצעותה אנחנו מביעים את האמונה בגאולה העתידית. ובגלל שאליהו הוא מבשר הגאולה – היא מכונה כוסו של אליהו. מבולבלים? גם אנחנו.

ג.    מוזגים, פותחים, שופכים. מה הקשר?
"מוזגים כוסו של אליהו, פותחים את הדלת ואומרים 'שפוך חמתך' ".
בהגדה יש לנו 'הוראות ההפעלה', שמחברות רצף פעולות שהקשר ביניהן לא לגמרי ברור. ההסבר המקובל לפתיחת הדלת הוא שנהגו לעשות זאת בגולה לפני קריאת "שפוך חמתך על הגויים", כדי לוודא שלא מסתתרים מאחוריה מלשינים. ואיך זה קשור לאליהו? הרדיפות והפרעות הן עוד חוליה בשרשרת של "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו", ואליהו הוא שיגאל אותנו מהן.

הבעיה:  כל הקטע של "שפוך חמתך על הגויים" נראה זר ולא שייך כלל לסיפור יציאת מצריים. ואכן, פסוקים אלו, הלקוחים ממזמור ע"ט בתהילים שעוסק בנקמה בגויים, הם תוספת מאוחרת שנכנסה להגדה רק במאה ה-11 כתגובה למסעי הצלב ולפרעות ביהודי אירופה. מנהג פתיחת הדלת, לעומת זאת, קיים עוד קודם לכן. אם יש לו קשר לגילוי מלשינים, הרי שהוא הפוך – מיקמו את הקטע הזה דווקא כאן, בצמוד לכוס החמישית, בגלל פתיחת הדלת. אז למה בכל זאת פותחים את הדלת, ואיך זה קשור לכוס החמישית? גם כאן יש הסברים שונים: פתיחת הדלת היא ביטוי מוחשי ל"כל דיכפין ייתי ויפסח"; זו הבעת אמונה בכך שהלילה הוא "ליל שימורים" שבו אנו מוגנים מפני המזיקים; אנו פותחים את הדלת כדי שאליהו יוכל להיכנס, או בדיוק להיפך – שאנחנו נוכל לצאת לקראתו במהירות ברגע שיגיע. ושוב, ריבוי ההסברים מותיר אותנו בתחושה שאף אחד מהם אינו הסיבה המקורית, אלא הנמקה בדיעבד למנהג שמקורו נעלם.

ד.   מה עושה אליהו בברית מילה?
כידוע, אליהו הנביא מוזמן לכל ברית מילה, ולכבודו מוצב ברוב פאר "כסאו של אליהו". מה הקשר? ההסבר המקובל גורס כך: בגלל שאליהו קיטרג על ישראל בפני אלוהים באומרו 'כי עזבו בריתך'. אמר לו הקב"ה: "חייך שאין עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך" (ילקוט שמעוני). יש מי שרואה בכך עונש לאליהו המסכן, שאין לו מנוחה והוא צריך לעבור מברית לברית, ואחרים רואים בו עד בלתי נראה, השותף לחידוש הברית בין העם ואלוהיו.

אבל למה רק הוא? הרי אין כמעט נביא שלא קיטרג על ישראל בטענה ש"הפרו בריתך!" כך ירמיהו – "וְעָבְרוּ גּוֹיִם רַבִּים עַל הָעִיר הַזֹּאת… וְאָמְרוּ- עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת-בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים" (ירמיהו כב 9); כך יחזקאל – "וַיָּפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי אֶל כָּל-תּוֹעֲבוֹתֵיכֶם" (יחזקאל מד 10), הושע – "יַעַן עָבְרוּ בְרִיתִי וְעַל-תּוֹרָתִי פָּשָׁעוּ. (הושע ח 1), דניאל – "וְזָעַם עַל-בְּרִית-קוֹדֶשׁ וְעָשָׂה; וְשָׁב וְיָבֵן עַל-עֹזְבֵי בְּרִית קֹדֶשׁ" (דניאל י 30) ועוד. אז דווקא לאליהו צריך להוכיח שהוא טעה?! ומה עושה כאן הכסא?

ה.   ובמוצאי שבת?
מכל ההסברים הקשורים לאליהו, אלו המנסים להסביר את נוכחותו בטקס ההבדלה במוצאי שבת הם המפותלים ביותר. הנימוק העיקרי הוא האמור בגמרא (עירובין מ"ג ב'), שאליהו לא יבוא בערב שבת או חג כדי לא לשבש את ההכנות, ולא ביום השבת/חג עצמו, בגלל איסור "תחומין" (איסור יציאה מתחום היישוב). אם כך, הזמן הראשון שהוא יכול לבוא הוא במוצאי שבת…
חייבים להודות שההסבר הזה נשמע די מאולץ. ובנוסף, כפי שהקשה כבר במאה השתים-עשרה ר' אברהם הירחי ב"ספר המנהיג": הרי אותם סייגים שבגללם אליהו לא יבוא בשבת נכונים גם לגבי יום טוב. אז למה אנחנו לא מזכירים אותו גם במוצאי חג? ואכן, גם הוא וגם חכמים אחרים מכבירים בסיבות חלופיות, ובהן: כדי להראות לאליהו ששמרנו את השבת (עפ"י האמור במסכת שבת שאם ישמרו כל ישראל שתי שבתות כהלכתן מייד  תבוא הגאולה); או שבכל מוצאי שבת יושב אליהו וכותב את זכויותיהם של ישראל; או שאליהו יעשה "הבדלה" בין הכשרים לפסולים; וספרות הקבלה מוסיפה עוד טעמים משלה, עד ששוב מתעורר הרושם של ניסיון מאוחר להצדקת מנהג קיים.

הפוך, אליהו, הפוך!
ואולי, כפי שכתבתי בתחילת הדברים, ההסבר האמיתי הוא אחר לגמרי:
סדר הדברים היה הפוך: ראשית נוצרו המנהגים, ואחר כך התווספו ההסברים.
אך אם כך – מה באמת הוליד את המנהגים?

המפתח לפתרון התעלומה נעוץ בקושי של חז"ל לקבל את נבואתו של מלאכי כפשוטה, משתי סיבות:
האחת – כמו רחל המשוררת, הכותבת "אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא", גם הם מתקשים להפריד בין הבשורה למבשר. ואליהו, יש להודות, הוא "מצורע" כבד מנשוא: נביא שכלל אינו נושא דברים בניסיון לשכנע את שומעיו – אלא מייד מטיל עליהם סנקציות. נביא שכל נבואותיו זעם – ואף לא שמץ נחמה. נביא שלמעשה "פּוּטר" מתפקידו על ידי אלוהים ואף הצטווה למנות את במקומו את אלישע, היפוכו הגמור. האם זהו הנביא שאנו אמורים לייחל לבואו?!

הקושי השני הוא הסיפא המאיים – "והכיתי את הארץ חרם" – שמעיב על בשורת הגאולה העתידית. לכן יש נטייה ברורה להשמיט אותו ולהשתמש רק בחלק החיובי של "והשיב לב אבות על בנים". גירסה מקוצצת זו משנה את אופיה של הנבואה, כך שהיא הופכת מאיום – להבטחה אלוהית. עד כדי כך שבצירוף לחן סוחף היא  אחד מלהיטי המגזר.

וכשההבטחה משנה את פניה, משתנים גם פניו של המבשר. הנה כך בברכת המזון: "הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב וִיבַשֶּׂר לָנוּ בְּשֹּׁוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת". אליהו ובשורתו עברו מהפך, וכעת הם מבטאים את התקווה לטוב הנצחי. מגמה זו התחילה כבר בספרות המדרשית, שבעשרות מדרשים ואגדות ריככה את דמותו של אליהו והפכה אותו ל"גואל החומל".

ההשראה לעיצובה של דמות כזאת מגיעה מכיוון בלתי צפוי: ישו הנוצרי. בדרך כלל, הדיון על הקשר בין שני האישים הללו נוגע לעיצוב דמותו של ישו. מחקרים רבים מצביעים על כך כי דמותו הספרותית של ישו נוצקה בתבניתו של אליהו: כמוהו הוא רואה את עצמו כשליח האל, דבק באמונתו מול הממסד הדתי המקולקל, מחולל ניסים של החייאת מתים ("טליתא קומי") ויצירת שפע יש מאין (נס הלחם והדגים), ועתיד לחזור באחרית הימים ולהביא גאולה לעולם. למעשה, ישו הוא אפילו אליהו "משופר":  אמונתו הדתית היוקדת נעדרת את הקנאות הרצחנית של אליהו, ויכולותיו הניסיות משמשות רק למטרות חיוביות ועזרה להמוני חולים ונזקקים. יש לזכור כי האוונגליונים נכתבו בעת שהנוצרים היו עדיין חלק מהחברה היהודית, כך שהאנלוגיה הייתה מובנת להם היטב.

מאידך, נראה לי כי אי אפשר להתעלם מעקבותיה של השפעת נגד, ומהקווים ה"ישועיים" שנוספו לאליהו באגדות ובסיפורים העממיים. כך, למשל, ברבים מסיפורים אלו הוא מסייע לעניים בעלי אמונה תמימה – איפיון שמקורו בנצרות. היהדות אמנם עתירה במצוות הקשורות לעזרה לעניים, אך הנצרות היא שהעניקה להם מלכתחילה מעמד מועדף בעיני אלוהים: "אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי הָרוּחַ כִּי לָהֶם מַלְכוּת הַשָׁמָיִם" (מתי ה 3), לעומת "כַּמָּה קָשֶׁה לַבּוֹטְחִים בָּעֹשֶׁר לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת הָאֱלֹהִים! נָקֵל לְגָמָל לַעֲבֹר דֶּרֶךְ נֶקֶב מַחַט מֵהִכָּנֵס עָשִׁיר אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים." (מרקוס י 24-25).

הכוס, הכס, וזה שייכנס
מנקודת מבט זו, מתבהר לפתע גם הרקע להיווצרות המנהגים הקשורים באליהו.
אליהו המאוחר לא רק עוצב בהשפעת דמותו של ישו, אלא אף תופס את מקומו בטקסים דתיים מרכזיים!

אליהו נכלל בטקס ברית המילה – כחלופה לטקס הטבילה הנוצרי, המתבצע גם הוא ביום השמיני, בשם "האב, הבן, ורוח הקודש".

אליהו מופיע במוצאי שבת – כי הנוצרים הראשונים היו יהודים, ויום א' המקודש להם התחיל במוצאי שבת. בראשית הנצרות התקיימו תפילות יום א' במנזרים ובכנסיות במוצאי שבת, ורק בשלב מאוחר יותר עברו ליום ראשון עצמו. נראה כי בתגובה החלו היהודים להציב את אליהו כדמות המרכזית של ערב זה.
מבחינה זו, מאלפות במיוחד מילות הפיוט המרכזי של מוצאי שבת:
"אליהו הנביא / אליהו התשבי /אליהו הגלעדי/ במהרה יבוא אלינו /עם משיח בן דוד."
אליהו של מוצאי שבת כבר אינו מקדים את המשיח ומבשר על בואו הקרוב, כמו בנבואת מלאכי, אלא מגיע יחד איתו– מרחק צעד אחד מלהפוך למשיח בעצמו.

מכאן כבר קצרה הדרך לפתרון החידה איתה פתחנו – מה הקשר בין ליל הסדר, אליהו הנביא, מזיגת כוס יין בלי לשתות ממנה ופתיחת הדלת?
ישו, כידוע, הוסגר בליל חג הפסח, לאחר סעודת החג בחברת תלמידיו, בה "לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: "שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית [הַחֲדָשָּׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים. וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מֵעַתָּה לֹא אֶשְׁתֶּה מִפְּרִי הַגֶּפֶן הַזֶּה עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲשֶׁר אֶשְׁתֵּהוּ חָדָשׁ עִמָּכֶם בְּמַלְכוּת אָבִי" (מתי כ"ו 27-29). והנה לנו הפעם הראשונה שבה עולה הרעיון של הימנעות משתיה כסמל להמתנה לביאת הגואל.
וכיצד מבטאים את קבלתו של ישו כמשיח? בפתיחת דלת! "הִנְנִי עֹמֵד בַּפֶּתַח וְדֹפֵק, וְהָיָה כִּי־יִשְׁמַע אִישׁ לְקוֹלִי וּפָתַח הַפֶּתַח אָבוֹא אֵלָיו וְסָעַדְתִּי עִמּוֹ וְהוּא עִמִּי. הַמְנַצֵּחַ אֶתְּנֶנּוּ לָשֶׁבֶת אִתִּי עַל־כִּסְאִי כַּאֲשֶׁר נִצַּחְתִּי גַם־אָנֹכִי וָאֵשֵׁב אֶת־אָבִי עַל־כִּסְאוֹ" (חזון יוחנן ג' 20). – והנה גם המקור לקשר בין מבשר הגאולה לכסא, שיכול להסביר את המנהג של "כסא אליהו" בברית מילה.

האם יש בכך כדי לערער על תקפותם של מנהגים ומסורות אלו? ודאי שלא. אדרבא – כוחם של מנהגים הוא בכך שמרגע שמנהג מתקבע יש לו חיים משלו, במנותק מהסיבות שבהן נוצר. הספרות המדרשית מוצאת בו פנים חדשות וטעמים חדשים, והוא מתקדש מכוח הכלל "מנהג ישראל – דין הוא".

ובכל זאת, אירוניה היסטורית היא שמרוב המאמץ להעלים את "אותו האיש", הפך אליהו שלנו, במובנים רבים, לבן דמותו, ושניהם גם יחד יושבים על כסאו של משיח, וכוס גדולה בידיהם.

________________________________________________________________________________________________________
ועוד משהו: בעקבות פניות של קבוצות לומדים, הפכתי חלק מתכני הבלוג לסידרת שיעורים, שמאתגרים את השומעים וזוכים לתגובות מפרגנות במיוחד.
יש לכם קבוצה שמתעניינת? פנו אליי באמצעות המייל או בתגובות.

Advertisements