תקציר החלק הקודם:
כמו אדם וחווה של הצייר מזאצ'ו, שמאות שנים לאחר שצוירו כוסו בעלי תאנה, כך כמה מהנבואות התנכיות הבוטות ביותר זכו ל"כיסוי" אצל פרשני ימי הביניים. מדובר בנבואות שמתחו עד הקצה את ההשוואה המקובלת שעשו הנביאים – השוואה על פיה יחסי אלוהים וישראל משולים ליחסי נישואים, ולכן כל פולחן זר הוא בגדר מעשה זנות וניאוף, שבגללו מגיע לאשה-ישראל להיענש בחומרה. מוטיבים אלו רווחו, כאמור, בכל ספרות הנבואה, אבל שתי נבואות הקצינו אותם במידה כזאת שהקשתה על פרשני ימי הביניים לקבל אותן כפשוטן. בזו של יחזקאל (פרק ט"ז) עסקנו בחלק הקודם, ואילו בחלק זה נעסוק בנבואתו של הושע (פרקים א'-ב).
לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים
מפעם לפעם נדרשו הנביאים לבצע פעולות יוצאות דופן שימחישו את המסר שלהם. כזאת הייתה המשימה שהוטלה על הנביא הושע: לא רק לדבר על כך שאלוהים מוצא את עצמו, כביכול, נשוי לאשה זונה – הלא היא ישראל הבוגדנית – אלא להפוך זאת למיצג חי: לקרוא את ההמשך »
יהדותי למשתמש 