אדם וחווה 

תקציר החלק הקודם:

כמו אדם וחווה של הצייר מזאצ'ו, שמאות שנים לאחר שצוירו כוסו בעלי תאנה, כך כמה מהנבואות התנכיות הבוטות ביותר זכו ל"כיסוי" אצל פרשני ימי הביניים. מדובר בנבואות שמתחו עד הקצה את ההשוואה המקובלת שעשו הנביאים – השוואה על פיה יחסי אלוהים וישראל משולים ליחסי נישואים, ולכן כל פולחן זר הוא בגדר מעשה זנות וניאוף, שבגללו מגיע לאשה-ישראל להיענש בחומרה. מוטיבים אלו רווחו, כאמור, בכל ספרות הנבואה, אבל שתי נבואות הקצינו אותם במידה כזאת שהקשתה על פרשני ימי הביניים לקבל אותן כפשוטן. בזו של יחזקאל (פרק ט"ז) עסקנו בחלק הקודם, ואילו בחלק זה נעסוק בנבואתו של הושע (פרקים א'-ב).

לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים
מפעם לפעם נדרשו הנביאים לבצע פעולות יוצאות דופן שימחישו את המסר שלהם. כזאת הייתה המשימה שהוטלה על הנביא הושע: לא רק לדבר על כך שאלוהים מוצא את עצמו, כביכול, נשוי לאשה זונה – הלא היא ישראל הבוגדנית – אלא להפוך זאת למיצג חי:

  • וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-הוֹשֵׁעַ: לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים–כִּי-זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי יְהוָה. וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת-גֹּמֶר בַּת-דִּבְלָיִם; וַתַּהַר וַתֵּלֶד-לוֹ בֵּן. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל: כִּי-עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת-דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל-בֵּית יֵהוּא, וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל… וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בַּת, וַיֹּאמֶר לוֹ, קְרָא שְׁמָהּ לֹא רֻחָמָה: כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל–כִּי-נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם…  וַתִּגְמֹל אֶת-לֹא רֻחָמָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן. וַיֹּאמֶר, קְרָא שְׁמוֹ לֹא עַמִּי: כִּי אַתֶּם לֹא עַמִּי, וְאָנֹכִי לֹא-אֶהְיֶה לָכֶם. (הושע א ב-ט).

הושע עושה את המוטל עליו: נושא אשה בשם גומר בת דבליים ומוליד עמה שלושה ילדים שכל אחד מהם זוכה לשם סמלי והרה אסון. אך מה שהיה אמור להיות פעולה ייצוגית בלבד, הופך להיות התכה של שני הנבגדים – אלוהים והושע – עד שקשה לדעת היכן מסתיימות מילותיו של האחד ומתחילות מילותיו של האחר. הנבואה בפרק ב' מלווה את כל פיתוליה של הדרמה, תוך שהיא מיטלטלת בין תהומות הנקמה לשיאים של אהבה ונאמנות שאין דוגמתם.

אהבה-שנאה-אהבה
הנבואה מתחילה בנימה אופטימית, שכאילו מתקנת את כל מה שהתקלקל בפרק הקודם, גם ביחסי אלוהים וישראל וגם ביחסי הושע ומשפחתו: "…וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם, לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי, וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו…אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם, עַמִּי; וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה" (הושע ב א-ג). אלא שמייד נשטפים רגעי הפיוס הללו בזרם אדיר של קללות, איומים ואלימות מינית בוטה:

  • רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ–כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ. פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה–וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ; וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא. וְאֶת-בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם  כִּי-בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה… וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי.  וְהִשְׁבַּתִּי כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ–וְכֹל מוֹעֲדָהּ…  וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ, אֶת-יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם, וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאֹתִי שָׁכְחָה, נְאֻם-יְהוָה.

השיטפון האלים דורס ורומס תחתיו את הכל: גם את האשה המטאפורית ישראל וגם את האשה האמיתית וילדיה, שרק לפני רגע קיבלו חנינה; גם את התקווה לחידוש הברית בין אלוהים לעמו וגם את הסיכוי לשיקום המערכת המשפחתית של הושע. הכל נראה אבוד. אלא שאז קורה דבר מדהים: הנביא עושה רגע הפסקה, כאילו לקחת אוויר ולחדש את האיומים ביתר שאת, אבל כשהוא חוזר לדבר – זו מנגינה אחרת לגמרי. האיום מתחלף בפיתוי ושכנוע, ודברי הנאצה מפנים את מקומם למילות אהבה מהיפות ביותר בתנ"ך.

  • לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ… וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם.  וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי.  וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם…  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם, וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה.  (הושע ב 4-22).

היה או לא היה
הסיפור הזה הוא כל-כך חריג, עד שגם לגביו, כמו לגבי נבואת יחזקאל, חלק מהמפרשים טוענים בתוקף שאינו אלא משל. כך אבן עזרא: "חלילה חלילה שיצווה השם לקחת אשת זנונים ולהוליד ילדי זנונים … והנכון בעיני, כי זה הנביא היה רואה במראות הנבואה בחלום הלילה". וכך הרמב"ם: "וכל אותה פרשה…הכול במראה הנבואה, כי לאחר שנאמר מפורשות שהם משלים, לא נותרה אי-בהירות שמא משהו מזה היה במציאות".

מפרשים אחרים (רש"י, מלבי"ם) מבקרים את הגישה הזאת בחריפות. הבולט ביניהם הוא אברבנאל: "אם העיד הכתוב שיהיה ונעשה כן בפועל – שאז אין לנו לזוז מפשוטו ולא לעשות צורות ולגלות פנים בפסוקים שלא כהלכה… כי הנה הנביאים… היו שלוחי האל לישר את עמו ולכן היה מצווה אותם לעשות מה שיצטרך לתיקונם". אך גם אלה וגם אלה לא מסבירים את המהפך הדרמטי בדברי הושע. מי שכן מספק הסבר זו הפרשנות הפמיניסטית המודרנית, שרואה בזיגזג של הושע התנהגות קלאסית של גבר מתעלל, שמתאפיינת בריטואל מעגלי של הפחדה-אלימות-פיוס וחוזר חלילה. לפי פרשנות זו, דברי הפיוס בחלקה השני של הנבואה אינם אלא חלק מ"הפגזת האהבה" שמגיעה תמיד לאחר התקפה אלימה, והמתקפה הבאה לא תאחר לבוא.

יוצא שמי שאינו מוכן להסתפק בנימוק של פרשני הפשט "אם כתוב אז ככה זה", נשאר עם שתי אפשרויות: או לא להאמין לסיפור התנ"כי, כמו שעושה הפרשנות האלגורית, או לא להאמין לדברי הפיוס של הושע כמו שעושה הפרשנות הפמיניסטית. ואני רוצה לטעון לאפשרות נוספת: לתת אמון גם בסיפור התנ"כי וגם בדברי הושע. יותר מזה – לדעתי אפשר להבין את המהפך שחל בדברי הושע רק אם הסיפור היה באמת. רק היכרות אישית עם "אשת זנונים" הייתה יכולה לגרום לנביא להתחיל לדבר אליה ולא עליה.

משהו מהתובנה הזאת עולה גם ממדרש חז"ל במסכת פסחים. לפי המדרש, הושע כשל בתפקידו כנביא, שאמור ללמד סנגוריה על עמו. כשאלוהים אומר לו "חטא ישראל", עונה לו הושע: תחליף אותם באומה אחרת! ככה? "אמר הקדוש ברוך הוא: מה אעשה לזקן זה? אמר לו 'קח לך אשת זנונים', אחר כך אמר לו: 'לך שלחה מעל פניך'. אם הוא יכול לשלחה, אף אני אשלח את ישראל. … אמר לו (הושע): רבונו של עולם, יש לי בנים ממנה ואין אני יכול להוציאה ולא לגרשה! אמר לו הקדוש ברוך הוא: ומה אתה שאשתך זונה ובניך [בני] זנונים ואין אתה יודע אם שלך הן אם של אחרים, הן כך ישראל שהן בני" (מתוך פסחים פ"ז).

המדרש אמנם מתייחס לעולמות העליונים, אך נשקפת ממנו הבנה ביחס לכוחה של המציאות לשנות השקפות ודעות גם בחיים האמיתיים. כי לך תמשיך לצעוק "זונה!"אחרי שקשרת את חייך עם אחת כזאת. ולך תדבר על "ילדי זנונים" כשמדובר על ילדיך-שלך.

עשה לך תיקון
לדעתי, סיפור הושע היה גם היה, אבל לא בגלל שככה כתוב, אלא דווקא בגלל מה שלא כתוב, אלא עולה ומבצבץ בין השורות. כי כשאנו קוראים את הנבואה ברצף, ניכר שאיזשהו כוח מטלטל את הנביא בפראות וגורם לו לומר בו-זמנית דבר והיפוכו. האמנם אלוהים הוא זה, כפי שגורס המדרש? לי נראה שמדובר בכוח ארצי הרבה יותר: אלו אשתו וילדיו שהוא צריך לעמוד מולם. האשה, שנועדה במקור רק לשמש ייצוג למושג "אשת זנונים", הופכת למישהי ספציפית שיש לה שם ופנים. היא חולקת עם הנביא את חייו ומגדלת איתו שני בנים ובת – כלומר מדובר בתקופה לא-קצרה, שבמהלכה מן הסתם נוצרה ביניהם היכרות אינטימית. באופן דומה ניתן לדמיין את אהבתו הצומחת לילדיו, אלו שמכוח נבואתו הוחתמו והוכתמו בתואר "ילדי זנונים".

אפשר ממש להרגיש את הקרע בנשמתו של הושע: הנבואה בוערת בו מצד אחד, ובני ביתו נושאים אליו עיניים בתקווה מצד שני, וליבו יוצא אליהם. הוא מתחיל במילים של תיקון- "אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם, עַמִּי; וְלַאֲחוֹתֵיכֶם רֻחָמָה" – אך מייד חוזרת רוח הקנאות ומשתלטת עליו. ואשתו, שאולי כבר התחילה לקוות שתיכף יגיע גם תורה להיגאל, מותקפת במילים קשות. "רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ!" הוא מגייס את הילדים נגדה, "כּי הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ!" וכבר מתגלגלות מפיו מילים איומות של שנאה ותיעוב, אלימות מינית ואף איום במוות: "פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּה–וְהִצַּגְתִּיהָ כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ; וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ בַּצָּמָא". והילדים, שרק לפני רגע המתיק להם במילותיו, נזרקים גם הם מחיקו החמים: "וְאֶת-בָּנֶיהָ לֹא אֲרַחֵם  כִּי-בְנֵי זְנוּנִים הֵמָּה". ופתאום, מתוך הטראנס שהוא שרוי בו, קולט הושע את ההבעות הנדהמות על פני ילדיו, את אשתו המכווצת מכאב והשפלה, ובבת-אחת הוא מתפכח, קולט מה עשה ומנסה בכל כוחו להחזיר את הגלגל לאחור. ואז פורצת ממנו נבואה אחרת, הפוכה בתכלית. נבואה שמציגה אופציה של תיקון: פיתוי במקום כפייה, דיבור במקום נקמנות וענישה. "לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי עַל-לִבָּהּ… וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם." המדבר הופך ממקום של מוות למקום של התחלה חדשה, וההירארכיה מפנה את מקומה לשוויון "תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד בַּעְלִי". את ביטויי הנקם והשבתת השמחה תופסות המילים שאין יפות מהן: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים".

של מי התיקון הזה? המדרש בפסחים מייחס אותו לאלוהים. אבל ממהלך הנבואה ניכר שהיא פורצה מעמקי ליבו של הושע. החיים המשותפים הם שהצמיחו בו את היכולת לקירבה אמיתית, ואת הויתור על יחסי הקנאה והקנאות. ומאחר ותפקידו של הנביא אינו רק להביא את דבר אלוהים לעמו, אלא גם להסדיר את היחסים ביניהם,הרי שחלקה השני של הנבואה, לא פחות משהוא מכוון לישראל, הוא מכוון לאלוהים. אני כבר יודע מה זה זוגיות, אומר הושע לאלוהים, בכוח זה לא עובד. תנסה אהבה במקום.

 

 

מודעות פרסומת