אבריימל, מתי יהיה לנו בן? הן אנו זוג בא בימים
כל אישה בגילי הרתה לפחות שמונה עשרה פעמים
אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה
בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה!

אבריימל, כל לילה שומעת אני בשרי מתייפח מרה
הגר הן אינה אלא רק אמתך, אני אשתך הכשרה
אברהם מחייך ושותק, מוצץ מקטרתו בכל פה
בטחון, זוגתי, ברצות אלוהים אפילו מטאטא יורה!
(מתוך "אברהם ושרה" /איציק מאנגר)

"ברצות אלוהים" – זו מילת המפתח של ההריונות התנכיים שמגיעים לאחר עקרות ממושכת. פעם אחר פעם חוזרת אותה תבנית: האשה מתייסרת בעקרותה, מביעה את כמיהתה לילד בצער או בכעס, בתפילה חרישית או בטרוניה מרה, ואז, סוף סוף, התערבות אלוהית שבעקבותיה מגיע ההריון המיוחל. כך ארבע האמהות כל אחת בתורה – שרה שילדה בגיל 90, רבקה העקרה עד לידת התאומים יעקב ועשו, לאה שבהתחלה זוכה ליתרון הפוריות אך לאחר ארבעה בנים "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת", ורחל המשתוקקת לבנים עד מוות. כך גם אֵם שמשון, שאפילו שם אין לה אלא רק תעודת הזהות "עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה", וכך חנה אמו של שמואל, שבייאושה מוכנה להקדיש את פרי בטנה העתידי לכהונה לכל חייו. כל אחת מהן עוברת תקופה שבה נמנע ממנה פרי בטן, ואז, לעיתים לאחר סצינה של בשורה אלוהית על ההיריון הצפוי, היא נפקדת בדרך נס.

אך איזה מין נס הוא זה? אם נשווה אותו לכל הניסים האחרים שאנחנו מכירים, נראה שהוא יוצא דופן.

המסורת היהודית, כידוע, עשירה במעשי ניסים מכל הסוגים והמינים: לאומיים ואישיים, הירואיים וצנועים, חיוביים ושליליים. אך לכולם משותפת תכונה מרכזית אחת: הם מופיעים בבת אחת, באופן מיידי ופתאומי. משה מרים את מטהו – ומייד נבקע הים לשניים. יהושע מצווה "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" – ומייד נעצרים גרמי השמים במקומם. אליהו הנביא פוקד – ומייד "וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה". ורק ההריון הוא נס עם פתיל השהיה ארוך במיוחד, שמגיע אחרי שנים רבות של ניסיונות עקרים, תרתי משמע.

נס או שחור?
הניגוד הזה בולט במיוחד לאור העובדה שכן יש בתנ"ך הריונות מיידיים, כתוצאה ממגע אחד ויחיד. אלא שדווקא הם אינם נחשבים לנס אלא תמיד תוצאה של תחבלנות ועורמה אנושית: את אות הפתיחה הכפול נותנות שתי בנות לוט, שלוקחות על עצמן להציל את שארית האנושות לאחר מהפכת סדום ועמורה ומצליחות, בזו אחר זו, להתעבר בן-לילה מאביהן הזקן: "וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה: אָבִינוּ זָקֵן וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע" (בראשית יב 39). אחריהן תמר, כלתו של יהודה, שמוצאת את עצמה "אלמנת קש" כשיהודה מונע ממנה את בנו השלישי לאחר מות שני בניו-בְּעלֵיה, והיא מתחפשת לזונה, מפתה את יהודה עצמו, ומצליחה להרות מהגבר המבוגר ב"טייק אחד". בסיפור השלישי, זה של דוד ובת-שבע, התחבלנות והעורמה מגיעות אמנם מצד הגבר ולא כמלכודת הריון מתוכננת של האשה (או שמא כן?) אך גם במקרה זה ליל אהבים אחד ויחיד מניב הריון מיידי.

העמדת שני סוגי הסיפורים זה מול זה מעלה משוואה פשוטה:
הריון שמגיע לאחר עיכובים וכרוך בקשיים רבים = נס.
הריון מיידי ממגע מיני בודד שהושג בתחבולות = לא נס.

באה מגילת רות וטורפת את הקלפים. הקורא, המודע לתבנית הספרותית, מוצא את עצמו מבולבל. מצד אחד מדובר בעקרוּת רבת שנים, שהרי מסופר על משפחת אלימלך ונעמי ושני בניהם שירדו בשנות הרעב לשדי-מואב "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת, שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם כְּעֶשֶׂר שָׁנִים וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר הָאִשָּׁה מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ וּמֵאִישָׁהּ" (רות א' 4-5), כלומר, תקופת הנישואים הממושכת לא הניבה ילדים (לשם השוואה: "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ מִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים…וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה"). עקרות רבת-שנים שכזאת מתאימה לז'אנר סיפורי ההיריון הניסיים, מה גם וברכת הזקנים לבועז קושרת בין רות לאמהות האומה – "יִתֵּן יְהוָה אֶת-הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל-בֵּיתֶךָ, כְּרָחֵל וּכְלֵאָה".

מצד שני – חלק נכבד מהמגילה מוקדש לתיאור התכנון המדוקדק ללכוד את ליבו של בועז, תיאור שמגיע לשיאו בסצנת הפיתוי הנועזת בלילה על הגורן. ולא עוד, אלא שלפי המדרש בילקוט שמעוני "אותו הלילה שבא עליה – מת". כלומר יש לנו כאן גם פיתוי ועורמה וגם הריון מאקט חד-פעמי, שמאפיינים את סיפורי ההיריון התחבלני.
אז נס או לא?

מחבר הסיפור לא מניח לנו להתלבט. גם הוא מכיר את הסכימה ולכן ממהר לפזר את הערפל: "וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן וַתֵּלֶד בֵּן" (שם, ד 13). נס גדול היה פה.

שלא כדרך הנס
למה כל כך חשוב למחבר להדגיש את מעורבותו של אלוהים בסיפור, שעל פניו הוא אנושי כל-כך? בעיקר בגלל סופה של המגילה, שנכתבה כמה דורות אחרי האירועים המסופרים בה: "וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד. וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי, וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד".
כאן מתחילה שושלת היוחסין של בית דוד, והפיכת הלידה לנס מספקת לה את הלגיטימציה של "ברצות אלוהים".

אך אם נבדוק את הנס הזה לעומק, נגלה שיש בו בכל זאת כמה שינויים מהותיים שמחריגים אותו מהתבנית המקובלת:

 מה חולל אותו: כל ההריונות הניסיים הקודמים הושגו בזכות הפנייה הנואשת לעזרת אלוהים. עד כדי כך שהמדרש קובע: "ולמה נתעקרו האמהות? שהקב"ה מתאווה לתפלתן ומתאווה לשיחתן". אמנם בסיפור על אם שמשון, להבדיל מסיפורי האמהות,  לא מוזכרת תפילתה, אך מתוך כינויה "עקרה ולא ילדה" ועל סמך ההתגלות של המלאך אליה והציווי להקדיש את בנה עוד מהרחם לנזירוּת – ברור לקורא שיש לה שיג ושיח עם אלוהים בעניין זה. חנה אם שמואל מגדילה לעשות: גם מתפללת וגם נודרת להקדיש את בנה לכהונה. לעומת זאת, במגילת רות אין זכר לאף אחת מהפרקטיקות הללו. במקום זה, חוזרת שוב ושוב המילה "חסד", כמתארת הן את מעשי הטובה שמרעיפים שלושת הגיבורים זה על זה, והן את טובת אלוהים עליהם. כמאמר המדרש:  "מגילה זו אין בה טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה).

 למי הוא התחולל: לאורך כל הסיפור, רות היא הגוף ונעמי היא הנפש. כך במעשה הפיתוי – רות היא המבצעת, אך הוראות הבימוי המדוקדקות מגיעות מנעמי: "וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ, וְשַׂמְתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ עָלַיִךְ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן; אַל-תִּוָּדְעִי לָאִישׁ עַד כַּלֹּתוֹ לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת. וִיהִי בְשָׁכְבוֹ  – וְיָדַעַתְּ אֶת הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכַּב שָׁם, וּבָאת וְגִלִּית מַרְגְּלֹתָיו וְשָׁכָבְתְּ" (שם, ג' 3). וכך גם בעקרוּת – רות היא חשוכת הילדים, אך דווקא בפיה של נעמי שם המספר ביטויים שמוכרים לנו מעקרות מקראיות אחרות. "כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ", היא אומרת לכלותיה, במילים המזכירות את דברי שרה "הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי". וכשנעמי מבקשת מנשות בית לחם "קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי-הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד", מצלצל באזנינו תיאורה של חנה "וְהִיא מָרַת נָפֶש". והנה כאשר נולד סוף סוף הילד – נעמי היא שמתפקדת כאמו! "וַתִּקַּח נָעֳמִי אֶת-הַיֶּלֶד וַתְּשִׁתֵהוּ בְחֵיקָהּ, וַתְּהִי-לוֹ לְאֹמֶנֶת.  וַתִּקְרֶאנָה לוֹ הַשְּׁכֵנוֹת שֵׁם לֵאמֹר, יֻלַּד-בֵּן לְנָעֳמִי". נעמי, אם כן, היא זו שעוברת את מסלול הייסורים מעקרות ממושכת לאמהות מאושרת. בכך, לראשונה, נפער מרחק בין אקט ההתעברות לבין העקרה שנפקדה.

 מה התפקיד של אלוהים: עד עכשיו, בכל סיפורי ההריונות, אלוהים תיפקד בתור האחראי עם המפתח. בני הזוג עושים כל מה שצריך, ואלוהים הוא זה שקובע אם יהיו
לכך תוצאות. וכך אנו שומעים, למשל, על חנה ש"יהוָה סָגַר רַחְמָהּ" ומצד שני – "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת-רָחֵל… וַיִּפְתַּח אֶת-רַחְמָהּ". יש בכך משום נחמה ולקח לנשים עקרות בכל דור – אל תתייאשי. גם אם המצב נראה אבוד, יש ניסים בעולם. תתפללי ואולי זה יקרה גם לך. אבל למחבר מגילת רות, כאמור, יש מטרה אחרת, להבליט את הגושפנקא האלוהית לממלכת בית דוד. לכן הוא אינו מסתפק בתפקידו המסורתי של אלוהים מאחורי הקלעים אלא מציב אותו בקדמת הבמה: "וַיִּתֵּן יְהוָה לָהּ הֵרָיוֹן". לראשונה אלוהים אינו רק מי שפותח את שערי הרחם,  אלא שותף פעיל ביצירת הוולד.

בשורה התחתונה: התכת שני סוגי הסיפורים בצורה משכנעת עברה אמנם בהצלחה,
אך במחיר של ערעור ושינוי בכמה מהמרכיבים הבסיסיים ביותר של ההיריון הניסי.

הריון בנס, הדור הבא
לפריצת המודל הספרותי היו השלכות מרחיקות לכת, שמחבר מגילת רות בוודאי לא חזה. כי מרגע שהכללים נשברו, התאפשרה הופעתם של סיפורי הריון אלטרנטיביים. אמנם לא בתנ"ך עצמו, אך כן בברית החדשה, שנכתבה בהשראתו ומתכתבת בעליל עם הסיפורים הידועים שלו. וכך אנו מוצאים בברית החדשה, זה לצד זה, את סיפור הולדתו של יוחנן, שעשוי עדיין במתכונת הקלאסית ומזכיר את סיפור אברהם ושרה, וגם את סיפור הולדתו של ישו, שממנף את ניצני השינוי שהחלו במגילת רות ולוקח כל אחד מהם צעד גדול קדימה:

החסד שמככב במגילת רות הופך כאן לקריטריון היחיד שמזכה בכרטיס כניסה למועדון האמהות-בנס: "שִׂמְחִי, בְּרוּכַת הַחֶסֶד… הִנֵּה תַּהֲרִי וְתֵלְדִי בֵּן", מבשר המלאך למריה. מעתה אין צורך לא בתפילות וגם לא בתחבולות כדי להשיג הריון, ובעצם – אפילו לא להיות עקרה! למעשה, האם-לעתיד פאסיבית לגמרי, וכל היוזמה עוברת לידי אלוהים, שהוא בעצם מי שרוצה ילד משלו!
יותר מזה – המשמעות היא שינוי באופי ההיריון הניסי עצמו. אם עד כה המרכיב הבסיסי ביותר שלו היה עקרוּת והַמְתָּנה רבת שנים, הרי שכעת הוא מופיע באופן מיידי ופתאומי, ממש כמו כל הניסים האחרים.

הרחקת נס ההיריון מהאקט המיני, שבמגילת רות עדיין רק מרומזת, הופכת בברית החדשה לניתוק מוחלט: מריה "הָיְתָה מְאֹרָשָׂה לְיוֹסֵף וּבְטֶרֶם יָבֹא אֵלֶיהָ נִמְצֵאת הָרָה מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ".

ואילו אלוהים, שכבר במגילת רות ניתנה לו דריסת רגל בתהליך ההתעברות, מוותר כעת לגמרי על התיווך הגברי ו"נותן לה הריון" – פשוטו כמשמעו, מה שהופך אותו-עצמו לאבי הרך הנולד ופותח את הדלת למושג הנוצרי "בן האלוהים".

כך, שלא במתכוון, סללה מגילת רות את הדרך לסיפור הריון מהפכני, שאין בו לא עקרות ולא ציפיה, לא גבר שצריך לגייס ולא רצון אלוהי שצריך לפייס, אלא רק אשה צעירה אחת ורוח אלוהים מרחפת.

מודעות פרסומת