על מאגיה, תפילה, ומה שביניהן. 

האמונה בשדים, רוחות ומזיקים היתה חלק בלתי נפרד מחייו של האדם בעולם העתיק, ובעצם, לא רק אז. התחושה כי יש דברים נסתרים מן העין שעלולים לפגוע בנו מוסיפה להתקיים לאורך כל התקופות והתרבויות, ובינינו, אפילו האדם המודרני לא לגמרי משוחרר ממנה. היהדות אינה יוצאת מכלל זה. אמנם על פני השטח ישנה הסתייגות מוצהרת מהעיסוק במאגיה, אך בפועל, מפתיע לגלות עד כמה נטמעו נוסחאות מאגיות במנהגים ובטקסטים יהודיים.
בכך תעסוק רשומה זו, שלמען נוחות הקריאה תתפרסם בשלושה חלקים בהמשכים.

קסם המילים
התורה מציגה בפנינו את הרובד הקדום יותר של המאגיה היהודית. זו מתבצעת תמיד בהנחיה אלוהית ולא כיוזמה אנושית פרטית, והיא נעשית באמצעות פעולות סימבוליות בחפצים סימבוליים. כך, למשל, מורה משה לבני ישראל ערב היציאה ממצרים למרוח את מזוזות בתיהם בדם, "וּפָסַח יְהוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף"; כך, הוראות ההיטהרות מנגע הצרעת כוללות טקסים מסובכים, ובהם, בין השאר, טבילת ציפור חיה בדם ציפור שחוטה והתזת הדם שבע פעמים על המיטהר; וכך ריפוי בני ישראל במדבר מהנחשים שתקפו אותם מתבצע באמצעות נחש נחושת "וְהָיָה כָּל-הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי". גם חלק מהפעולות שנעשו במקדש, כמו  שילוח השעיר לעזאזל, נושאות חותם מאגי במובהק.

אך כבר בימי בית שני, וביתר שאת לאחר החורבן, תופסות המילים את מקום הפעולות. המילים, ולא המעשים, הן שיהיו מכאן ואילך הנשק היהודי הסודי במלחמה נגד המזיקים. נכון, זאת לא המצאה שלנו. השימוש בברכות וקללות לצורך שינוי המציאות היה נפוץ בכל רחבי המזרח הקדום, כפי שתעיד פרשת בלעם שנשלח ע"י מלך מואב לקלל את ישראל. אך היהדות העמיקה וביססה את השימוש במאגיה המילולית. ממצאים ארכיאולוגיים, כמו גם אזכורים בספרות המדרש וההלכה, מעידים על התפקיד המרכזי שמילאו הלחשים למיניהם– צירופי מילים או פסוקים שנאמרו בעל-פה באופן טקסי או נכתבו על גבי חפצים ששימשו כקמע. אפילו במעשה המאגיה היהודית המפורסם ביותר, הלא הוא הגולם מפראג, אף שהיה כולו חומר, מנגנון ההפעלה הוא מילולי: על פי המסופר, הוא הופעל באמצעות פתק עם השם המפורש, ומת כאשר נמחקה האות א' מהמילה "אמת" החקוקה במצחו.
המשמעות שאנו מייחסים למילים מתבטאת אפילו במנהגים העממיים: אמצעי ההגנה של תרבויות ודתות אחרות כוללים חפצים, כמו שום, חמסה, צבע כחול וכדומה, או מחוות גופניות, כמו התווית סימן הצלב, יריקה או הקשה בעץ. אבל אצלנו? הכל בסדר, בלי עין הרע. עצם אמירת המילים "בלי עין הרע" היא-היא חליפת ההגנה שלנו!

תפילה ומאגיה – מצא את ההבדלים
ועם כל זה, חשוב לזכור, כפי שציינתי בהתחלה, שהיחס של היהדות הפורמלית אל המאגיה נע לאורך כל הדרך בין אי-נוחות לשלילה מוחלטת. כבר בתורה אנו מוצאים ציוויים דוגמת "מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה" ואיסור על ענייני מאגיה, המוגדרים כ"תועבות הגויים": "לֹא יִמָּצֵא בְךָ…קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים". אמנם בעולם המדרש והאגדה, ובמידה מועטה יותר גם בהלכה, אנו מוצאים התייחסות לשדים ורוחות, אך יותר כסוג של קוריוז או תופעת שוליים. אפילו התנועה המאגית המשמעותית ביותר ביהדות, הקבלה, שהפכה בעשור האחרון מתורת סוד ליחידים לנחלת ההמונים – לא הביאה לשינוי של ממש בתחום זה.
כלפי חוץ, לפחות, הדת הרשמית נוטה להתנער מכל מה שנוגע למאגיה. אבל רגע, מה הם הכלים של אותה דת רשמית עצמה? הרי כל העשייה הדתית האקטיבית (כל מה שאינו איסור, שלילה או הימנעות) היא תפילות או מצוות שיש לברך עליהן, כלומר – פעולות מילוליות! יתרה מזאת, התכנים של המאגיה היהודית אינם חיצוניים, אלא מגיעים מתוך המקורות ונשענים עליהם, מה שהופך את קו הגבול בין תפילה או ברכה לגיטימית לבין לחש מאגי לנזיל עוד יותר. אם צריך בכל זאת להצביע על הבדל, הרי שהוא נובע מההשפעה המיוחסת להן: התפילה היא ביטוי של הודיה או בקשה מאלוהים, בעוד שהמאגיה מכוונת להשפיע ישירות על המציאות באמצעות עצם פעולת ההגייה הטקסית של המילים. זאת ועוד: בתפילה, לצד בקשות האדם הפרטי, ניתן ביטוי גם למשאלות ציבוריות ולאומיות, בעוד שהמאגיה נשארת תמיד רק בתחום הפרטי.

האם די בהבדלים אלו כדי ליצור מרחק ביניהן? מסתבר שלא. בדיקה יסודית של נוסח התפילה מגלה שהצליחו להסתנן אליה לא מעט תכנים מאגיים! ברשומה זו, על שלושת חלקיה, אנסה לבדוק איך זה קרה.

עצור, מאגיה לפניך
ראשית, מסדר זיהוי: הנוסחאות המאגיות הכלולות בתפילה משולבות או ממסגרות את החלק ההלכתי-פורמלי, עד שלא תמיד ברור היכן נגמר אחד ומתחיל השני. אז איך בכל זאת ניתן לזהות אותן? על פי שני מאפיינים -תוכן וצורה.
מבחינת התוכן, אלו הם פרקים ופסוקים שמסורות קדומות מייחסות להם יכולות הגנה, בגלל שהם עוסקים בשמירה שמעניק אלוהים לבוטחים בו. אלמנט נוסף הוא שימוש בשמות קדושים, של המלאכים או של אלוהים בכבודו ובעצמו.
מבחינת הצורה, פעמים רבות מצורפות לתוכן "הוראות שימוש" מיוחדות שיבטיחו את יעילותו, כמו חזרה טקסית שלוש פעמים על פסוקי מפתח, חזרה תוך שינוי סדר המילים בפסוק או קריאתו מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה.
לא פעם תכלול תפילה מסויימת יותר מאלמנט מאגי אחד, ליתר בטחון, ולהיפך – חלק מהתכנים המאגיים הבולטים ביותר משולבים בכמה וכמה תפילות שונות.

צבא ההגנה למתפלל
בראש הרשימה עומד מזמור תהילים צ"א, הידוע גם כ"יושב בסתר עליון" על שום פסוקי הפתיחה שלו, המביעים את בטחונו של המאמין באל שהוא חוסה בצילו: "ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן: אמַר לַיהוָה מַחְסִּי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח־בּוֹ". לאחר מכן מופיעה רשימה ארוכה של סכנות שהוא מוגן מפניהן בזכות ההבטחה האלוהית, לפיה "לֹא־תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא־יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ". חלק מהסכנות המפורטות הן חיצוניות, כמו למשל "כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ, מִדֶּבֶר הַוּוֹת… עַל־כַּפַּיִם יִשָּׂאוּנְךָ פֶּן־ תִּגּף בָּאֶבֶן רַגְלֶךָ, עַל־שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרךְ תִּרְמס כְּפִיר וְתַנִּין", ואחרות נוגעות לשדים הפנימיים של האדם: "לֹא־תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה… מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם" (התנפלות של שד ששמו קטב). הרשימה יוצאת הדופן הזאת זיכתה את המזמור כבר בתלמוד הירושלמי בכינוי "שיר של פגעים", והפכה אותו ללחש ההגנה מספר 1 במסורת היהודית.

מזמור נוסף שידוע ביכולות ההגנה שלו הוא תהילים קכ"א. הוא אמנם קצר יותר מתהילים צ"א –שמונה פסוקים בלבד, אך כל אחד מהם כשלעצמו נחשב לבעל סגולות הגנה. בעיקר נעשה שימוש בפסוק המרכזי "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" ובפסוק החותם –"יְהוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם". מעניין במיוחד הוא הפסוק המבטיח "יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה", על פיו ההגנה איננה רק מִסַכַּנָה פיזית של מכת שמש, אלא גם מפני הכוחות הרעים המיוחסים לקרינת הירח!

לצד מזמורי התהילים, שמור  בעולם המאגיה מקום של כבוד לשתי ברכות מיוחדות, שגם הן כוללות אלמנטים של שמירה והגנה אלוהית:

ברכת כהנים
–  נוסח הברכה אותה הצטוו הכהנים לברך את ישראל בבית המקדש, ונוהגת עד היום בבתי הכנסת: יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ ;  יָאֵר יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ;  יִשָּׂא יְיָ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

ברכת הבנים:  הברכה שבירך יעקב אבינו לפני מותו את שני נכדיו, והפכה להיות סמל לברכת הבנים לדורי דורות: הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים, וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק, וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ.

אלמנט מאגי נוסף, הוא, כאמור, שמותיהם של המלאכים ואף של אלוהים עצמו, הנחשבים לכוח הגנה רב-עוצמה. ראוי להזכיר שבתנ"ך עצמו אין כמעט שמות של מלאכים, חוץ ממיכאל וגבריאל המוזכרים בספר דניאל, שהוא מהמאוחרים בספרי המקרא. אך ספרות חז"ל, המדרשים והקבלה הוסיפו עליהם עוד עשרות רבות. הבעיה היא שכדי לגייס לעזרתנו את הכוחות העליונים צריך לנקוב בשמם – וזה בדיוק מה שאסור לעשות!  שמו המפורש של אלוהים והשמות הקבליים של המלאכים מותרים אמנם בכתיבה, וגם זאת רק בתנאים מסויימים, אך אסורים בהגייה בעל-פה. כדי לפתור את הבעיה התפתחו מנגנונים שלמים של עקיפה – באמצעות כינויים, שינויי אותיות וראשי תיבות, שמאפשרים להתייחס לדבר עצמו מבלי לנקוב בשמו (הרבה לפנייך,    ג'יי. קיי. רולינג!)

לסיכום: המעשים המאגיים של תחילת הדרך פינו את מקומם למילים, ובהמשך חדרו הלחשים הספונטניים אל התפילות הממוסדות.
כעת, כשבידינו המדריך המלא להתגוננות מפני כוחות האופל, נצלול אל הסידור ונבדוק באילו מן התפילות נמצא איפיונים מאגיים ומדוע.

על כך בחלק השני, בקרוב. הישארו עמנו!

מודעות פרסומת