על מאגיה, תפילה, ומה שביניהן.

תקציר הפרק הקודם: מאגיה יהודית – קשה איתה, בלתי אפשרי בלעדיה. למרות היחס המסתייג של היהדות הפורמלית, נוסחאות מאגיות להגנה מלווה אותנו כבר מתקופות קדומות. נוסחאות אלו כוללות פרקים ופסוקים מהתנ"ך המקובלים כבעלי כח הגנה, שמות קדושים של אלוהים והמלאכים, ולעיתים גם הוראות לאמירה טקסית שלהן. העובדה שהמאגיה היהודית מבוססת על טקסטים מהמקורות, ממש כמו התפילה הקונבנציונלית, מטשטשת את ההבדל ביניהן, עד כדי כך שלעיתים הן ארוגות זו בזו לבלי הכר.

בפרק הזה: מגלים נסתרות. מה הם המקרים בהם הצליחה המאגיה לגבור על חומת הרתיעה של קובעי הנוסח הרשמי ולהסתנן אל התפילה עצמה?

מערכת הביטחון
לא במפתיע, הנוסחאות המאגיות מתגלות בתפילות שנוגעות בפחדים האנושיים הקמאיים ביותר –חושך, מוות או עמידה בפני המשפט האלוהי. כשמדובר על מצבים שבהם חש האדם חשוף ופגיע לאין שיעור, אפילו התפילה הרשמית מוכנה להטמיע לתוכה כוחות-נגד עתיקי יומין.

קריאת שמע על המיטה
מקור החיוב ההלכתי של קריאת שמע על המיטה הוא בפסוק המפורסם מספר דברים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד… וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". מפתיע לגלות שדווקא הטקס היומיומי הקטן הזה, שבמקורו דורש בסך הכל לומר לפני השינה את פרקי קריאת שמע, ממגנט אליו את המספר הרב ביותר של תבניות מאגיות.
הסיבה לכך נעוצה בתפיסת היהדות הרואה בשינה "אחד משישים מיתה", כפי שמשתמע גם מהברכה שצריך לומר מייד כשמתעוררים בבוקר: "מודה אני….      שהחזרת בי נשמתי בחמלה". השילוב המאיים בין הלילה, שממילא נחשב זמנם של המזיקים, לבין תפיסת השינה כמוות קטן, מחייב לירות בכל התותחים בבת אחת.
לכן, לצד החלק הפורמלי-הלכתי של פסוקי קריאת שמע, נמצא כאן את כל האמצעים המאגיים האפשריים, אותם פירטתי בחלק הקודם. מבחינת התוכן, היא כוללת גם את תהילים צ"א (ישֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן וגו'), גם ברכת הבנים (הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע וגו'), גם ברכת כהנים (יְבָרֶכְךָ יְיָ וְיִשְׁמְרֶךָ וגו') גם הפסוק המרכזי מתהילים קכ"א "הִנֵּה לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל" וגם פרקים ופסוקים נוספים שעניינם הגנה.
רשימת הפסוקים נחתמת בקריאה בשמות המלאכים, שגם הם, כזכור, חלק מחליפת המגן הרוחנית: בְּשֵׁם יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל. מִימִינִי מִיכָאֵל. וּמִשְּמֹאלִי גַּבְרִיאֵל. וּמִלְּפָנַי אוּרִיאֵל. וּמֵאֲחוֹרַי רְפָאֵל. וְעַל רֹאשִׁי שְׁכִינַת אֵל.
לרבים מהפסוקים נלוות אותן "הוראות שימוש" שציינתי כמאפיינות נוסחאות מאגיות – חזרה שלוש פעמים או חזרה משולשת תוך שינוי סדר המילים, כמו בפסוק לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי יְהֹוָה / קִוִּיתִי יְהֹוָה לִישׁוּעָתְךָ / יְהֹוָה לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי.

קידוש לבנה
תהליך דומה של "מאגיזציה" עבר על הטקס שנקרא קידוש לבנה, הנאמר בימים של תחילת החודש, לפני התמלאות הירח. במקורו, כך נראה, הוא נועד להחליף את קידוש החודש על פי מולד הירח, שפסק עם חורבן הבית. גוף הברכה, המופיע כבר בגמרא במסכת סנהדרין, חף מכל הקשר מאגי, והוא קושר בין התחדשות הלבנה לשליטתו של אלוהים בגרמי השמיים: "בָּרוּךְ אַתָּה.. אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרו בָּרָא שְׁחָקִים, וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם… וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ… בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ  מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים".
אלא שגם כאן אי אפשר להתעלם מהחיבור הנפיץ בין טקס דתי המוקדש לירח לבין הפחד הקמאי מפני  התמעטות האור והשתלטות החשכה, ומפני הכוחות המזיקים שיוחסו לירח ("הישן בצל לְבָנָה – דמו בראשו", פסחים קיא ע"א). וכך, החל מתקופת הגאונים ואילך, נעטף הגרעין ההלכתי הבסיסי במעטפת הגנה מיסטית שהלכה והתרחבה, עד שהתקבע הנוסח שבידנו, שכולל ריכוז מרשים של סממנים מאגיים:
כזהו המשפט "בָּרוּךְ יוֹצְרֵךְ, בָּרוּךְ עוֹשֵׂךְ, בָּרוּךְ קוֹנֵךְ, בָּרוּךְ בּוֹרְאֵךְ" (ראשי תיבות יעק"ב) אותו יש לומר שלוש פעמים; כזוהי ההנחיה לרקוד אל מול הירח ולומר שלוש פעמים: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רוֹקֵד כְּנֶגְדֵּךְ וְאֵינִי יָכוֹל לִנְגוֹעַ בָּךְ, כָּךְ לֹא יוּכְלוּ כָּל אוֹיְבַי לִנְגוֹעַ בִּי לְרָעָה;
כזו היא החזרה על פסוק מפתח מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן / כָּאָבֶן יִדְּמוּ זְרוֹעֲךָ בִּגְדֹל וָפַחַד אֵימָתָה עֲלֵיהֶם תִּפֹּל,
וכנגדו הסיום שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם – עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם שאומרים המתפללים זה לזה. בנוסח ספרד מתווספים גם שילושי המילים אָמֵן אָמֵן אָמֵן: נֶצַח נֶצַח נֶצַח: סֶלָה סֶלָה סֶלָה: וָעֶד וָעֶד וָעֶד. עוד נמצא בקידוש לבנה את תהילים קכ"א במלואו (שִׁיר לַמַּעֲלוֹת: אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי), הנמנה, כפי שציינתי, עם  הפרקים הידועים בסגולות ההגנה שלהם.
בנוסף, הוראות הביצוע כוללות גם הנחיה לנער את שולי הבגד לאחר התפילה, וזאת, על פי הקבלה, כדי "לנער הקליפות (=כוחות הרוע) שנתעוררו ע"י קטרוג הלבנה".

כך, אם כן, תפחה הברכה המקורית עד שהפכה למסכת מאגית רבת שכבות. ואם לא די בכך, הרי שהמועד המועדף לביצועה הוא דווקא במוצאי שבת. הנימוק הרשמי הוא שהמתפלל מגיע לבית הכנסת "כשהוא מבושם ובגדיו נאים", ובכך מכבד את הברכה. אבל אפשר בהחלט לחשוד שזו אינה אלא כסות מהוגנת לנימוק האמיתי – החיבור המסוכן בין מיעוט הירח לבין מוצאי שבת, שגם הוא עצמו נחשב זמן מועד לפורענות: כל הכוחות המזיקים שמושבתים בשבת חוזרים לפעול בצאתה, ולכן גם בתפילות של מוצאי שבת משולבים אמצעי הגנה – תהילים צ"א בתפילת ערבית ומיקבץ פסוקים שכוללים הטיות שונות של המילה "ישועה" בטקס ההבדלה.

לווית המת
מעמד הפטירה עצמו מלווה בשורת טקסים, חלקם בעלי אופי מאגי במובהק, כמו פתיחת חלונות החדר, שפיכת המים מהכלים שבו,  ובעיקר האיסור להשאיר את המת ללא שמירה, שמא ידבקו בו המזיקים.
גם בטקס הלוויה עצמו נמצא כמה וכמה סממנים מאגיים, להגנה על המת ועל מלוויו מפני ה"חיצונים", כלומר מהמזיקים המצויים בבית קברות: הטקס נפתח עם תהילים צ"א מיודענו, ממשיך עם תפילת אנא בכח, שראשי התיבות של פסוקיה נחשבים לאחד משמותיו של אלוהים, ומסתיים בנטילת ידיים שלוש פעמים ללא ברכה וללא ניגוב הידיים, שגם אותה יש שמייחסים לצורך להיטהר מהרוח הרעה שנמצאת בבית הקברות.

תקיעת שופר
ראש השנה ויום כיפור, המכונים "הימים הנוראים", כשמם כן הם – ימים המעוררים יראה מול המשפט האלוהי הקובע גורלות, ומגיעים לשיאם בטקס תקיעת השופר. אלא שבניגוד לכל התפילות הקודמות שציינתי, בהן הנוסחאות המאגיות הוטמעו בצורה חלקה, מעמד תקיעת השופר מבטא דווקא את המתח שבין המאגיה לתפילה הרשמית. המתח הזה נובע משתי מגמות סותרות: מצד אחד, ברגע זה ממש נחרץ גורלו של הפרט "מִי יִחְיֶּה וּמִי יָמוּת, מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ", ולכן מתעורר בו הצורך לגייס לטובתו את נשק יום הדין, פשוטו כמשמעו, כולל שימוש בלחשי הגנה. מצד שני, כל מי שהיה פעם בבית כנסת במעמד זה יודע עד כמה הוא נבנה לקראת רגע השיא של תפילת הציבור. ככזה, עליו להתנהל על פי כללי הטקס הפורמליים והנורמטיביים ביותר. לכן אין פלא שדווקא כאן נמצא את הדי המאבק סביב סוגיית המאגיה.

הגמרא (ראה"ש ט"ז ע"א) קובעת בלי כחל ושרק "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן". על פי הגמרא, התקיעות במתכונת שנקבעה הן אמצעי מאגי שנועד לבלבל את השטן ולמנוע ממנו לקטרג על ישראל.
היינו מצפים, אם כן, למצוא ביטוי לתפיסה זו בתפילה עצמה. הפתעה! אין לה זכר בטקסט. קטעי התפילה שבין התקיעות בתפילת מוסף מכונים "מלכויות, זכרונות ושופרות", על שום שלוש הסיבות הרשמיות לתקיעות: אות להמלכת אלוהים כמלך על העולם, הזכרת הברית בין האל לעמו ששיאה בעקדת יצחק, והשופר כמלווה את האירועים המשמעותיים בתולדות העם, בעבר ולעתיד לבוא. ולאן נעלם השטן? אז זהו, שהוא לא נעלם לגמרי אלא רק מסתתר: לפני התקיעה מקריאים התוקע והקהל בקול רם שישה פסוקים שצירוף האותיות הראשונות שלהן יוצר את המילים קר"ע שט"ן.

אך נראה כי בכך לא היה די כדי לשכך את תחושת החרדה והצורך במעטפת הגנה אישית מוגברת. מי שיעיין במחזור התפילה ימצא שלפני התקיעות הראשונות וביניהן משובצים קטעים הכתובים באותיות קטנטנות, ובהן טקסט קבלי במובהק. בקטעים אלו, שאינם מיועדים לקריאה בקול, ישנה פנייה למלאכים שונים – הממונה על הזכויות, הממונה על התקיעה, הממונה על התרועה וכדומה, אך שמותיהם מופיעים בסוגריים – כי אסור לומר אותם! באופן דומה, יש פניה לאלוהים, אך כמובן לא במפורש אלא באמצעות מקבצי מילים שראשי התיבות שלהם יוצרים את הצירוף המאגי אנקת"ם פסת"ם פספסי"ם דיונסי"ם, צירוף שבחילופי אותיות מסובכים נגזר מברכת כהנים ונחשב לאחד משמותיו של אלוהים. שמות קדושים, כפי שציינתי בחלק הראשון, נחשבים כאמצעי הגנה מאגי רב-עוצמה, ולכן אין פלא שמצאו כאן את מקומם.
יותר מכל מעידים הקטעים הללו על היחס האמביוולנטי כלפי המאגיה – הם אמנם הצליחו להיכנס למחזור התפילה, אך לא כחלק אינטגרלי מהנוסח אלא כאופציה שיכול היחיד לומר לעצמו בלחש בין קטעי הטקס הפורמליים.

נראה, אם כן, שבכל הנוגע ליחסי יהדות-מאגיה לא השתנה הרבה מאז ימי שאול המלך, שמצד אחד סילק מהממלכה את כל האובות והידעונים, ומצד שני, בעמדו לפני קרב חייו, הוא פונה בסתר לאחת מהן.
כמוהו, גם אנו אוחזים בשרביט בשני קצותיו: על פניו מתנערים מהמסורת המאגית, אך בפועל מגייסים אותה לעזרתנו במצבים טעונים, בונים את התפילות סביב גרעין הלכתי-פורמלי, אך דואגים לשלב בהן גם נוסחאות הגנה המלוות את היהדות מדורי דורות. קוראים לאלוהים ולמלאכיו – אך מחביאים זאת בין השורות. מה שבטוח – בטוח.

ובכל זאת, יש מקרים שבהם המאגיה אינה מסתפקת במקום המאופק שהוקצה לה, והיא מרימה ראש הרבה מעבר למתוכנן. על כך בחלק השלישי, בקרוב.

מודעות פרסומת