על מאגיה, תפילה, ומה שביניהן.

תקציר שני החלקים הקודמים: יחסה של היהדות אל המאגיה, לאורך כל הדרך, נע בין שני קצוות: ברמה המוצהרת – הסתייגות ואף התנערות. אך ברמה המעשית, מצוות הקשורות במצבי סיכון עטו על עצמן בהדרגה תוספות מאגיות, ונוסחאות הגנה עתיקות יומין שולבו בנוסח התפילה הפורמלי.

בחלק זה: מה קורה כאשר המאגיה עוברת מהספסל האחורי אל מושב הנהג?
ישנם מקרים שבהם המעטפת המאגית תופחת במידה כזאת עד שהיא מאפילה על הגרעין ההלכתי המקורי. שתי הדוגמאות הבולטות לכך הן מזוזה והפרשת חלה.

המזוזה – קלף מנצח
הדוגמה הטובה ביותר להבדל בין מעשה דתי "נטו" לכזה שהמאגיה גברה עליו, היא ההתייחסות השונה למצוות תפילין ולמצוות מזוזה. לכאורה, שתיהן כמעט זהות:
מטרתן לשמש תזכורת מתמדת ליסודות המכוננים של היהדות – אמונה באל אחד, אהבתו וקיום מצוותיו; הן נובעות מאותו מקור בתורה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ…. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו' 6-8); גם תוכנן הדתי דומה: שתי פרשיות קריאת שמע כתובות על קלף (בתפילין מתווספות אליהן שתי פרשיות נוספות) וארוזות במיכל – עשוי עור עם רצועות קשירה בתפילין, או גלולות בתוך "בית" המוצמד למשקוף במקרה של מזוזה. ההבדל היחיד הוא בחיוב המצווה – בתפילין חייבים רק גברים מגיל 13, ואילו במזוזה חייבים כל ישראל.

אך בעוד ההבדל ההלכתי הוא מינורי, המטען המאגי המפריד ביניהן הוא דרמטי:
התפילין נותרו כמצווה דתית נטו, חפים מסימבוליקה וממטענים מאגיים. לעומתם, המשמעות המאגית של המזוזה כשומרת הבית מכוחות מזיקים הפכה להיות הזיהוי העיקרי שלה. אם בגלל מיקומה האסטרטגי בפתח הבית – קו התפר בין הפנים המוכר והבטוח לבין החוץ המאיים, ואם בגלל הזיקה למריחת הדם על המשקוף כהגנה מהמלאך המשחית לפני היציאה ממצרים. עם זאת, מריחת הדם במצרים שייכת עדיין לרובד הקדום יותר של מאגיה פיזית, ואילו המזוזה כבר נשענת במובהק על המאגיה המילולית, שבה המילים הן-הן כוח המגן, כפי שהסברתי בחלק הראשון.

המשקל של המילים חשוב עד כדי כך, שאפילו טעות קטנה באחת האותיות מביאה לא רק לפסילה דתית של המזוזה, בדומה לתפילין ולספר תורה, אלא גם – ואולי בעיקר –  לפסילתה המאגית! מזוזה פסולה נחשבת כמי שאיבדה את כוח ההגנה ובכך חושפת את בני הבית לסכנה, ומכאן המנהג לבדוק מזוזות בבית שאירע בו אסון.

הוספת חיזוקים: החל מהמאה ה-11 בארצות אשכנז מתחיל המנהג של כתיבת שמות קדושים על צידו האחורי של קלף המזוזה, כאמצעי הגנה נוסף. שמות אלו נחשבים לאמצעי מאגי רב-עוצמה, ואצל חלק מהפוסקים ישנן אפילו הנחיות להוספתם בצד הקדמי!

ראוי לציין כי כמה מגדולי ישראל, ובראשם הרמב"ם, יצאו בחריפות נגד מנהג זה.
וכך כותב הרמב"ם בהלכות מזוזה: "אלו שכותבים מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות, הרי הם בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא. שאלו הטיפשים, לא די להם שביטלו המצווה, אלא שעשו מצווה גדולה, שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית (=הנאת) עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל, שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".

מאוחר יותר פסק אמנם הנוהג לכתוב בחזית הקלף, שקומם את הרמב"ם, אך לא עצם הוספת השמות. עד היום נכתבים על צידו האחורי של קלף המזוזה שניים אלה: "שַׁדָּי", שמו התנכ"י הקדום של אלוהים, שהפרשנות המיסטית הפכה לראשי תיבות של "שומר דירות ישראל" (או "שומר דלתות ישראל" לפי גירסה אחרת), וכן מנטרה מסתורית הכתובה באותיות הפוכות על ראשן  – "כוזו במוכסז כוזו", שאינה אלא הצירוף יהוה-אלהינו-יהוה בהזזת אות קדימה.  המנהג השתרש עד כדי כך, שכבר ראיתי שאלת רב האם היעדר תוספת זו פוסל את המזוזה –עדות לחלחול הממד המאגי אל הרובד ההלכתי עצמו.

כך הפכה המזוזה לאבזר מאגי לכל דבר, ויעידו סיפורי הניסים המתפרסמים מעת לעת, על עקרות שנפקדו, חולים שנרפאו ואסונות שנמנעו, בזכות החלפת המזוזה הפסולה.

הפרשת חלה – הדרך הקלה
הפרשת חלה שונה אמנם מכל שאר המצוות שהזכרתי, אך מצאתי לנכון לכלול אותה כאן כי היא דוגמה כמעט יחידה של התפתחות מאגיה נשית.
בניגוד לכל הדוגמאות האחרות, המתבססות על מסורת מדורי-דורות, השימוש בהפרשת חלה כטקס מאגי הוא עניין חדש יחסית, שהולך וצובר פופולאריות בשנים האחרונות. בנוסף, אולי דווקא בגלל אופיה הנשי, מאפייניה שונים מכל השאר – העיקר בה אינו המילים אלא המעשה, והיא מכוונת בעד ולא נגד – לא מניעת הרעה אלא השפעה לטובה.

במקורה, הפרשת חלה נועדה להקצות לכהנים בבית המקדש חלק קטן מהבצק שאדם הכין לעצמו לאפיה. תמורות הזמן חוללו בה כמה שינויים: לאחר חורבן הבית, לא עושים שימוש בחלק הבצק המופרש אלא שורפים אותו. בנוסף, אף שסביר להניח שכבר מתחילתה היא בוצעה בעיקר ע"י נשים, המשנה חיזקה זאת גם באופן פורמלי. הפרשת חלה נקבעה כאחת משלוש המצוות המיוחדות לנשים, שאי-הקפדה עליהן גוררת מחיר כבד: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן. על שאינן זהירות בנידה, בחלה ובהדלקת הנר" (שבת ל"א ע"ב).

די מפתיע להיווכח שהאיום הזה לא הצמיח סביב שלוש המצוות מעטפת הגנה מאגית, כמו במצבי סיכון אחרים. במקום זאת התפתחו סיפורים עממיים שמעלים על נס את קיומן בכל מחיר ובכל תנאי. בשנים האחרונות, כאמור, חל שינוי במעמדה של מצוות הפרשת חלה, והיא עברה שדרוג  – מחיוב הלכתי, חמור ככל שיהיה, למצווה שטומנת בחובה סגולות וישועות.
למה דווקא היא? אני יכולה רק להעלות השערה: השתיים האחרות הן תלויות-זמן.
יש להן תדירות קבועה שאינה תלויה באישה – אחת לשבוע או אחת לחודש. הפרשת חלה, לעומתן, היא תלוית-מעשה. החובה לקיים אותה קמה רק כאשר האשה מכינה בצק, וגם זה בכמות גדולה יחסית (1,666 גרם לפחות). מאחר שנשים כבר לא אופות בתדירות ובכמות כמו בעבר, ממילא החיוב ההלכתי פחת. ואולי דווקא זה פתח בפני הנשים הזדמנות יחידה במינה: באפשרותן להכין בצק במיוחד לצורך ביצוע הפרשת חלה יזומה, ובכך להיות אקטיביות במעשה הדתי, במקום משתתפות פאסיביות כרגיל. כל זאת מבלי שייחשדו, חלילה, בפמיניזם או בערעור חלוקת התפקידים המסורתית.

כך, כשהיא נעשית מתוך רצון ולא מתוך חיוב, הפכה הפרשת חלה לביטוי של מוטיבציה דתית מוגברת. ומי שמתאמץ יותר, חזקה עליו שיתוגמל בידי שמים. כעת היא נקשרת לא רק ללידה קלה (אם כי מומלצת במיוחד לנשים הרות), אלא "זוהי סגולה בדוקה ומנוסה לכל הישועות: סגולה לזרע בר קיימא, סגולה לזווג הגון, סגולה לפרנסה, להצלחה, סגולה לבריאות ולכל דבר" (מתוך אחד האתרים הרבים המתמחים בסגולות וישועות). מכאן קצרה הדרך לטרנד החם והמתוקשר של טקס הפרשת חלה קבוצתי.

בשני המקרים, אם כן, מדובר במצוות שהסגולות המאגיות המיוחסות להן העניקו להן משמעות רגשית ונפשית הרבה מעבר לחיוב ההלכתי.

*******************************************************************************

לסיכום פוסט זה על שלושת חלקיו: לאורך כל ההיסטוריה הידועה לנו של הדת היהודית, היא מנהלת יחסים מורכבים עם המאגיה. ידה האחת דוחה והשניה מקרבת. ועדיין, מפתיע להיווכח עד כמה נוכחת המאגיה בחיים הדתיים עד ימינו-אנו. אמנם לא תמיד בדרך המלך, ולא תמיד בגלוי, אך כשבודקים את הדברים לעומק מסתבר שמשקלה גדול בהרבה מכפי שמקובל לחשוב. למרות ההסתייגות הפורמלית, הגנות מאגיות מצאו את דרכן אל הפרקטיקה הדתית המקובלת, החל מלחשי הגנה המשולבים בתפילות שונות, עבור בשימוש בשמות קדושים ועד מצוות כמו מזוזה והפרשת חלה, שבהן עבר מרכז הכובד מההלכתי אל המאגי. תהליך זה מדגים יותר מכל עד כמה מטושטש לעיתים ההבדל בין שני התחומים.

מודעות פרסומת