"מִרְוָחִימְּסֻיָּמִים שֶבֵּין מִ לִּ  י  ם    לְבֵין עַצְמָן" קרא דוד אבידן להפוגות שבין קטע טקסט אחד למשנהו. וכפי שהוא מדגים היטב, זהו אחד הכלים החשובים ביותר ביצירת טקסט: אופן חלוקת הקטעים וההפסקות ביניהם מאפשרים לשלוט בתשומת לבו של הקורא, לכוון על מה יתעכב ומתי ישטוף הלאה, האם ינשום לרווחה או ידפדף בנשימה עצורה כדי לקרוא את ההמשך, ואלו חיבורים והקשרים פנימיים יתבהרו לו תוך כדי הקריאה.

למרבה ההפתעה, דווקא כלי חשוב זה נעדר מלכתחילה מהתנ"ך שלנו! חלקיו הקדומים ביותר הם גושים של טקסט רציף, אפילו ללא שבירה לפסוקים, כפי שנכתבים עד היום ספרי התורה הכתובים על קלף. בתנ"ך המודפס, לעומת זאת, כבר נמצא כמה וכמה חלוקות פנימיות. מאחר וחלוקת טקסט לעולם אינה רק עניין טכני, כאמור, אצא ברשומה זו בעקבות החלוקות העיקריות והשאלות שהן מעוררות: מהם המניעים שמאחורי כל חלוקה? אלו מסרים מועברים בדרך זו? והאם ניתן לגלות פנים חדשות אפילו בחלוקה המסורתית המקודשת?


הפסוקים שעל הפרק
נתחיל דווקא עם החלוקה המאוחרת ביותר – החלוקה לפרקים ופסוקים. למען האמת, השימוש בה כל-כך בסיסי, עד שאנחנו נוטים לשכוח שלא תמיד היא הייתה שם, ויותר מזה – שהיא אינה יהודית כלל! חלוקה זו פותחה בשנת 1205 ע"י הכומר האנגלי לנגדון, לצורך התמצאות נוחה בתנ"ך ושליפת פסוקים מהירה. כמאה שנה לאחר מכן היא התקבלה גם ע"י היהודים, על רקע ויכוחים בין-דתיים שאולצו להשתתף בהם, ואשר הצריכו ציטוט פסוקים.

החלוקה יוצרת פרקים באורך סביר של כ-30-50 פסוקים, וברוב המקרים היא עוקבת אחרי התוכן באופן הגיוני. אם אין הלימה כזאת, זה יכול להיות בטעות – בגלל הבנה שגויה, או במכוון, מסיבות תיאולוגיות. כך, למשל, הפסוקים המתארים את השבת כחותמת את ימי ששת ימי הבריאה המתוארים בבראשית פרק א', הועברו בחלוקה הנוצרית לפרק הבא, במגמה לערער על קדושתו של השבוע היהודי.

הדברים אינם חדשים, ולכן לא ארחיב עליהם. (סקירה ממצה ניתן למצוא כאן). מה שכן כדאי לשים לב אליו הוא שפעולת החלוקה מאוחרת לזמנם של מפרשים קלאסיים דוגמת רש"י ובני דורו. כך שבטקסט שעמד מול עיניו של רש"י, היה למשל הרצף הבא: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ. וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים". ברצף כזה קופץ מייד לעין התואר "ערום" המופיע בשני הפסוקים העוקבים ומתייחס גם לאדם וחווה וגם לנחש. ומכאן פירושו של רש"י המייחס לנחש תאווה מינית לאשה: "ללמדך מאיזו סיבה קפץ הנחש עליהם- ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאווה לה".
החלוקה הנוצרית לפרקים, לעומת זאת, חותכת ומפרידה בין שני פסוקים אלו, שמבחינה ספרותית ולשונית קשורים זה לזה. הפסוק על אדם וחווה מסופח באופן מלאכותי לפרק הקודם, וזאת מסיבה תיאולוגית – כדי שהפרק העוסק בחטא גן העדן יתחיל עם הנחש, סמלו של היצר הערמומי והמפתה, שהוא-הוא האחראי לחטא הקדמון והוא שמוסיף ומכשיל את האדם עד עצם היום הזה.


תוכנית החלוקה
החלוקה הבולטת השנייה קיימת בחמשת חומשי התורה בלבד, והיא החלוקה לפרשות שבועיות. חלוקה זו, שמקורה בתקופת הגמרא בבבל, מתוכננת כך שקריאת "פרשת השבוע" מדי שבת לאורך שנה שלמה תקיף את החומש מתחילתו ועד סופו. וגם כאן, מאחורי המעשה הטכני, כביכול, עומדת כוונה. לכן מעניין לבדוק את המקומות שבהם החלוקה לפרשות אינה חופפת לתוכן, כי דווקא בהם מתגלים השיקולים החוץ-ספרותיים שמאחורי החלוקה. למשל:

השקפת עולם: פרק כ"ה בבראשית עוסק בעץ המשפחה של אברהם: הוא מתחיל עם בני הפילגשים, ממשיך עם "ואֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן-אַבְרָהָם" ואחר כך, ממש באותה נוסחת פתיחה – "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן-אַבְרָהָם". לעומת זאת, החלוקה היהודית לפרשות מעבירה קו הפרדה ברור ביניהם: בני הפילגשים וישמעאל משתייכים עדיין לפרשת "חיי שרה", ואילו תולדותיו של יצחק פותחים פרשה חדשה, פרשת "תולדות", כראוי לאחד מאבות האומה.

השלמת מידע: פרשת "בלק" שבספר במדבר עוסקת בקללה שביקש בלק מלך מואב מהקוסם בלעם להטיל על ישראל. מבחינה ספרותית, הסיפור מסתיים בכשלון הקללה ובירידתם של שני הגיבורים מהבמה, וכך גם מסתיים הפרק: "וַיָּקָם בִּלְעָם וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ; וְגַם-בָּלָק הָלַךְ לְדַרְכּוֹ". אך פרשת השבוע מספחת אליו את חלקו הראשון של הסיפור שאחריו – "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן". רק כמה פרקים מאוחר יותר נגלה שלא הייתה זאת התפרצות תאווה ספונטנית, אלא מעשה הַחְטָאָה יזום בידי אותו בלעם עצמו, בעקבות כשלון קללותיו. הכללתו בפרשה מספקת לנו כבר בשלב זה רמז מקדים על מה שצפוי בהמשך, וקושרת בין שני קטעי מידע הרחוקים זה מזה.

פרשנות: במקרים מסוימים  חלוקת טקסט אפילו מצביעה על נקיטת עמדה פרשנית!
יעקב אבינו הוא "רב המלאכים" של התנ"ך. אלו מרבים להופיע בסיפורים אודותיו, כמו למשל בסיפור סולם יעקב. והנה בפתיחת פרק ל"ב אנו פוגשים בהם פעמיים: וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ, וַיִּפְגְּעוּ-בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם: מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה, וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם.
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם… וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל-יַעֲקֹב, לֵאמֹר:  בָּאנוּ אֶל-אָחִיךָ, אֶל-עֵשָׂו, וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ, וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.
הסמיכות מעוררת כמובן את השאלה: את מי שלח יעקב? האם היו אלו מלאכים ממש, כפי שסובר רש"י בעקבות מדרש בראשית רבה, או שליחים בשר ודם, שגם הם נקראים בתנ"ך "מלאכים", כדעת אבן עזרא והפירוש הארמי לתורה?

מחלק הפרשות נותן את תשובתו בצורה אלגנטית: הוא מפריד בין שני הקטעים ומשייך כל אחד מהם לפרשה אחרת. מלאכי אלוהים חותמים את פרשת "ויצא", והמלאכים השלוחים פותחים את הפרשה הבאה, "וישלח". הקורא כבר יבין לבד שמדובר בשני עניינים נפרדים ושונים.

מיסגור: טכניקה זו מורכבת יותר מקודמותיה ותפריה נסתרים יותר, מה שעושה אותה למעניינת מכולן. העיקרון הוא כזה: חיתוך הטקסט לפרשות הוא שקובע באלו מילים  תיפתח כל פרשה, איך היא תסתיים ומה ייכלל בה. בכך הוא למעשה מגדיר את גבולות הסיפור. יש מקרים שבהם החיתוך אינו תואם את המהלך הסיפורי, אך דווקא הקטע שאינו שייך, לכאורה, מספק לנו נקודת מבט מעמיקה יותר על הסיפור כולו.
הנה שתי דוגמאות מנוגדות, שבהן הקטע "הנספח" מעניק ממד חדש לטקסט העיקרי:

פרשת "חקת": פרשה זו נפתחת בציווי הסתום על חוקת פרה אדומה.
לפי התוכן והסגנון, קטע זה מהווה המשך ישיר לחוקי הכהונה והלוויה המפורטים בפרשה הקודמת, פרשת "קורח". אך חיתוך הפרשות משייך אותו לסיפור הנדודים במדבר, המופיע בהמשך הפרשה. למה?התשובה טמונה בזהותו של הכהן שעליו מוטל לבצע את הטקס: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה…וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל-אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן; וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו. וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ–בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל-נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל-מוֹעֵד…"

זהו שיאו של טקס החניכה של אלעזר הכהן, בנו של אהרן ואחיינו של משה, שהחל כשוליה במשכן: "וּפְקֻדַּת אֶלְעָזָר בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, שֶׁמֶן הַמָּאוֹר וּקְטֹרֶת הַסַּמִּים, וּמִנְחַת הַתָּמִיד, וְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה". בהמשך הוא הצטווה להשמיד את שרידי המרד הדתי של קורח ועדתו, וכעת, בפרשת חקת, אנו שומעים לראשונה על מינויו לניהול טקס כהני מרכזי. מקרי? מסתבר שלא. כי בהמשך אותה פרשה עצמה אנו מתבשרים על המעמד הרשמי של חילופי הדורות: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל-גְּבוּל אֶרֶץ-אֱדוֹם לֵאמֹר: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל…קַח אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה… וַיֵּרֶד מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן-הָהָר…".

הטקסט החוקתי-טכני הפותח את הפרשה, אם כן, אינו זר לה. הוא מעצים את הדרמה האנושית של האב הגווע, המצטווה להעביר את תפקידו וכל הסממנים החיצוניים הנלווים אליו, אל הבן שימשיך אחריו.
—————————————————————————–
פרשת "ואתחנן": ערב הכניסה לארץ נושא משה בפני העם נאום סיכום על כל הדרך שעברו עד כה, ולאחריו, את רשימת החוקים והמשפטים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת–לְמַעַן תִּחְיוּ. החלוקה הנוצרית לפרקים מפרידה, כמתבקש, בין החלק ההיסטורי (דברים ג') לחלק החוקתי-תיאולוגי (דברים ד'). החלוקה היהודית לפרשות, לעומת זאת, קוטעת את החלק ההיסטורי ומצרפת את סופו אל רשימת החוקים שאחריו. למה?

הקטע שצורף אל החוקים פותח בבקשתו-תחינתו ושל משה "וָאֶתְחַנַּן אֶל-יְהוָה, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר… אֶעְבְּרָה-נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן" ומסתיים בתשובתו הפסקנית של אלוהים "עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה–וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי-לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". אלא שרשימת החוקים והאזהרות שלאחריו מאירה אותו באור חדש. כי באמצעיתה מתגנבת פתאום שוב אותה טענה של משה "וַיהוָה הִתְאַנַּף-בִּי עַל-דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת-הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה". והפעם גם יש לה המשך: "וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם, אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן-תִּשְׁכְּחוּ אֶת-בְּרִית יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם; וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, אֵל קַנָּא".

כעת אנו מבינים כי תחנוניו של משה שנוספו לתחילת הפרשה, אינם נובעים רק מצערו האישי על כך שלא ייכנס לארץ המובטחת, אלא משקפים את חששו כמנהיג מפני התפרקות דתית ומוסרית לאחר מותו – התפרקות שהקורא כבר יודע שאכן קרתה!


על פרשיות ופרשנויות
עוד צעד אחורה במנהרת הזמן ייקח אותנו אל החלוקה המקורית היחידה הקיימת בספרי התורה. זוהי החלוקה לפרשיות, המופיעה כרווחים בין קטעי הטקסט. כל קטע הוא יחידה בפני עצמה, באורך משתנה – החל מפסוקים בודדים ועד פרשיות המשתרעות על עשרות פסוקים (כשהחלוקה לפסוקים עצמם, נזכיר, עדיין אינה קיימת!).

על פי המסורת, חלוקה זו מסורה לנו עוד ממשה רבנו, ועל כן היא מקודשת. אך ככל הנראה היא קשורה להעלאת התורה על הכתב בראשית ימי בית שני. בשל עתיקותה והעובדה שהייתה חלק אינטגרלי מנוסח התורה החל מראשיתו, היא נחשבת לנכונה ו"טבעית" ביותר, ולכן גם החלוקה לפרקים בדרך כלל הולכת בעקבותיה.
ועדיין, נזכור כי התהליך של כתיבת התורה התבסס על טקסטים ומסורות קדומים עוד יותר, ומן הסתם חייב הכרעות לגבי אופן חלוקת הטקסט. ועל כן ארשה לעצמי לשאול, בכל הזהירות המתבקשת: האם ישנם מקומות שבהם הטקסט עצמו מציע אופציה אחרת לחלוקה? והאם חלוקה כזו יכולה לחלץ עבורנו תובנות חדשות?
הנה שתי דוגמאות:

על החיים ועל המוות
לאחר האכילה מעץ הדעת, מגורש האדם לצמיתות מגן העדן: "…וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם… וַיְגָרֶשׁ אֶת-הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים". כאן מסתיימת הפרשיה, וכמוה גם הפרק (בראשית ג'). הפרשיה הבאה (בראשית ד') כבר מתחילה נושא חדש – תחילת משפחת האדם: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ, וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן, וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת-יְהוָה. וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת-אָחִיו, אֶת-הָבֶל…".
אך האמנם מדובר בשני נושאים נפרדים?

הפרשיה הקודמת, לפני הגירוש מגן עדן, עוסקת בעונשו של אדם: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה, כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל-חָי". במבט ראשון, תגובתו של אדם נראית לגמרי לא שייכת. אך אם נתייחס לסיפור כאל סימבוליקה לנפש האדם, הרי שיש כאן תובנה פסיכולוגית עמוקה: דווקא ההבנה כי לא יחיה לנצח היא שמעוררת באדם את הצורך להמשיך את קיומו בעולם באופן אחר – ע"י הולדת ילדים. ואז לראשונה הוא רואה באשה לא רק בת זוג מינית (ודָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד) אלא אֵם פוטנציאלית לילדיו.
והרי אותו רעיון בדיוק מובע ברצף של  שתי הפרשיות שאיתן פתחנו:  חסימת הדרך לעץ החיים, המסמלת את תפיסת המוות, שבסוף פרק ג', היא-היא שמובילה להולדת קין והבל הפותחת את פרק ד'! רק אם נקרא את שתי הפרשיות ברצף, ישוב ויתגלה לנו אותו עומק פסיכולוגי שהובע בפרשיה הקודמת.

לפי הצעת חלוקה זו, חיתוך הפרשיות צריך היה להיות באמצע פסוק ב', לאחר מעשה ההולדה, כך שהוא ישתייך עדיין לאובדן גן העדן, ואילו הפרשיה החדשה תיפתח עם סיפור קין והבל כאשר הם כבר אנשים בוגרים – וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה… וַיָּקָם קַיִן אֶל-הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ.
———————————————————————————————-
נפילה ותפילה
כאשר אברהם מגיע לגרר (בראשית כ') הוא מציג את שרה אשתו כאחותו, וככזו היא נלקחת לארמונו של אבימלך, מלך גרר. אבימלך ניצל ממוות לאחר שאלוהים מתגלה אליו בחלום הלילה ומונע ממנו לחטוא באשת-איש. הפרשה – והפרק – מסתיימים בהסרת העקרות הזמנית שהוטלה כעונש אלוהי על בית אבימלך: וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. כִּי-עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, עַל-דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם.
בפרשיה/פרק הבאים מתחיל עניין חדש, לכאורה – הגשמת ההבטחה לאברהם: "וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים".

כמה בעיות עולות מהסיפור: מבחינת התוכן – לא ברור מדוע אברהם נהג כפי שנהג. מבחינת המסר –  נעדרת כאן אמירה ברורה האם זהו מעשה חיובי או שלילי. ומבחינה לשונית – יש כפילות בפסוק "וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר".
רש"י, על בסיס סמיכות הפרשיות, דן את אברהם לכף זכות: "ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה". כלומר – בזכות תפילתו של אברהם עבור נשות אבימלך, התגשמה משאלתו-שלו לפרי-בטן.

אך חלוקה אחרת של הפסוקים יכולה להניב נקודת מבט שונה, ועל הדרך גם לפתור את בעיית הכפילות בפסוק. על פי החלוקה האפשרית שאני מציעה, חלקו הראשון של הפסוק אינו אלא סיום הפרשיה הקודמת, ואילו חלקו השני הוא הפתיחה לפרשיה הבאה:
וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת-אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. כִּי-עָצֹר עָצַר יְהוָה בְּעַד כָּל-רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ, עַל-דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם, וַיהוָה פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר.

וַיַּעַשׂ יְהוָה לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים.

חלוקה זו מספקת את העמדה השיפוטית שחסרה בנוסח הקיים, ובניגוד לגישה המפרגנת של רש"י, היא על דרך השלילה: אינך יכול לצפות לתיקון עבורך לפני שתתקן את מה שאתה-עצמך קלקלת. ההבטחה האלוהית העומדת לצידך אינה מכשירה התנהגות לא-מוסרית, והיא תתגשם רק לאחר הסרת המכשול. פקידתה של שרה היא סיומו של תהליך הריפוי של בית אבימלך! רק לאחר מכן תתחיל פרשיה חדשה, העוסקת בהולדתו הפלאית של יצחק ובצל שהיא מטילה על הבן הקודם, ישמעאל.

***************************************************************************

לכל חלוקה, אם כן, יש משמעות. לא רק למילים עצמן יש כוח הבעה, אלא גם למרווחים שביניהן, וכל שינוי בהם יכול לגלות לנו פנים חדשות. או בלשונו של אבידן:

זְכוּת חַדְפַּעֲמִית אוֹ רַבְפַּעֲמִית
אוֹ אֲרָעִית
שֶל מִתּוּחַ-מַרְפְּקִים בְּמְִרוָחִים מְסֻיָּמִים שֶבֵּין מִלִּים לְבֵין
עַצְמָן

מודעות פרסומת