היא יושבה לחלון וסורקה שערה 
בעיניכם היא פרוצה ובעיני היא ברה 
מר לי מר, ליבי היום עלי רע 
אם רחלה איננה 
אני אנה בא 
ח.נ. ביאליק, "היא יושבה לחלון"

התאהב בפרוצה? ביאליק שלנו?! אז זהו, שלא בדיוק. "הפרוצה" שלו היא לא זונה, כפי שהיינו עלולים לחשוב, אלא כפי שמשתמע מהשיר, כינוי גנאי למי שמעזה להחצין את נשיותה ולהסתרק דווקא מול החלון. זאת לעומת ה"ברה", הטהורה והנקיה.
ביאליק ממש לא היה הראשון שהשתמש במינוח הזה כלפי מי שלא מצניעה את עצמה מגברים. הנה סוגיה במסכת כתובות בגמרא שדנה בשאלה האם אלמנה שלא מיהרה לתבוע את מזונותיה מן היורשים אלא "שהתה (חיכתה) שתיים ושלוש שנים" נחשבת כמי שויתרה עליהם. הביטוי "שתיים ושלוש שנים" קשה למתדיינים בגלל חוסר הבהירות שבו: האם ניתן להניח ויתור כבר אחרי שנתיים, או רק אחרי שלוש? והתשובה שניתנת היא: "כאן בפרוצה כאן בצנועה". ושוב, לא מדובר בזונה. הפרוצה של הגמרא היא אשה שיש בה די עוז רוח כדי להתייצב מול בית הדין הגברי ולדרוש את זכויותיה. אחת כזאת, אם לא עשתה זאת תוך שנתיים – סימן שויתרה על הכסף. הצנועה, לעומתה, היא מי שמתביישת לנהל דיון עם גברים, ולכן צריך להתחשב בה ולתת לה יותר זמן. מסקנה: יותר משהתואר הזה מעיד על האשה, הוא מלמד על הנורמות החברתיות של תקופתה. פרוצה, ממש כמו אחותה המילולית "מופקרת",  היא מי שמפרה את כללי הצניעות המקובלים.

מי שפרץ לו
שתי המילים האלו מעניינות מבחינה לשונית, משום שזו אחת הדוגמאות המאלפות לאופן שבו מוסכמות חברתיות מעצבות את השפה.

ראשית, שתיהן במקורן מתארות פגיעה בחפץ – חומה שנפרצה או רכוש שבעליו הפקירו אותו. שנית, כדאי לשים לב לטוויסט הדקדוקי שהן עושות במעבר מחפץ לאשה. במקור זוהי צורת הסביל, משהו שלילי שנעשה לחפץ – פרצו אותו, הפקירו אותו. לעומת זאת, כאשר אותו שם תואר נסב על האשה, הוא הופך לאקטיבי – משהו שהיא עצמה גרמה לו! טוויסט מעין זה לא קיים בשום תואר אחר בשפה העברית. זה לא מקרי. הנחת היסוד המובלעת בכינויים אלו היא התפיסה שאשה שנפגעת "הביאה את זה על עצמה" בגלל התנהגות לא צנועה. מי שאינה שומרת על תומתה המינית הריהי כרכוש נטוש או כעיר שחומתה נפרצה, וכל החפץ יכול לבוא ולקחת. השקפה זו רווחת עד ימינו אלה, והיא מהדהדת בכל סוגי הטקסטים, החל מדיונים משפטיים כבדי ראש וכלה בפזמונים קלילים דוגמת "אל תעברי לבד ילדה ברחוב".

מגילת העצמאות
נדמה שרק לאחרונה מתחילים קולות הנגד לתפוס תאוצה. דווקא משום כך, מפתיע לשמוע קול אחר עולה ובוקע מן העבר הרחוק. זהו קולה של מגילת שיר השירים. בכלל, מגילה זו יוצאת דופן בתנ"ך מבחינת תכניה המוקדשים לאהבה ולחשק, החל מ"ישָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" בפרק הראשון, ועד "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ" בפרק האחרון. ולא רק בתכנו שיר השירים יוצא דופן, אלא גם בקול שהוא נותן לאשה ובתפיסה השוויונית שאין דומה לה בתנ"ך כולו. הגבר מחמיא לה הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים, והיא משיבה הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים; היא עבורו כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, והוא לה כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר; היא מזמינה אותו ליהנות ממנעמי גופה – יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו, והוא נענה בשמחה: בּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה, אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי.  היש מילות אהבה מתוקות מאלה?

אִם-חוֹמָה הִיא
אבל בעל שיר השירים עושה יותר מזה: הוא מעז להתעמת עם התפיסה המקובלת לגבי אשה "מקולקלת". את התפיסה הזאת מייצגים אחֵי הנערה, שמנסים כל העת להגביל את צעדיה כדי לשמור על כבוד המשפחה. אמנם המילים המפורשות 'פרוצה' או 'מופקרת' לא מופיעות במגילה (וגם לא בתנ"ך כולו). אך הטקסט המושמע מפי האחים שב ומדגיש את מעמד האשה כרכוש שיש לשמור עליו, ואת דימוי החומה – בצורה או פרוצה – כמייצגת את צניעותה. מנגד מביאה המגילה את מילות ההתרסה של הנערה, וליבו של הקורא יוצא דווקא אליה. הנה בפרק הראשון היא מספרת כיצד הענישו אותה בעבודות שמירה במטרה לפגום ביופיה: אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים. מחלקו השני של הפסוק מסתבר שזה לא עזר: כַּרְמִי שֶׁלִּי לֹא נָטָרְתִּי! משגרת הנערה עקיצה הרומזת לאוצרותיה הגופניים הגנוזים, ואין לדעת אם היא אומרת זאת בבושה או בהתרסה. מה שברור הוא ששליחתה מהבית רק הביאה לתוצאות הפוכות וגרמה לה להתחבר עוד יותר לגברים (צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּרְעִי אֶת-גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים). לכן בפרק האחרון האחים מחשבים מסלול מחדש: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ; מַה-נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר-בָּהּ? אִם-חוֹמָה הִיא- נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף; וְאִם-דֶּלֶת הִיא – נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז". ובמילים פשוטות: אחותנו המתבגרת, או-טו-טו יתחילו להתעניין בך, ומכיוון שאי אפשר לסמוך עלייך, אנחנו ניקח את העניינים לידיים. אם תתנהגי כמו שצריך ותהיי סגורה ומבוצרת ("חוֹמָה") – נעניק לך מתנות ותכשיטים ("טִירַת כָּסֶף"). אך אם תהיי פרוצה כמו דלת שכל אחד יכול להיכנס בה – אנחנו כבר נדאג לסגור עלייך.

שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת
יותר מזה: אם יש חומה, ישנם גם "שומרי החומות", המתפקדים כשומרי הסדר הציבורי. והנה דווקא הם מכתימים את המגילה, שכולה יופי, במעשה מיני אלים. האירוע הזה מגיע בשיאו של תיאור המעמיד לעיני הקורא בצורה מוחשית, תיאטרלית אפילו, את ייסורי התשוקה של הנערה אל האהוב החמקמק, ולפתע מקבל טוויסט אלים:

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר;
קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי–
שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. 
פָּשַׁטְתִּי אֶת-כֻּתָּנְתִּי–אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.
דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. 
קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל.
פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר,
נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ–בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי
מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי, פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי,
שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת".
(שה"ש ה' 2-7)

מה בדיוק קרה שם, ולמה?
כדי לענות על כך צריך לחזור אל סצנה דומה, המופיעה שני פרקים קודם לכן:

עַל-מִשְׁכָּבִי בַּלֵּילוֹת בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי;
בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת
אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי;
בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו.
מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים, בָּעִיר:  אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי – רְאִיתֶם?
כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי
(שה"ש ג' 1-3)

בין אם מדובר בחלום בהקיץ ובין אם בהתרחשות ממשית, הנערה מתארת שני מפגשים עם שומרי העיר. מהראשון עוד הצליחה להינצל, גם אם בקושי ("כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם"), אך בשני הוכתה קשות, וכפי הנרמז אף עברה תקיפה מינית. הפסוק המספר על כך הוא דוגמה מדהימה לסוד הצמצום של הכתיבה המקראית: "מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי, פְצָעוּנִי, נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי". דיווח יבש לכאורה, ובו עשר מילים בלבד, אך הוא מצליח להקים לנגד עיניך את ההתרחשות כולה, כשרצף הפעלים הרודפים זה אחרי זה (מְצָאֻנִי- הִכּוּנִי-פְצָעוּנִי) מעיד על ה'אקשן'. ומעל הכל מתנשא ה"נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי". לא הסרה רגעית לצורך בדיקת זהות כפי שאולי התחייב מתפקידם, אלא 'נשאו מעלי',  פועל שמבטא לקיחה והרחקה מחוץ להישג ידה, מותיר אותה חשופה לחסדי רודפיה. ניתן ממש לדמיין את הבהלה של הנערה כשהיא מוצאת את עצמה פעם נוספת מול השומרים, מנסה לחמוק כמו קודם, אך הם מהירים וחזקים ממנה. וכבר הם מתנפלים עליה ותולשים ממנה בכוח את הרדיד שעטף אותה והקנה לה תחושת ביטחון מדומה. וכשהסצינה הזאת מול עיני הקורא, עם כל האימה וההשפלה שבה, הוא כבר משלים בדמיונו את מה שלא נאמר במפורש.

הפסוק נחתם בקריאת הזעזוע של הנערה מזהותם של התוקפים: "שומרי החומות!". הפגיעה מגיעה דווקא ממי שאמורים לספק הגנה וביטחון. ובזכרונו של הקורא עולה הפסוק "עַל-חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים–כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלַּיְלָה תָּמִיד לֹא יֶחֱשׁוּ" (ישעיהו סג 6), ומעצים את תחושת הבגידה. כמה גדול הפער בין השומרים המטאפוריים של ישעיהו לבין השומרים בשר ודם של שיר השירים!

מי ישמור על השומרים?
ראוי להתעכב כאן רגע על הביטוי "שומרי החומות". הוא מבטא לא רק הגנה פיזית אלא גם התבצרות ושמירה על הקיים מבחינת נורמות חברתיות. מסתבר שמשמרות צניעות אינן המצאה חדשה. גם בתקופות עתיקות היו כאלה שבשם השמירה על ערכי החברה הרשו לעצמם ללמד לקח את מי שלא ציית להם. למשל – נשים שמסתובבות לבד בלילה. גם הנערה מכירה את הכללים, ומכאן ההבדל בין שני המפגשים: בראשון היציאה מתרחשת לאחר מחשבה ותכנון מוקדם: "אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת, אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי". הנערה מודעת לסכנה ועל כן ניתן לשער שהיא מתכוננת ומתלבשת באופן שאינו בולט,  ובכסות זו אכן מספיקה להסתובב בשווקים וברחובות לפני שהיא מעוררת את חשדם של השומרים.
הפעם השניה שונה בתכלית: נדמה לה שאהובה מתדפק על דלתה, וכדי לא להחמיץ אותו היא יוצאת בבהילות, לבושה למחצה (פָּשַׁטְתִּי אֶת-כֻּתָּנְתִּי–אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה), כשרק רדיד דק עוטף את גופה  ושום כסות אינה חוצצת בינה לבין הסכנות בחוץ. יתרה מזאת-  עצם העובדה שהיא נתפסת משוטטת כבר פעם שניה הופכת אותה בעיני השומרים לאשה מופקרת, תרתי משמע.

היה לי חבר, היה לי אח
כשבראשנו מהדהד מוטיב החומה כמייצג את השמירה על צניעות האשה, אנו מגיעים אל פרק ח', החותם את המגילה. הפרק מתחיל בפנטזיה של האשה על הדרך שבה היא כן יכולה להתראות עם אהובה בחוצות, בלי להסתכן: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי; אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא-יָבֻזוּ לִי. האמנם יחסי אחאות הם מודל לאהבה? לא עם אחים כמו שלה, כפי שכבר ראינו. גם הם, ממש כמו שומרי החומות, מייצגים את החברה הגברית העסוקה בשמירה על תומתה של הנערה המאוהבת, החל מהפרק הראשון בו הם מענישים אותה בשמירה על הכרמים ועד הפרק האחרון בו הם מבקשים "לבנות טירת כסף" על חומת צניעותה.
כמענה להם מציגה המגילה את מילותיה האמיצות של הנערה עצמה: "אֲנִי חוֹמָה, וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת; אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם". אחים שלי, אני לא פרוצה ולא מופקרת, ולמעשה גם לא "אחות קטנה" טעונת הגנה. אני יודעת לדאוג לעצמי ולנהל בעצמי את יחסיי עם בן זוגי, ולעשות זאת בדרכי שלום.

מגילת שיר השירים, אם כן, מציעה קריאה חתרנית, החושפת את האלימות והצביעות דווקא מצד אלו המתיימרים להגן על חומות המוסר. בד-בבד, היא מציגה אפשרות של דו-שיח שוויוני ואוהב בין אשה לגבר. ואולי אחרי כמעט שלושת אלפים שנה, נצליח גם אנחנו, דוברי העברית המודרנית, ליצור שפה אחרת לשיח שבין המינים.