רשומה בשני חלקים

מי לא מכיר את זן השאלות החביב על חידוני טריוויה, שבהן התשובה כאילו נמצאת כבר בגוף השאלה אבל לא באמת, כמו: כמה זמן ארכה מלחמת מאה השנים (116 שנים) או מה מוצאו של התרנגול הודו (אמריקה). שאלות אלו מדגימות את נטייתם של ביטויים לשוניים להתקבע בתודעה ולהנציח את עצמם, גם אם אינם תואמים בדיוק למציאות.
'קבעונות' דומים ניתן למצוא גם בכמה מהסיפורים המכוננים שלנו, ובהם תעסוק רשומה זו, על שני חלקיה. בהתאם לכללי הז'אנר, נשאל שתי שאלות שהתשובה עליהן לכאורה נמצאת בגוף השאלה:
* מה היו משתתפי 'חטא המרגלים'?
* לאן שבו ב'שיבת ציון'?

אבל התשובות, כפי שיתגלה בהמשך, מורכבות קצת יותר מכפי שנראה במבט ראשון.

חלק א': למי קראת "מרגל"?


הסיפור המכונה "חטא המרגלים" (במדבר יג-יד), מספר על שליחת 12 נציגים נכבדים – אחד מכל שבט, ומשימתם –"לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן… וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ" ואף להביא איתם מפרי הארץ. ואכן, לפי התיאור, השליחים מסתובבים לאורכה ולרוחבה של כנען במשך 40 יום, וכהמחשה לכך שהארץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ כמובטח, הם מצטיידים באשכול ענבים אחד שהוא כה כבד עד שנדרשים שני אנשים כדי לסחוב אותו. הדבר מרשים אותם עד כדי כך ש"לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר-כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אבל – לצד הדבש יש גם עוקץ: "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם". גם עוצמה אנושית, גם עוצמה עירונית, והמפחיד מכל – הענקים שיושבים בארץ, שלעומתם נראים השליחים כחגבים. החלק הזה בדיווח, כפי שיסתבר מייד, נתפס כדברי כפירה בהבטחה האלוהית. זהו החטא שבגללו נידונים בני ישראל לנדוד במדבר 40 שנה – "יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה", ורק הדור הבא יזכה להיכנס לארץ.
רגע, לא חסר לנו משהו? מה נעדר מכל הסיפור הציורי הזה? נכון, התואר "מרגלים"! יותר מזה – בכל הסיפור לא נכלל הפועל ר.ג.ל אפילו פעם אחת ויחידה. כל מה שהתבקשו הנציגים לעשות הוא לתור את הארץ, ופועל זה שזור לאורך כל הסיפור לא פחות מ-12 פעמים.

מה ההבדל בין "לרגל" ו"לתור"?
פעולת ריגול, כפי שמשתמע מכל מופעיה במקרא ובמשמעות שנשמרה עד ימינו, היא איסוף מידע ממוקד, שכרוך בהסוואה או הסתתרות, לצורך השתלטות עוינת. כך יוסף חוזר ומאשים את אחיו באשמת שווא "מְרַגְּלִים אַתֶּם", ומסביר את מטרת פעולת הריגול – "לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ", (בראשית מ"ב), כלומר לגלות דברים מוסתרים שלא נועדו לראייה. כך מרגלי יהושע ביריחו מוגדרים כ-"שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ" (יהושע ב 1); וכך משלחת התנחומים ששולח  דוד למלך עמון, הנחשדת בהסוואת כוונותיה – "הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקֹר אֶת הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהׇפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו אֵלֶיך" (שמ"ב י 10) .

לתור, לעומת זאת, היא פעולה שאינה צבאית ואף פחות ממוקדת מטרה, אלא היא מביעה סוג של התבוננות והתרשמות כללית ומציאת דברים המושכים את הלב, למשל:  "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" (במדבר טו 39);  "אַנְשֵׁי הַתָּרִים וּמִסְחַר הָרֹכְלִים" (מל"א י 15); "לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחׇכְמָה" (קהלת א 13) ועוד. גם פועל זה קיים למעשה עד ימינו, כפי שמתבטא במונח המודרני "תייר".
מהשימוש של הסיפור דווקא בפועל זה משתמע שהשליחים היו פחות כוח צבאי ויותר סוג של משלחת חקר. ואכן, כך עולה גם מתוכן הסיפור: ראשית, האנשים היוצאים אינם חיילים אלא נכבדי השבטים. שנית, נראה כי הם נעים בארץ בגלוי, ואינם מסתתרים, כפי שעולה מפגישתם עם הענקים – וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם (כלומר, הענקים ראו אותם). ושלישית – המידע שהם מתבקשים להביא אינו רק צבאי אלא גם כולל הערכה לגבי תנובת הארץ. יתרה מזאת –  אין כל התייחסות לאיתור נקודות תורפה שיסייעו לכיבוש.

באופן דומה הם מתוארים גם באזכור הקצר לאותו חטא המופיע לקראת סוף ספר במדבר, ערב הכניסה לארץ. שבטי גד וראובן עם עדרי הצאן הגדולים שלהם מבקשים להישאר להתיישב בעבר הירדן. משה רואה בכך מופע חוזר של תבוסתנות ומגיב בכעס:  "כֹּה עָשׂוּ  אֲבֹתֵיכֶם, בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ, לִרְאוֹת אֶת-הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד-נַחַל אֶשְׁכּוֹל, וַיִּרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וַיָּנִיאו אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–לְבִלְתִּי-בֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַן לָהֶם ה' ". שוב, לא ריגול, אלא "ראיית" הארץ.

נראה לי די ברור, אם כן, שמדובר במעין מקבילה קדומה למשלחות של קולומבוס או של המתיישבים האמריקאים הראשונים – חיל חלוץ שנועד לבדוק היתכנות, סיכונים וסיכויים של התיישבות במקום חדש.

אז איך התקבע "חטא המרגלים" בזכרון ההסטורי הלאומי?
סיפורי התנ"ך, יש לזכור, לא נוצקו כמקשה אחת, אלא הם משמרים זכרונות עתיקים של אירועים שונים. סיפורים אלו הועברו בעל פה מדור לדור, חלקם עברו עריכות ועריכות-משנה, עד שבשלב מסוים נאספו ונערכו ליצירה רצופה אחת, שמעניקה להם משמעות וכוונה. אולם במקרים רבים היא משמרת גירסאות שונות של אותו סיפור, וההבדלים ביניהן הם-הם המקומות המסקרנים. כך גם במקרה שלנו. לצד הסיפור בספר במדבר, מופיעה גירסה נוספת בספר דברים, ובה, סוף סוף, מופיע הריגול הנעלם. איך ולמה זה קרה? האם ניתן לעשות "הנדוס לאחור" ולנסות  לשער מה היה הסיפור המקורי?

הסיפור הקדום: ענקים ואשכול פלאים
היסוד הקדום, כך אני משערת, הוא סיפור אודות תריסר נועזים שיצאו אי-אז לחפש מקום להתיישבות קבע לעם הנוודים המשוטט במדבר, וההרפתקאות שקרו להם בדרך. אפשר ממש לדמיין איך מסופר הסיפור שוב ושוב, כשהתבניות המאפיינות את הסיפור העממי נמזגות לתוכו והופכות להיות חלק אינטגרלי ממנו. כאלו הם ארבעים ימי המסע – המספר הטיפולוגי החביב על המקרא לציון תקופת זמן ממושכת, השימוש המרובה בשאלות כטקטיקה סיפורית –  "הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה? הַמְעַט הוּא אִם-רָב? וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ –  הֲטוֹבָה הִוא אִם-רָעָה? וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים? וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה? הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן?", וההפרזות הציוריות הלוכדות את לב השומע – היו שם תושבי ענק! אנחנו היינו קטנטנים כחגבים לעומתם! אשכול הענבים היה בגודל מפלצתי! (גוליבר בארץ הענקים, מישהו?)

הסיפור המעובד: מרגלים וכובשים
כאמור, הסיפור מופיע פעם נוספת בתחילת ספר דברים, אך כמה הוא שונה! ראשית, הוא קצר ותמציתי בהרבה – 12 פסוקים בלבד לסיפור כולו, במקום  פרק שלם לחטא ועוד אחד לעונש בספר במדבר. שנית – נעלמו ממנו כל האמצעים הרטוריים והתיאורים הפנטסטיים שהקנו לו את קסמו ותרמו מן הסתם לפופולאריות שלו: אין שאלות מנחות, אין 40 יום ואין אשכול פלאי. ונחל אשכול? הוא אמנם מופיע כנקודת ציון גיאוגרפית, אך בלא כל הסבר לשמו, שבסיפור המקורי נקרא על שם אשכול הענבים.

ספר דברים הוא שכתוב של תולדות העם. בניגוד לארבעת ספרי התורה האחרים, הוא כתוב כרצף אחד המושם בפי משה. בנקודות רבות הוא מתפלמס עם המקורות שקדמו לו, ועושה זאת באמצעות כתיבה מחדש של הסיפור בהתאם לתפיסותיו-הוא.
שאלת זמנו המדויק, זהות כותביו והאידיאולוגיה שלו מפרנסות מחקר ענֵף, אך לדעת מרבית החוקרים יסודותיו נוצקו בשלהי בית ראשון. מבין המאפיינים המיוחדים לו, שניים חשובים לענייננו. הראשון הוא הסגנון: ספר דברים הוא למעשה נאום דידקטי, שעבורו סיפורי העבר אינם עומדים בפני עצמם אלא הם כלי להעברת המסר החינוכי: תעשו טוב – יהיה טוב, תעשו רע – אלוהים יביא עליכם קטסטרופה. ברוח זו נעלמו מהסיפור כל האלמנטים הקישוטיים שכוחם יפה להעצמת הסיפור בעל פה, אך מהווים הסחת דעת מיותרת בנאום שחותר לשורה התחתונה. המרכיב השני קשור לתפיסה הדתית, החדשנית לזמנה: אלוהים של ספר דברים אינו אל מיתולוגי דמוי-אדם המעורב באופן פעיל בנעשה עלי-אדמות, אלא ישות מופשטת שמקום מושבה בשמיים. בהתאם, העיבוד שעושה ספר דברים לסיפורים הקדומים מעקר מהם את האלמנטים המיתולוגיים והפנטסטיים. הטיפול שלו בענקים, הכלולים בסיפור המקורי, הוא דוגמה מצויינת: אי-אפשר להעלים אותם לגמרי, אבל אפשר להפחית מהרושם המיתולוגי שלהם ולנרמל את הופעתם. זאת עושה הפרק הבא, שלכאורה אינו קשור לסיפור. הפרק מונה כל מיני עמים אקזוטיים שהתקיימו באיזור בעבר כמו האֵמִים והַחֹרִים, ומציין שהענקים היו נפוצים בהם, כך שהקורא מבין לבד שזה לא ביג דיל.
תפיסת אלוהות זו גם משנה את היחס למעורבותו של אלוהים במלחמות ישראל. לא עוד "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" כמו בסיפור חציית ים סוף בספר שמות, אלא השתתפות אקטיבית של העם במלחמה, כשאלוהים ב'מסייעת'. ואם השתתפות אקטיבית, הרי שהיא צריכה לכלול את כל מרכיביו של מבצע צבאי מתוכנן היטב. וכך הופכת את משימת המשלחת מתצפית חקר כללית למשימה ממוקדת מטרה, שייעודה כיבוש:  "נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" – משימות שאינן מופיעות בסיפור המקורי. בהתאם, מתחלפת גם ההגדרה המילולית  –  "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ הָהָרָה וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיְרַגְּלוּ אֹתָהּ" – רק כאן משתנה הפועל ל-ר.ג.ל!

אזכור נוסף, קצר אף יותר, בן פסוק אחד בלבד, מופיע בספר יהושע – הספר שממשיך ומעצים את המגמה של ספר דברים ומוקדש כל-כולו לכיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים. מטבע הדברים, מרגלים תופסים בו מקום של כבוד: המרגלים המפורסמים שהסתתרו אצל רחב הזונה לפני כיבוש יריחו והמרגלים שפעלו לקראת כיבוש העי. אין פלא, אם כן, שגם כאן מתוארת המשימה כריגול, במשפט המושם בפי יהושע לעת זקנתו: בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ.

זה שכותב וזה שקורא
מסקנה: הפטנט של בחירת מילים בהתאם לאג'נדה של הכותב הוא לא דבר חדש. כבר בימי התנ"ך הכירו אותו. ואפשר גם לומר להיפך – בחירת המילים יכולה ללמד על השקפותיו של המחבר, כפי שראינו במקרה זה.
אבל זה רק חלק מהתמונה. כי לצד בחירת המילים של הכותב  נכנס מנגנון הקליטה והעיבוד של הקורא. כפי שיודע כל מי שעוסק בשיווק ומיתוג, ככל שצירוף מילים קליט ומעורר רגשית יותר, יש לו סיכוי טוב יותר להיחרת בתודעת השומעים ולקבל חיים משל עצמו. אין פלא, אם כן, שבסופו של דבר נשארנו עם "חטא המרגלים". תארו לעצמכם שבמקומו היינו לומדים על "חטא התיירים"…

בחלק הבא שיפורסם בקרוב: איך הפכה דווקא "ציון" לסמל ההתחדשות הלאומית?

בתמונה: הפסל של אילן אורבוך, במוזיאון הפתוח בתפן