עניינה של רשומה זו על שני חלקיה הוא לנסות להתחקות אחר נסיבות היווצרותם של מונחים שהתקבעו בכמה מהסיפורים המכוננים שלנו. והפעם –

לאן שבו בשיבת ציון?

גליל כורש" (539 לפנה"ס): רשימת העמים שהורשו לחזור לארצם ולבנות את מקדשיהם.

**********************************************************************************

מעטות הן המילים הנושאות על גבן מטען תיאולוגי, היסטורי וסימבולי כמו המילה "ציון". היא שזורה בתולדות העם וביצירה הספרותית שלו לאורך הדורות – נבואות ומזמורים, תפילות ופיוטים. אנו כל כך רגילים לזיהוי שלה עם הכיסופים לארץ, עד שנראה לנו ברור מאליו שההתעוררות הלאומית של העם היהודי בעת החדשה תוכתר בשם "ציונות".
אך אם נתעמק בגלגוליה, נגלה שהדברים אינם כה פשוטים.

מי את, ציון?
"ציון" מתחילה את חייה הספרותיים בתנ"ך, כשדוד בוחר להקים בה את בירת ממלכתו:  "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד" (שמ"ב ה 7). מכאן ואילך היא משמשת בעיקר כמילה מקבילה או נרדפת לעיר ירושלים. למשל בפסוקים הידועים "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם" (ישעיהו ב 3) או "שַׁבְּחִי יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶת יְהֹוָה הַלְלִי אֱלֹהַיִךְ צִיּוֹן" (תהלים קמ"ז 17). כיצד, אם כן, היא הפכה ממושג קונקרטי המעוגן במקום ובזמן –  לסמל על-זמני לערגה וגעגועים של העם לארצו?

לקרוא את ההמשך »