לפני כמה שנים, כשבית הכנסת השכונתי שבו הייתי מתפללת בימים הנוראים הלך והתחרד, חיפשתי חלופה שתדבר אליי. בסופו של דבר גיליתי מניין ספרדי קטנטן ומאיר פנים, עם פיוטים של שמחה ורוממות רוח שלא היו מוכרים לי.  
בעיקר אהבתי את הברכה שבה נחתמת תפילת נעילה בנוסח ספרד:
וְהַצְלִיחֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ בְכָל לִמּוּדֵנוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ וְעִסְקֵנוּ.
וְיִהְיֶה בֵיתֵנוּ מָלֵא בִּרְכַּת ה', וְנִשְׂבַּע לֶחֶם וְנִהְיֶה טובִים, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצון.

וְנִשְׂבַּע לֶחֶם וְנִהְיֶה טובִים – איזה משפט יפה לסיים בו את תפילת יום כיפור!
בימים הבאים הוא המשיך להדהד בי, אבל ככל שחשבתי עליו יותר, כך זה פחות הסתדר לי. משהו בחיבור המחוספס בין הבקשה הגשמית לפרנסה לבין השאיפה הרוחנית להיות טובים – נראה לא מתאים. מעבר לכך, למרות שכאמור לא הכרתי את התפילה, המשפט הספציפי הזה צלצל לי מוכר. וכמה הייתי מופתעת כשגיליתי מאיפה! דפדוף מקוון בתנ"ך איתר לי את המקום המדוייק – המילים לקוחות מתוך פרק מ"ד בירמיהו. זה כשלעצמו לא מפתיע, כמובן. פסוקים מכוננים – מהתנ"ך בכלל ומהנביאים בפרט – הם הציר שסביבו נארגו כמה מהתפילות המרכזיות שלנו, כמו קריאת שמע או ה"קדוּשה". מה שמאוד יוצא דופן הוא הקונטקסט שבו נאמר הפסוק.

כדי להבין את חריגותו, נתבונן קודם בתפילות שהזכרתי: הפסוק המרכזי של קריאת שמע  – שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד – נאמר ע"י משה כחלק מהנאום לעם לפני הכניסה לארץ. שני הפסוקים המרכזיים שסביבם בנויה תפילת ה"קדוּשה" באים מחזיונות ההתגלות של הנביאים: ”קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת, מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" מהקדשת ישעיהו, ו”בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ" מחזון המרכבה של יחזקאל.
הציטוט מירמיהו מ"ד, לעומת זאת, נאמר בהקשר אחר לגמרי.

אחד אלוהינו vs "צבא השמים"
פרק מ"ד בירמיהו, שממנו לקוח הפסוק, נעוץ במציאות שלאחר חורבן בית ראשון והמשבר האמוני הקשה בעקבותיו. הפרק מתאר ויכוח בין הגולים במצריים לבין הנביא ירמיהו בשאלה מה גרם לחורבן – האם הפולחנים האליליים שקיים העם ביהודה, כטענת הנביא, או דווקא העובדה שנאלצו להפסיק אותם, כדעת הגולים.

כדי להבין את מהות הויכוח, חשוב להכיר את הרקע התיאולוגי שלו. אנחנו רגילים לחשוב על היהדות כעל דת מונותיאיסטית, אבל התוכחות השזורות לכל אורכו של התנ"ך נגד עבודת אלוהים אחרים, כמו גם הסיפורים על תקופת המלכים, מעידים שבעם ישראל נהגו פולחנים לאלים נוספים, למשל: "וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל-מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שְנַיִם עֲגָלִים, וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל" (מל"ב יז 16). "צבא השמים" המוזכר בפסוק הוא שֵם כולל לאלוהויות שנקשרו בכוחות טבע שמיימיים כמו שמש, ירח וסערה, אשר רווחו בכל רחבי המזרח הקדום וחלחלו גם למרחב הישראלי.

כל זה נקטע באחת עם הרפורמה הדתית שחולל המלך יאשיהו בשנת 622 לפנה"ס, אשר נועדה למסד עבודת אל אחד – אלוהי ישראל, במקום אחד – המקדש בירושלים, ולטהר את כל הארץ מפולחנים אליליים: "…וְהִשְׁבִּית אֶת-הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם; וְאֶת-הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל, לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת, וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם" (שם, כג 5).
אלא שלא כל כך קל לעקור מהלבבות אמונות ומנהגים שהשתרשו במשך מאות שנים. מהכתובים עולה כי עבודת אלוהויות השמיים הוסיפה להתקיים גם אחרי הרפורמה, אם כי כפולחן משפחתי מחוץ לדת הממוסדת:" הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם?  הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים, וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת-הָאֵשׁ, וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם, וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים–לְמַעַן הַכְעִסֵנִי" (ירמיהו ז 17). 'מְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם' המוזכרת בפסוק היא צורה שאינה קיימת בעברית. נראה שבמקור דובר על מַלְכָּת הַשָּׁמַיִם, כלומר השמש, אך הניקוד עבר שינוי בידי הסופרים המאוחרים, כדי להימנע מלכלול בתנ"ך אזכור מפורש של אלילות זרה.

זמן לא רב אחר כך החלה התדרדרותה המהירה של יהודה אל מול האימפריה הבבלית, אשר הובילה בסופו של דבר אל החורבן והגלות בשנת 586 לפנה"ס. ירמיהו והגולים מעניקים לסמיכות אירועים זו פרשנות מנוגדת: הנביא מאשים את העם שהוא ממשיך "לְקַטֵּר לֵאלֹהִים אֲחֵרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", על אף שהפולחנים הזרים, לטענתו, הם שהביאו לחורבן מלכתחילה, כעונש אלוהי. הגולים, לעומת זאת, טוענים בדיוק להיפך – שהאסונות פקדו את העם דווקא בגלל שהפסיקו להקטיר ל"מלכת השמים" כפי שהיה נהוג מדורי דורות. ובלשונם: "כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים, כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם – וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ. וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים  -חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ". (ירמיהו מד 17-18).

הופה! מצאנו את הפסוק שמצטטת ברכת הפרנסה. תודו שלא לזה ציפיתם…
ראשית, מסתבר שבמקורו הוא אינו ייחול לעתיד אלא מבט לעבר. ו' ההיפוך, שמקדימה את הפעלים "נשבע" ו"נהיה", מאפיינת את הדקדוק המקראי והופכת את זמנם מעתיד לעבר – שבענו, היינו.
שנית – אין בו בכלל פנייה לאלוהי ישראל אלא דווקא התרפקות על ימי הזוהר של עבודת האלילים!

מי הזיז את התפילה שלי
תנו לזה רגע לשקוע.
התרוממות הרוח של סוף תפילת נעילה. תיכף תיאמר קריאת "שמע ישראל", לאחריה יכריז כל הקהל שבע פעמים "ה' הוּא הָאֱלֹהִים" – עוד פסוק מכונן מהתנ"ך שנכנס לתפילה ומבטא את בלעדיותו של אלוהי ישראל, ואז תישמע תקיעת השופר החותמת את הצום. ובתוך כל זה – ברכת "ונשבע לחם", שבמקורה ביטאה אמונה עמוקה באלוהות אחרת!

איך ומתי נכנס הפסוק הזה לתפילה? קשה לדעת. נוסח התפילה התגבש לאורך דורות רבים, ולא תמיד ניתן לזהות את השלב שבו נכנס אליה קטע מסויים והפך לקונצנזוס. והאמת היא שזה גם לא כל כך משנה. מה שמעניין כאן הוא האופן שבו אנחנו מאמצים ביטויים לשוניים שיש להם משמעות עכשווית שמדברת אלינו, גם אם בנסיבות היווצרותם הם ביטאו תוכן אחר ואף הפוך בתכלית. רק קריאת הביטוי בהקשרו המלא חושפת בפנינו את כוונתו המקורית.

הנה שתי דוגמאות ידועות יחסית:
מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי: אנו רגילים להשתמש בביטוי זה כדי לומר שאפשר ללמוד מכל אחד. אלא שהמשמעות המקורית של המילה מִכָּל בפסוק זה איננה 'מכולם' אלא יותר מכל. הפסוק המלא אומר "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי" (תהלים קיט 99), כלומר – בגלל שאני מרבה להשיח בתורה, החכמתי יותר מכל מי שלימד אותי.

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ: פסוק שאהוב על מורים כדי לומר שיש לחנך כל ילד לפי מה שמתאים לו. ושוב – אם נקרא את הפסוק המלא נגלה שהוא אומר משהו אחר לגמרי: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב 9). "פי" בהקשר זה הוא במשמעות של פתח, כמו 'פי הבאר', והמשמעות האמיתית של הפסוק היא שיש לתת לנער חינוך והכוונה כבר בתחילת דרכו, כדי שיתמיד באותו כיוון לאורך כל חייו.

מה קרה כאן? בשתי הדוגמאות יש רעיון המובע במילים ספורות, ומילת מפתח (מכל / על-פי) שהיא דו-משמעית. הפסוק במקורו כיוון למשמעות אחת, אבל אנחנו באופן אינטואיטיבי מאמצים דווקא את המשמעות השנייה, שהופכת את המשפט למסר שאנחנו מזדהים איתו.

הכל טוב
המהלך הסמנטי הזה נכון גם לגבי "ונשבע לחם ונהיה טובים". "טוב" במקרא יכול להיות הדבר הנכון והרצוי כמו "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב", וגם שפע חומרי, כמו "אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה… אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ". לאיזו מהמשמעויות מכוונים דברי הגולים?
אין לנו במקרא מופע נוסף של "להיות טוב". זאת לעומת צירופים כמו "לעשות טוב" כביטוי להתנהגות חיובית, או "לראות טוב", במובן של קבלת גמול אלוהי.
ובכל זאת, ניתן להבין את הכוונה, על דרך הניגוד, מתוך המשך דבריהם: "ּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים  – חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ". מכאן שהטוב והרע בפסוק אינם מכוונים למשמעות המוסרית אלא למצב החומרי. במילים "וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים" מתארים הגולים את היותם תחת השפע הכלכלי שהורעף עליהם בזכות המנחות שהקריבו ל'מלכת השמים', בניגוד למצבם לאחר הפסקת הקרבנות. בלשון ימינו ניתן לתרגם זאת ל"היינו בטוב".
אנחנו, לעומת זאת, מכירים את הצירוף "להיות טובים" אך ורק במשמעות המוסרית, כלומר – להיות אדם טוב. וכשמשמעות זו בתודעתנו, היא משתלבת להפליא בתפילות יום כיפור, שבהן אנו מכים על חטאי השנה שחלפה ומקבלים על עצמנו להיות טובים יותר בשנה הבאה. כך מצליח המשפט לזקק עבורנו בארבע מילים בסך הכל את כל מה שאנחנו מייחלים לו בשנה החדשה: גם תקווה לפרנסה טובה – וְנִשְׂבַּע לֶחֶם,  וגם התכוונות להתנהל בדרך הישר – וְנִהְיֶה טובִים.
לעזרתנו בא הדקדוק העברי, שבאמצעות שינוי קטן בניקוד של האות ו' המקדימה את הפעלים "נשבע" ו"נהיה", הופך אותה מ-ו' ההיפוך (וַנִּשְׂבַּע / וַנִּהְיֶה) ל-ו' החיבור (וְנִשְׂבַּע / וְנִהְיֶה), ובכך משנה את המשפט מלשון עבר לאיחול לעתיד.

תפילת האדם
נכון, התפילה בכלל, ותפילות הימים הנוראים בפרט, עשירה בפיוטים מרוממים ונשגבים יותר. אבל אולי דווקא פשטותן של המילים, שלא עברו ליטוש בידי נביא או משורר, אלא נאמרו מעומק ליבם של אנשים במצוקתם, היא שמוצאות הד בלבנו. אין פלא שפסוק זה פופולארי במיוחד: הוא משולב לא רק בתפילה על הפרנסה שנאמרת בכל קהילות עדות המזרח בשיאן של תפילות הימים הנוראים, אלא גם בכתובות מאויירות לקישוט הבית, כפי שמודגם בתמונה בראש הפוסט. וזה, בסופו של דבר, מה שנשאר איתנו, כש"צבא השמיים" נותר הרחק מאחור.