המקרה המוזר של הקרן

בתמונה נראות הקרניים המפורסמות ביותר בעולם, קרניו של משה בפסל של מיכלאנג'לו.
מה פתאום קרניים? התשובה, כידוע, טמונה בפסוק "קָרַן עוֹר פָּנָיו", המופיע שלוש פעמים בסיפור ירידתו של משה מהר סיני עם לוחות הברית (שמות ל"ד).
תרגום התנ"ך ללטינית הפך אותו ל"הִצְמִיחַ קרניים", והפַּסָּל המחיש זאת באמצעות
שתי קרני גדי שמנמנות הבוקעות ממצחו של משה…
כדוברי עברית מודרנית התוצאה הסופית נראית לנו קוריוז משעשע, כי ברור לנו שהפועל קָרַן מבטא סוג כלשהו של קרינת אור, ולא קרן פיזית של בעל חיים.
אך בהתחשב בכך שמתרגמי התנ"ך היו אנשים מלומדים שהתייחסו לטקסט בחרדת קודש, קשה לפטור את הקריאה שלהם כסתם אי-הבנה או חוסר ידע בעברית.
מה, אם כן, הביא אותם לפרשנות הזאת? ומה בכלל הקשר בין קרן החיה לקרן אור, ולמושגים נוספים כמו "קרן קיימת" או "קרן וריבית"?

בעקבות הקרן, נצא ברשומה זו לשוטט בין מילים שנשמעות זהות – אך מבטאות משמעויות שונות, ולפעמים אפילו הפוכות בתכלית, וננסה להבין איך זה קרה.

על קרן וקרינה
הביטויים הקשורים לקרן מלמדים על מנגנון לשוני שאנחנו משתמשים בו באופן כמעט אינטואיטיבי, בלי להתעמק בו יותר מדיי – איפיון והשאלה: אנחנו לוקחים תכונה ספציפית של שם עצם כלשהו, ומחילים אותה על מושג אחר. למשל – "רגלי ההר". לקחנו את התכונה של רגליים כבסיס שנמצא בתחתית הגוף, והחלנו אותו על פני הקרקע.
הבעיה מתחילה כאשר למושג הראשוני יש כמה מאפיינים, וכל אחד מהם מושאל לביטוי נפרד. לדוגמה, פֶּה יכול להפוך גם לכינוי כולל לפתח – פִּי הַבְּאֵר, וגם לכינוי כולל לדיבור – עַל פִּי מֹשֶׁה. כך נוצרים ביטויים שנשמעים אותו הדבר כי הם נולדו מאותו מקור, אבל מבחינת משמעות אין קשר ביניהם.

זהו גם המקרה של הקרן. מנגנון האיפיון והשאילה עושה שימוש בהיבטים שונים שלה. איפיון אחד הוא היותה סמל לכוח ועוצמה של בעל החיים. מכאן ההקבלה בין קרן לכבוד, כפי שמשתקף בביטוי 'קרנו עלתה' (או ירדה). איפיון אחר הוא התכונה שלה כמשהו שבוקע ועולה מנקודה מסויימת, ומכאן הביטוי  קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ, שהן בליטות האבן המתרוממות ועולות מארבע פינות המזבח.
האם איפיון זה יכול לספק הסבר גם לביטוי "קָרַן עוֹר פָּנָיו"? לכאורה כן, כאשר ניתן לומר שבמקרה זה הכוונה לקרניים מטאפוריות – קרני אור, שגם הן בוקעות ומתפשטות מנקודה מסויימת, כלומר שפני משה האירו. יש רק בעיה אחת עם ההסבר הזה:
הצירוף "קרן אור" לא קיים כלל במקרא!
יש לנו בתנ"ך 'קרן' כעצם מוחשי: צומחת בראש החיה (נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו), משמשת ככלי נגינה (קֶרֶן הַיּוֹבֵל) או כאמצעי הכתרה (וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ).
יש גם את משמעויותיה המושאלות, שהן, כאמור, כבוד (וְיָרֵם קֶרֶן מְשִׁיחוֹ) או בליטה (קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ או קֶרֶן בֶּן שָׁמֶן, המתפרשת כמקום גבוה). אבל אף אחד מהמופעים הללו לא מקביל מבחינת משמעות ל"קרן עור פניו".

כבר המפרשים המסורתיים התחבטו בבעיה הזאת. הפתרון נמצא להם בפסוק אחד בחבקוק המקביל בין אור לקרניים – "וְנֹגַהּ כָּאוֹר תִּהְיֶה קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ", ומכאן, לדעת כל המפרשים, שגם קרני משה לא היו אלא קרני אור. אך האם זו בהכרח הפרשנות היחידה המתבקשת? משפט נחרץ אחד של הרשב"ם רומז לסדק בקונצנזוס הפרשני: "והמדמהו ל'קרני ראם קרניו' (דברים ל"ג:י"ז) אינו אלא שוטה".
רשב"ם אמנם דוחה על הסף את ההקבלה לקרני ראם, אבל עצם ההתנגדות שלו מעידה שככל הנראה כן הייתה פרשנות שהבינה את קרינת פני משה כמקבילה לקרן של חיה.

אם כן, קרני משה בתרגום – ובעקבותיו בפסל – אינן טעות מגוחכת כפי שניתן לחשוב במבט ראשון, אלא מהלך פרשני אלטרנטיבי! (במאמר מוסגר ייאמר שפרשנות זו אכן פחות מתאימה להקשר הפסוק, כי הרי הקרינה הייתה של עוֹר פָּנָיו, ולא של ראשו,
אך עדיין, מבחינה לשונית זו אפשרות לגיטימית).

הקרן הקיימת
בלשון חז"ל מופיעה הקרן במשמעות נוספת – הון יסודי נושא רווחים. כך במשנה העוסקת ב'דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא' (ומכאן, אגב, הביטוי "קרן קיימת", אם שאלתם את עצמכם), או המינוח המודרני של קרן וריבית. איך זה קשור לקרן המקראית? אז זהו, שלא.

במקרה זה, מדובר בתופעה הפוכה – לא שתי מילים שיצאו ממקור אחד, אלא שני מקורות מילוליים שונים שלבשו צורה זהה. כך זה קרה: לאורך הדורות באו היהודים במגע עם דוברי שפות אחרות, והשפעתן חלחלה אל העברית. לעיתים חדרו מילים בעלות מצלול דומה משתי שפות שונות ועברו תהליך דומה של "עיברות". כך נוצר מצב של מילים שנשמעות אותו הדבר, אך מבחינת משמעות אין ביניהן שום קשר. קרן במובן של הון מגיעה מהאכדית – qerenu באכדית משמעו ערימה או מצבור. במעבר לעברית קיבלה המילה את הצורה קֶרֶן, שאין לה שום קשר עם קרן של חיה, קרן אור או קרן זווית!

ישנן עוד דוגמאות רבות, אביא רק אחדות:

• המילה אָח מציינת גם קרוב משפחה וגם תנור חימום. אז נכון שקירבה משפחתית יכולה לגרום תחושת חמימות, אבל גם כאן מדובר על שני מקורות לשוניים נפרדים שיצרו מילה זהה – 'אח שלי' מקורו בשפות השמיות, ואילו אח במובן של תנור מגיע מהע'ח המצרי.
  
  
• השורש ח.ר.ר  בשפות השמיות קרוב ל-ח.ל.ל, ומכאן חֹר, וברבים חֹרִים, במשמעות של נקב או גומה, כמו 'הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם' (שמ"א  י"ד יא). בארמית, לעומת זאת, אותו שורש קשור לחופש, ולכן 'חֹרִים' הם בני המעמד החופשי, האצילים. וכך בספר נחמיה מוזכרים מספר פעמים הַחֹרִים והַסְּגָנִים, ובפסח נציין את יציאתנו מעבדות לחרות ואת היותנו בני-חורין.
  
  
• "נהרו" זה גם זרמו בהמוניהם, כמו 'וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם' של חזון ישעיהו, או, להבדיל, ה"נוהרים לקלפיות" של ימינו. אבל אנו מכירים אותו גם מהביטוי "פניו נהרו", כלומר האירו, כמו הפסוק בתהילים 'הִבִּיטוּ אֵלָיו וְנָהָרוּ וּפְנֵיהֶם אַל יֶחְפָּרוּ' (תהלים ל"ד ו).  הראשון מגיע מה'נארו' האכדי, שפירושו נהר, והשני מה'נוּרא' הארמי, כלומר אור. במעבר לעברית הפכו שניהם לפועל משורש נ.ה.ר., שמגלם שתי משמעויות שונות ונפרדות.

• משחק המילים האהוב על דיאטניות קושר בין "רזים" במובן של רזון, לאותה מילה במובן של סוד, שמגיע מהארמית. אלא שלמשחק המילים הזה יסודות קדומים בהרבה: המשפט הנבואי החידתי "רָזִי לִי רָזִי לִי אוֹי לִי בֹּגְדִים בָּגָדוּ" (ישעיהו כד 16) יכול להתפרש כפשוטו, כאשר "רזי לי" מבטא תחושת קושי ומשבר הנקשרים לחולשת הגוף. אך פרשני ימי הביניים העדיפו דווקא את המשמעות השנייה, כפי שמשתקף למשל בפירוש רש"י: 'אוי לי שנגלו לי שני רזים – רז פורענות ורז ישועה'.

אותו הדבר, רק להיפך
בדרך כלל העניין עובר ללא תקלות, ושתי המשמעויות חיות בשלום זו לצד זו. אבל מפעם לפעם הדברים קצת משתבשים, ונוצר מצב שבו אותו שורש מביע דבר והיפוכו. למשל:

המילה "קלס" – מצד אחד פירושה בוז, כמו בקינה 'הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ' (תהילים ע"ט ד). מצד שני היא מבטאת שבח והלל, כמו ברצף ביטויי ההודיה בתפילת "נשמת כל חי" הנאמרת בשבתות ובהגדה של פסח – 'לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר,לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס'. ההסבר טמון במקורות הנפרדים: הקלס המקראי השלילי קרוב ל-ק.ל.ל ומקורו בלשונות השמיות, ואילו הקלס החיובי של לשון חז"ל מגיע מהיוונית. Kalos kagathos הוא ניב ביוונית עתיקה שפירושו המילולי הוא "יפה וטוב". כמו מילים יווניות אחרות, גם ה- Kalos קיבל צורה עברית למהדרין, הן כשם עצם – קילוס, והן כפועל – לְקַלֵּס.

באופן דומה, נחשל הוא מי שחלש, כפי שמתואר בהתנכלות של עמלק לבני ישראל במדבר 'אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ'. יש ויכוח בין הבלשנים אם מדובר בשיכול אותיות עם ח.ל.ש או דימיון צלילי ל-כ.ש.ל. כך או כך, משמעות זו עומדת בניגוד לחישול והתחשלות, המביעות כוח!
ח.ש.ל במשמעות של חוזק מגיע מהארמית, והוא קשור לעיבוד ברזל, כפי שמופיע בספר דניאל (בתרגום לעברית): 'ומלכות רביעית תהיה חזקה כברזל שמהדק ומחשל הכל', ומאוחר יותר קיבלה משמעות של חיזוק אדם או חברה.

מאחורי התהליכים הללו עומדת הגמישות הלשונית של העברית, שמאפשרת לה לאמץ מילים משפות זרות ולהכניס אותן לתבניות הדקדוקיות שלה באופן כה טבעי, עד שאנחנו לא מרגישים בכפילויות ובסתירות. וכך אנו מקלסים את המתחשלים, אך שמים לקלס את הנחשלים…